זהרירה חריפאי

שחקנית ישראלית

זהרירה חריפאי (12 בדצמבר 19292 בינואר 2013) הייתה שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית, אשר שיחקה בעשרות הצגות במהלך קריירה שנמשכה למעלה מחמישים שנה. כלת פרס ישראל לתיאטרון לשנת תשס"ג (2003).

זהרירה חריפאי
חריפאי בתצלום מאת פטר מירום (שנות ה-60 של המאה ה-20)
חריפאי בתצלום מאת פטר מירום (שנות ה-60 של המאה ה-20)
לידה 12 בדצמבר 1929
תל אביב, פלשתינה (א"י) המנדט הבריטיהמנדט הבריטי
פטירה 2 בינואר 2013 (בגיל 83)
פתח תקווה, ישראל ישראלישראל
סוגה מועדפת תיאטרון
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 19502012 (כ־62 שנים)
בן זוג שלמה שבא
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייםעריכה

זהרירה חריפאי נולדה וגדלה בתל אביב. אביה, חיים ליב חריפאי, היה מורה לעברית וספרות, עיתונאי ועסקן תרבות ביישוב, שעלה מרוסיה בשנת 1922. ב-1934, בגיל ארבע, התייתמה מאביה, שמת מדלקת ריאות. אמה, חנה דבורה, עבדה במטבח של גן ילדים. בתיכון למדה בבית הספר החקלאי מקוה ישראל. בעת לימודיה הצטיינה, בין היתר, בשחייה. אחרי סיום הלימודים התיכוניים הייתה בהכשרת גבת במסגרת גדוד הפלמ"ח. במלחמת העצמאות הייתה אלחוטאית בחטיבת גולני. לאחר שחרורה הופיעה בלהקת הצ'יזבטרון בתוכניתה האזרחית מחוץ לצבא, ולמדה בבית הספר לדרמה שליד התיאטרון הקאמרי. אחד ממוריה היה פיטר פריי, אולם חריפאי החשיבה עצמה קודם כל לתלמידתו של יוסף מילוא, מייסד התיאטרון הקאמרי. בשנות החמישים ובהשישים שיחקה בהצגות "כובע הקש האיטלקי" ו"כטוב בעיניכם" בקאמרי, "מעגל הגיר הקווקזי" והצגות נוספות בתיאטרון חיפה.

בסוף שנות החמישים השתתפה בלהקת בצל ירוק, שם שרה סולו את "הפרוצה החלוצה" - שיר פרובוקטיבי שנאסר לשידור ברדיו.

אחרי שפוטרה מתיאטרון הקאמרי, בעיקר מסיבות של מראה חיצוני, שיחקה בשנת 1958 את אינז הלסבית בהצגה "בדלתיים סגורות" מאת ז'אן-פול סארטר במסגרת תיאטרון זווית, אותו הקימה יחד עם שחקנים אחרים.

בשנת 1959 ניסו שתי נשים להתאבד בטביעה בנחל ירקון. חריפאי, שהייתה שחיינית מצטיינת בהפועל תל אביב (100 מ' חזה), פשטה את שמלתה וזינקה למים להצילן, אך היא הצליחה להציל רק אחת מהן[1].

בשנת 1967 העלתה ערב שירי משוררים בשם "אותיות חתומות בספר", ומאז התמחתה בקריאת שירה. היא נמנית עם הראשונים שעסקו בכך.

בשנת 1968 הצטרפה חריפאי שוב לסגל התיאטרון הקאמרי ונמנתה מאז עם שחקניו הבולטים. היא ידועה בסגנון המשחק המקורי שלה, שבזכותו התבלטה כשגילמה הן דמויות משנה והן דמויות ראשיות. היא התפרסמה במיוחד בתפקידים שגילמה במחזות של חנוך לוין, כמו "סוחרי גומי", "אשכבה", "יעקובי ולידנטל" ו"רומנטיקאים". מחזות נוספים בהם כיכבה היו "הנשים האבודות מטרויה", "אמא קוראז'" ועוד.

בשנות התשעים החלה גם לביים לתיאטרון הספרייה ולתיאטרון בית צבי ברמת גן, שם גם לימדה משחק. ביימה, בין היתר, את "יעקבי ולידנטל" (שבו שיחקה בתה, איה שבא), את "ירמה" בכיכובה של שירי גולן, ואת "אלוף הבונים" בכיכובו של יורם חטב. בהמשך היא ביימה את ההצגה "רסיסים" בפסטיבל עכו ואת "דבורה ברון" מאת יהודית קציר בתיאטרון הקאמרי.

בשנים 20032010 שיחקה במסגרת תיאטרון בית ליסין ב"אבודים ביונקרס" מאת ניל סיימון ובמחזות נוספים. לאחר מכן שיחקה בתיאטרון באר שבע ושוב בקאמרי.

בשנת 1963 תרמה את קולה לסרט "המרתף" שביים נתן גרוס, על פי תסריט של שמעון ישראלי ובכיכובו.

בשנת 1964 שיחקה בסרט "יהודית" לצידה של סופיה לורן, שצולם בישראל, ויצא לאקרנים בשנת 1966.

חריפאי שיחקה גם במספר סרטי קולנוע, בהם ארבעה סרטים של אפרים קישון: "סאלח שבתי" (1964), "תעלת בלאומילך" (1969), "השוטר אזולאי" (1971) ו"השועל בלול התרנגולות" (1978).

בנוסף, שיחקה חריפאי בסרטים: "חור בלבנה" (1965), "סבינה והגברים" (1966), "אבו אל בנאת" (1973) ו"חמש חמש" (1980). בשנת 2007 שיחקה בסרט "מדוזות" של אתגר קרת ושירה גפן, שזכה בפרס מצלמת הזהב בפסטיבל הקולנוע בקאן.

ב-1985 הוציאה תקליט בשם "לשיר תיאטרון" ובו שרה 10 שירים ממחזות.

לחריפאי הוענקו פרס מפעל חיים במסגרת האקדמיה הישראלית לתיאטרון ב-2001, פרס ישראל בתיאטרון ב-2003 ופרס הוקרה ב"פסטיבל אשה" ב-2004. בשנת 2012 זכתה בפרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המשנה הטובה ביותר בהצגה "סוף טוב" בקאמרי.

חריפאי נפטרה ב-2 בינואר 2013 ממחלת הסרטן, והובאה למנוחות בבית הקברות גבעת השלושה. הייתה נשואה לעיתונאי והסופר שלמה שבא, ולזוג בת, השחקנית איה שבא, ונכדים. אחיה הבכור של חריפאי, בן שחר חריפאי (1921–2004), היה שופט צבאי ושופט תעבורה.

הנצחהעריכה

פרסים ואותות כבודעריכה

גלריהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא זהרירה חריפאי בוויקישיתוף

בעקבות מותה:

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ניסו להתאבד, למרחב, 15 ביולי 1959
  2. ^ חמישה רחובות יונצחו על שמות נשים, אתר עיריית תל אביב-יפו, 25 בינואר 2022


הקודמים:
1999 - שלמה בר שביט, נולה צ'לטון
פרס התיאטרון הישראלי - פרס מפעל חיים
2000 - זהרירה חריפאי, מישא אשרוב
הבאים:
2001 - יעקב אלפרין, אברהם דשא (פשנל)