פתיחת התפריט הראשי

חנניה בן עזור

רקע מקראיעריכה

יהויכין נכנע לכשדים ולבני בריתם ובכך מציל את ירושלים מחורבן. אולם כניעה זו מגבירה את הסבל של האוכלוסייה האזרחית תחת ידי הכובש והגלות של המעמדות האמידים לבבל מביאה לערעור קיומה של ממלכת יהודה מבחינה חברתית. בשל המצב התעוררה תסיסה בקרב חלק מהיהודים שחיו בממלכת יהודה וביקשו לפרוק את עול בבל מעל צווארם. אחד ההדים לתסיסה שעוררה גלות זו מתואר במסגרת ההתנגשות שבין חנניה בן עזור לבין ירמיהו.[1]

תיאור ההתרחשותעריכה

חנניה מתנבא בבית המקדש בחודש החמישי בשנה הרביעית למלכות צדקיהו (592 לפנה"ס בקירוב) בנוכחות ירמיהו ובפני העם.

בספר ירמיה, פרק כ"ח מסופר כי כאשר ירמיהו הנביא התנבא על חורבנה הקרב של ממלכת יהודה, חנניה ניבא לעומתו כי נבואתו של ירמיה לא תתקיים, ואף גלות יהויכין תשוב בקרוב מבבל:

בְּעוד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל מִן הַמָּקום הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל: וְאֶת יְכָנְיָה בֶן יְהויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת כָּל גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקום הַזֶּה נְאֻם ה' כִּי אֶשְׁבּר אֶת על מֶלֶךְ בָּבֶל

בהמשך שובר חנניה בפומבי את מוטת העץ שעל צוואר ירמיה, כסמל לשבירת עול מלך בבל מעל יהודה.

ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל לא יכול להכחישה שכן ייתכן שה' התחרט. אולם לאחר מכן הוא קיבל נבואה לעשות מוטת ברזל חדשה במקום מוטת העץ ששבר חנניה ואילו חנניה עצמו מת באותה שנה, כדבר ה'.[2]

תגובת ירמיהו בתחילה הייתה הבעת תקווה כי נבואתו הטובה של חנניה תתגשם, אך יחד עם זאת הזכיר ירמיה לחנניה כי נביא המנבא לטובה ונבואתו לא התקיימה מוכרז כנביא שקר, היות שנבואה טובה אינה חוזרת, בעוד נבואה לרעה יכולה להתבטל.

לאחר מכן ניבא ירמיהו על חנניה כי בשל נבואתו השקרית ימות חנניה עוד באותה השנה. אולם, בסוף פרק כ"ח מצוין כי חנניה מת "בשנה ההיא בחדש השביעי". חז"ל מתקשים בכך שהחודש השביעי, חודש תשרי, נחשב בדרך כלל כתחילתה של השנה הבאה, ונמצא שחנניה לא מת "בשנה ההיא". בתלמוד הירושלמי מתרצים שחנניה מת בכ"ט באלול, ערב ראש השנה, וכך התקיימה נבואתו של ירמיהו, אולם משפחתו הסתירה את דבר מותו עד לתחילת השנה החדשה, על מנת לנסות לקעקע את אמינות נבואתו של ירמיה.[3]

בדברי חז"לעריכה

התוספתא אומרת כי חנניה בן עזור הוא דוגמה לנביא שקר ה"מתנבא מה שלא נאמר לו", כלומר שהבעיה בנבואתו אינה שהיא שקרית בפני עצמה, אלא שהיא נאמרה לנביא אחר ולא לו, ועל כן היה אסור לו לומר אותה.[4] התלמוד הבבלי מסביר שחנניה שמע את נבואת ירמיהו על נפילת עילם (ספר ירמיהו, פרק מ"ט), ובכח שימוש בקל וחומר הסיק שאף בבל עתידה ליפול. יתר מכאן, הגמרא אומרת שאף אותו קל וחומר הוא "חוקי" ואינו מגדיר את נבואתו כנבואת שקר, כיוון שמותר לאדם לדרוש קל וחומר בדברי הנבואה, אלא שמאחר שירמיהו הוא זה שניבא על נפילת עילם, נחשבת ה"נבואה" המושגת בקל וחומר כנבואתו של ירמיהו, ונמצא שחנניה התנבא על דבר שלא נאמר לו.[5] גם בתלמוד הירושלמי נאמר כי חנניה היה בתחילה נביא אמת, אך הוא אמר "נבואה" זו, שלא נאמרה לו, לאחר ששמע את נבואת ירמיהו "לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם" (ספר ירמיהו, פרק כ"ט, פסוק י'), ובהתבסס על חשבון כלשהו לפיו בעוד שנתיים ימים תסתיימנה שבעים השנה.[3]

הכשלת נביא ואיש אלוהיםעריכה

תלותו של האות הנבואי במגבלותיו האנושיות של האיש, שעליו הוטל לבצעו, חושפת את האות לפעולות נגד. הדבר בא לידי ביטוי בכך שירמיהו מצווה לשים מוטת עץ ואילו בנבואת-נגד חנניה שבר את המוטה, אולם במקרה זה הפרת האות נתפסה כפגיעה ממשית בדבר ה' ועל פגיעה כזאת אפשר לגבור על ידי שיקום האות והעצמתו ולכן ירמיהו מצווה לשים מוטת ברזל על צווארו ובנוסף מקבל אות על מותו הקרב של חנניה.[6]

סיפורים דומים לכך יש גם אצל איש האלוהים מיהודה והנביא מבית אל, אליהו ונביאי הבעל בכרמל ואצל מיכיהו בן ימלה.

חנניה בן עזור ונחום הנביאעריכה

אחד המקורות לתאוריה על פיה נחום איננו נביא אמת היא בכך שעל נביא אמת אין לנבא רק נבואות חיוביות אלא גם נבואות שליליות.[דרושה הבהרה] את המקור לתאוריה זו שאבו החוקרים מן הסיפור על חנניה בן עזור.[7]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אנציקלופדיה מקראית : אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו - ג : חבב - יתת, ירושלים: מוסד ביאליק, 1965, עמ' 523
  2. ^ אנציקלופדיה מקראית: אוצר הידיעות של המקרא ותקופתו - ג: חבב - יתת, ירושלים: מוסד ביאליק, 1965, עמ' 873
  3. ^ 3.0 3.1 תלמוד ירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י"א, הלכה ה' (דפוס וילנא: דף ל, עמוד עמוד "ב)
  4. ^ תוספתא/סנהדרין פרק יד' הלכה יד'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ט, עמוד א'
  6. ^ עולם התנ"ך - מלכים א', רעננה: דברי הימים הוצאה לאור בע"מ, 1993-1996, עמ' 140
  7. ^ יהודה אליצורישראל והמקרא: מחקרים גיאוגרפיים, היסטוריים והגותיים, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 2000, עמ' 242