חפץ חשוד
חפץ חשוד הוא חפץ שאין ודאות לגבי תוכנו, ושקיים חשד שהוא מכיל מטען חבלה או חומר נפץ.
הטיפול בחפץ חשוד
עריכהעל פי הוראות משטרת ישראל, יש להתרחק מחפץ חשוד במרחק של עד 50 מטר (מאחורי מחסה) או 100 מטר בשטח עירוני ומרחק של עד 150 מטר בשטח פתוח, ולדווח על האירוע למוקד המשטרה.
רק חבלן משטרה רשאי לטפל בחפץ החשוד.
המושג נכנס לשימוש באוקטובר 1967 לאחר שתושבת מזרח ירושלים הניחה מטען חבלה בקולנוע ציון שהתגלה בעוד מועד.
בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 היו פזורים ביישובים בישראל "מתקנים לקליטת חפצים חשודים" שכונו גם "בורות ביטחון". מתקנים אלה היו לרוב מבנה תת-קרקעי מדופן בטון, מכוסה במכסה נתיק. עסקים שונים חויבו בהקמת מתקנים אלו על פי חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968, לפי מפרט אחיד 130[1][2].
עם התפתחות הטכנולוגיה, מתבצע הטיפול בחפצים החשודים באמצעות רובוט חבלה, הנשלט בשלט רחוק, הכולל מצלמות וזרוע עם צבת.
לרוב השיטה הפשוטה והבטוחה מכולן לנטרול חפץ חשוד, היא פיצוץ מבוקר באזור מאובטח. שיטה נוספת היא פירוק החפץ מבלי לגרום לפיצוצו.
קישורים חיצוניים
עריכה- הטיפול בחפץ חשוד בידי איש משטרה שאיננו חבלן, פקודת משטרת ישראל מס' 12.04.01, פורסם 1 באפריל 1993
- הטיפול בחפץ חשוד המובא ליחידת משטרה, פקודת משטרת ישראל מס' 12.04.02, פורסם 1 באפריל 1993
- חפץ חשוד, מצגת אב להדרכה במוסדות חינוך, משרד החינוך
- אתה יודע ואת יודעת, בחפץ חשוד אסור לגעת, סרטון באתר יוטיוב
הערות שוליים
עריכה- ^ דוגמאות לדרישות החוק: תנאים מיוחדים לפי סעיף 7 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968 לעסק לפי פריט 10.7 בצו רישוי עסקים - "שעשועים", לפי סעיף 7 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח 1968 -לעסק לפי פריט 7.7 ה' בצו רישוי עסקים: "אמפיתיאטרון", מפרט 130 - מתקן לקליטת חפצים חשודים
- ^ ישי הולנדר, עת לכל חפץ - החפצים הכי ישראלים שיש: בור בטחון, בעיתון מקור ראשון