חוק אפודיקטי

חוק שאין עליו עוררין

חוק אפודיקטייוונית: αποδεικτικος, אַפּוֹדֵיקְטִיקוֹס, "מוחלט") הוא חוק שאין עליו עוררין. החוק נקרא כך, כיוון שהוא מנוסח בצורה אבסולוטית, לדוגמה בלשון "עשה" או "אל תעשה". באופן זה, לדוגמה, מנוסחים עשרת הדיברות שמצויים בספר שמות, וכן רבים מחוקי התורה.

ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל.

דוגמאות

השימוש בחוק אפודיקטי מעיד על הקשר בין המחוקק לבין הכפופים לחוק: בעשרת הדיברות האל מבטא את מהות הקשר בינו לבין עם ישראל. מהות הקשר המועברת לעם בזמן קבלת הדיברות מנומקת בנימוק במבנה זה: "אני יצרתי אתכם, לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני כי אני הוצאתי אתכם ממצרים...". במתן התורה האל מצווה על עם ישראל או על אומות העולם, בין השאר, גם ציוויים ללא כל התניה או סיבה נתפסת על הדעת. שלא כמו המצוות "לא תגנוב" ו"לא תרצח", מצוות כגון לא תעשה לך פסל או תמונה הן בעצם מצוות ללא התניה.

ראו גם

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה

קישורים חיצוניים

עריכה
  ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.