פתיחת התפריט הראשי
אין תמונה חופשית

חיים ליב חריפאי (אוסטרון) (אריה לאינסון) (1889? – 1 במאי 1934, ט"ז באייר תרצ"ד) היה מחנך ועיתונאי עברי, עסקן ופעיל תרבות ביישוב, איש תנועת העבודה ואחר-כך הציונים הכלליים.

ביוגרפיהעריכה

חיים ליב, בן צבי מאיר, נולד ברוסיה. היה חניך הקורסים הפדגוגיים הגרודנאיים (הסמינר להכשרת מורים עבריים) מיסודה של חברת מפיצי השכלה לאחר שעברו לחארקוב. נישא לחנה, וב-1921 נולד בנם הבכור, בן שחר. בשנת 1922 עלה לארץ ישראל. כעבור שנתיים, ב-1924, הצטרפו אליו אשתו ובנו.[1] בדצמבר 1929 נולדה בתם, זהרירה.
לאחר עלייתו עבד כמורה לספרות בתיכון כדורי וכמורה לעברית למבוגרים ביישובי הגליל העליון (באזור ראש פינה ותל חי) מטעם ועדת התרבות המרכזית מיסודה של ההסתדרות.[2] היה חבר "הפועל הצעיר", וכתב בביטאונה. לאחר היווסדו של ביטאון ההסתדרות, "דבר", כתב גם בו. פרסם מאמרים פובליציסטיים וגם ביקורת תיאטרון.
בהמשך עבר לעיר תל אביב ועבד בה כמורה. מחלת השחפת, שבה לקה עוד בטרם עלייתו, השביתה אותו מפעם לפעם מפעילות והקשתה עליו את ההסתגלות לארץ, ומצבה החומרי של המשפחה היה קשה.

עם משבר העלייה הרביעית ובחירתו של הארי סאקר להנהלה הציונית ב-1927, היה לתומכו והגן עליו מעל דפי העיתונות הציונית. מאז הלך והתרחק מתנועת העבודה, ועבר מעיתוניה לעיתון "הארץ", ומשם ל"דואר היום", שבו כתב עד 1932.

לאחר שהתאחדה הפועל הצעיר ב-1930 עם "אחדות העבודה" ליצירת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), עבר לציונים הכלליים (מ-1931: הסתדרות הציונים הכלליים המאוחדים בארץ ישראל). נמנה עם אנשי האגף הימני בתנועה, מתומכי יהושע סוּפּרַסקי, ומצד שני היה מתומכי משה סמילנסקי והתאחדות האיכרים. כתב בביטאון המפלגה "הציוני הכללי" ובביטאון התאחדות האיכרים "בוסתנאי". היה חבר אגודת הסופרים העבריים בארץ ישראל. חרף מחלתו, לא הסתפק בפעילות עיתונאית, היה פעיל תרבות ונשא הרצאות בנושאים שונים, היה מראשי הדוברים בוועידות המפלגה ונאם במושבות. בוועידה הארצית של הציונים הכלליים בשנת 1932 נבחר כסגן במועצה הארצית.[3] בשנים האחרונות לחייו כיהן כבא-כוח ועדת התרבות המרכזית שליד התאחדות האיכרים והציונים הכלליים (המקבילה התנועתית לוועדת התרבות של ההסתדרות). במסגרת פעילותו נוסדו ביותר מעשר מושבות ועדות תרבות מקומיות.[4]

התגורר ברחוב רש"י 54 בתל אביב.[5] נפטר ב-1 במאי 1934 בבית החולים הדסה בתל אביב מדלקת ריאות,[6] בגיל 45. נקבר בבית העלמין נחלת יצחק.[7] הותיר את אשתו ושני ילדיהם.

בנו, בן שחר חריפאי (1921–2004), התנדב לבריגדה היהודית. למד משפטים בבית הספר הגבוה למשפט וכלכלה ושירת בצה"ל כמשפטן, בין היתר כשופט צבאי וכנשיא בית דין צבאי מחוזי, בדרגת סגן-אלוף. בהמשך כיהן כמזכיר מועצת מקרקעי ישראל ולבסוף כשופט תעבורה ברחובות.[8] היה נשוי לנורדיה לבית פניק, גננת,[9] ואב לשתיים.[10]

בתו הצעירה זהרירה חריפאי (1929–2013) הייתה שחקנית תיאטרון שפעלה בארץ במשך יותר מחמישה עשורים, כלת פרס ישראל לתיאטרון. הייתה אשתו של הסופר, העיתונאי והעורך שלמה שבא עד מותה, ואם לבת, השחקנית והבמאית איה שבא.

קישורים חיצונייםעריכה

מפרי עטו:

תרגום:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ זהרירה חריפאי: קורות חיים, מקבלי פרס ישראל בשנת תשס"ג, באתר משרד החינוך.
  2. ^ ועדת התרבות המרכזית, באתר תנועת העבודה הישראלית.
  3. ^ מהחלטות הועידה הארצית לציונים הכלליים, דואר היום, 18 ביולי 1932.
  4. ^ מידיעות ועדת התרבות ליד הציונים הכלליים והתאחדות האכרים, דואר היום, טור 2, 17 בנובמבר 1932.
  5. ^ 'תל אביב למקצועותיה: סופרים ועתונאים', בתוך: כל ארץ-ישראל / The Palestine Directory and Handbook, תל אביב: מסחר ותעשייה, תרצ"ב 1932, עמ' 316, טור 2, באתר Genealogy Indexer‏
  6. ^ שרית פוקס, במיטה עם זהרירה, nrg מעריב, 11 בינואר 2002.
  7. ^ חיים ליב חריפאי באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  8. ^ חיים ליב חריפאי, באתר הרשות השופטת
  9. ^ נורדיה חריפאי, באתר אלבום המשפחות – עדת ראשון-לציון.
  10. ^ בן שחר חריפאי באתר Geni.