חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה

חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ״ח–1998

חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, תשנ"ח-1998 מסדיר את הקמת והפעלתם של אתרים מסוגים אחדים:

  • גן לאומי - שטח המשמש או המיועד לשמש לצורכי נופש לציבור בחיק הטבע או להנצחת ערכים שיש להם חשיבות היסטורית, ארכאולוגית, אדריכלית, טבעית או נופית וכיוצא באלה, בין שנשאר בטבעו ובין שהותקן לשמש מטרות אלה.
  • שמורת טבע - שטח שבו נשמרים חי, צומח, דומם, קרקע, מערות, מים או נוף, שיש בהם עניין מדעי או חינוכי, מפני שינויים בלתי רצויים במראם, בהרכבם הביולוגי או במהלך התפתחותם.
  • אתר לאומי - מבנה או קבוצת מבנים או חלק מהם לרבות סביבתם הקרובה שהם בעלי חשיבות לאומית היסטורית בהתפתחות היישוב בישראל.
  • אתר הנצחה – אתר להנצחת חללי מערכות ישראל ולהנצחת חללי פעולות איבה.

הכרזה על אתר כנכלל באחת מארבע קטגוריות אלה נעשית על ידי שר הפנים (למעט הכרזה על אתר הנצחה ממלכתי ואתר הנצחה חילי, שנעשית על ידי שר הביטחון).

היסטוריה חקיקתיתעריכה

בשנת 1963 אישרה הכנסת החמישית את חוק גנים לאומיים ושמורות טבע, התשכ"ג-1963, שכמתבקש משמו עסק בהסדרת הקמת והפעלתם של גנים לאומיים ושמורות טבע. דברי ההסבר להצעת החוק מציגים את מטרותיו:

קיומם של מרכזי אוכלוסין גדולים וצפופים מחייב לדאוג בעוד מועד ליעוד שטחים מתאימים לגנים לאומיים ולהכשרתם כמקומות נופש, בידור, לימוד הטבע ותולדות הארץ. השגת מטרות אלה מצריכה פיתוח ותכנון, סלילת דרכים ושבילים, בניית אכסניות נוער, גידור מקומות מסוימים, הצגת שלטי הדרכה וכוי. לשם כך ולשם הנהלה תקינה של הגנים יש להקים גופים מתאימים.
צורך אחר הוא השמירה על ערכי טבע ונוף. הצמח והחי, שיש בהם עניין של מדע ושל נוי, מהווים פינות תרבות בכל ארץ מתוקנת. בימינו, כשהמכונה והתכשירים הכימיים חודרים לכל מקום וכשאמצעי התובלה מאפשרים להגיע בקלות לכל פינה, נשקפת ביותר סכנת ההשמדה לצמחים ולבעלי חיים נדירים. כדי למנוע תוצאות בלתי רצויות אלה, נוהגות מדינות התרבות להקצות שטחים לשמורות טבע, שבהן מוגן החי והצומח מכל התערבות ופגיעה. למעשה, כבר הוקמו כמה שמורות טבע גם בישראל, אך אין הן מוגנות על­פי חוק וקיומן אינו מובטח במידה הדרושה.[1]

בתיקון מס' 5 לחוק זה שונה שמו לחוק גנים לאומיים, שמורות טבע ואתרי הלאום, התשכ"ג-1963, ונוסף לו פרק העוסק באתרי הנצחה.

בשנת 1992 החליפה הכנסת השתים עשרה חוק זה בחוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ב-1992.

בשנת 1992 החליפה הכנסת הארבע עשרה חוק זה בחוק הנוכחי, חוק גנים לאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה, התשנ"ח-1998.

הוראות החוקעריכה

בחוק 11 פרקים:

  • פרק ראשון: פרשנות – מגדיר את המושגים המופיעים בנוסח החוק
  • פרק שני: המועצה לגנים לאומיים, שמורות טבע ואתרים לאומיים – עוסק בהקמתה, בהרכבה ובתפקידיה של המועצה לגנים לאומיים, שמורות טבע ואתרים לאומיים.
  • פרק שלישי: הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים – עוסק בהקמתה, בהרכבה, בתפקידיה ובפעולתה של רשות הטבע והגנים.
  • פרק רביעי: גן לאומי ושמורת טבע – עוסק במעמדם של גנים לאומיים ושמורות טבע ובהגנה עליהם.
  • פרק חמישי: ערכי טבע מוגנים – מסמיך את שר הפנים להכריז על ערכי טבע מוגנים וקובע את ההגנה הניתנת להם.
  • פרק חמישי1: איסור נהיגה בתחום מוגן – מסמיך את שר הפנים להכריז על שטח מסוים כתחום מוגן, שאסורה בו הנהיגה.
  • פרק שישי: אתרים לאומיים – מסמיך את שר הפנים להכריז על אתר כאתר לאומי ומסדיר את אופן ניהולו של אתר לאומי.
  • פרק שביעי: אתרי הנצחה – מסמיך את שר הביטחון להכריז על אתר כאתר הנצחה ממלכתי או כאתר הנצחה חילי. הפרק מסמיך את שר הפנים להכריז על אתר כאתר הנצחה מקומי.
  • פרק שמיני: עונשין וסמכויות אכיפה – עוסק בדרכים לאכיפת הוראותיו של חוק זה ובעונשים למפירי החוק.
  • פרק תשיעי: הוראות שונות.
  • פרק עשירי: הוראות מעבר.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה