חצב גלוני
חָצָב גַּלּוֹנִי (שם מדעי: Drimia palaestina M.B.Crespo, Mart.-Azorín & M.Á.Alonso) הוא מין גיאופיט מדברי בעל בצל רב-שנתי שמן ועלים שרועים ומסולסלים מאוד (מכאן שמו) הגדל בעיקר במדרונות טרשים ושדות לס בנגב הצפוני, וגבול תפוצתו הדרומי מערבית לצומת יבנה. פריחתו בסוף הקיץ, מסוף יולי עד תחילת אוקטובר בעמודי תפרחת נמוכים ארגמניים מלוכלכים או חומים בהירים[2][3]. מלבדו גדל עוד מין אחד בלבד - חצב מצוי - הגדל כמעט בכל המקומות בישראל שפריחתו מתחילה בחודש יולי, בעמודי תפרחת גבוהים ולבנים, ומסתיימת בתחילת נובמבר.
 חצב גלוני
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | חד-פסיגיים |
| סדרה: | אספרגאים |
| משפחה: | אספרגיים |
| סוג: | חצב |
| מין: | חצב גלוני |
| שם מדעי | |
 Drimia palaestinaסטירן, 1978 | |
תפוצת החצב הגלוני משתרעת מצפון מזרח מצרים בואכה סיני אל מערב ירדן ודרום ישראל, ייתכן גם בסוריה[2]. תפוצתו בישראל: מדבר שומרון, הרי יהודה, בקעת ים המלח, הנגב, הרי אילת, הערבה. בישראל החצב הגלוני הוא צמח מוגן.
טקסונומיה עריכה
השם המדעי הקודם של חצב גלוני בספרות העברית היה Urginea undulata והוא שויך למשפחת השושניים (Lilaceae)[4]. כיום הוא וכל בני סוגו הועברו למשפחת האספרגיים ושמו שונה ל- Drimia purpurascens שתפוצתו בצפון אפריקה ודרום מזרח ספרד. משנת 2020 נקבע שהחצב המצוי בישראל הוא Drimia palaestina ותפוצתו מצומצמת למזרח התיכון ומצרים[2].
מורפולוגיה - מאפיינים עריכה
החצב הגלוני הוא בעל בצל (גאופיט) רב-שנתי המכיל גלדים רבים, בשרניים ומופרדים שאינם מקיפים את הבצל[5]. העלים מופיעים אחרי תום הפריחה, כשהפירות נישאים על עמוד התפרחת היבש.
הבצלים רב-שנתיים, בינוניים, קוטרם עד 6 ס"מ ומופעים קרוב לפני האדמה. מהבצלים יוצאת ציצת שורשים רב-שנתיים הצומחת לעומק האדמה ומספקת מים ומינרלים לצמח. הם מורכבים גלדים בשרניים, רבים וצורבים. הגלדים החיצוניים קשקשנים-רעופים, מפורדים, ואינם מקיפים את הבצל[6]. הרבייה הווגטטיבית נמרצת מאוד, גם בצורה ספונטנית, אך במיוחד משנפגע הבצל על ידי חריש או כיוצא בזה. בתאים של קשקשי הבצל של החצב מצויים עודפים של חומרים אנאורגניים המכונים ראפידים. ראפידים (מחטים) הם גבישים דקים ומאורכים בשני קצותיהם. בדרך כלל הם רבים ומצטרפים לצרורות[7].
הלוואים חסרים.
העלים פשוטים, תמימים, גלוניים מאוד ומסולסלים, צרים, רוחבם ס"מ אחד עד 1.5 ס"מ ואף ואינם משתיירים, והם מרוכזים בבסיס הצמח, בשושנת. בשושנת יש 20 עד 10 עלים שרועים על הקרקע. הם בעלי ציפוי שעוותי בצבע כחלחל המונע היקוות מים עליהם.
התפרחת אשכול (הפרחים נישאים על עוקצים). עמוד התפרחת חסר עלים, זקוף, נמוך, אורכו 20 עד 30 ס"מ ונושא פרחים מעטים (8 עד 30).
הפרחים, דו-מיניים, נכונים, בעלי עטיף פשוט כותרתי שצבעם ארגמן מלוכלך או חום בהיר ובעלי עורק אמצעי ירוק או ארגמן. והפריחה נמשכת לאורך שבועיים בכל עמוד תפרחת. הפרחים נפתחים בהדרגה מלמטה למעלה. הפרחים נפתחים עם שחר ונסגרים אחר הצהרים. משך חייו של כל פרח הוא 24 שעות בלבד. העטיף נושר אחרי הפריחה.
העוקצים של הפרחים בעלי חפה ולפעמים חפיות קטנים שהם משתיירים לעיתים.
הפרחים בעלי 6 אונות כותרת צרות וארוכות, מפורדות ומפושקות[4].
אבקנים 6, הזירים דמויי חוט, לעיתים מורחבים בבסיסם, קבועים בבסיס עלי העטיף[4]. המאבקים קבועים על הזיר בגבם.
השחלה עילית בעלת עמוד שחלה נימי ששווה באורכו לאבקנים או ארוך מהם. הצלקת דמוית גולה. השליות זוויתיות.
הפרי הוא הלקט שמן ירוק שקוטרו כ-2 ס"מ והוא בעל שלוש 3 מקצועות. הפירות נישאים על עמוד התפרחת היבש ובולטים לעין[8].
הזרעים רקועים ובעלי כנף קרומית[9]. הזרעים מרובים ושטוחים על פי רוב (רקועים), ומכונפים (מצוידים בכנף קרומית העוזרות בהפצה על ידי הרוח)[10].
בדומה לצמחי-בצל אחרים, החצב יכול גם הוא להתרבות על ידי ניצני ריבוי הנוצרים בחיק הגלדים (רבייה וגטטיבית).
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ חצב גלוני באתר הרשימה האדומה של IUCN
- ^ 1 2 3 Drimia palaestina, POWO plants of the World Online. Published on the Internet
- ^ חצב גלוני, באתר צמחיית ישראל וסביבתה
- ^ 1 2 3 מיכאל זהרי, מגדיר חדש לצמחי ישראל, מהדורה חדשה מתוקנת ומורחבת, תל אביב: עם עובד, 1989, עמ' 517
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 780-781
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 780
- ^ א. פאהן, אנטומיה של הצמח, מהדורה שניה, מורחבת ומעודכנת, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987, עמ' 37
- ^ אבי שמידע, מדריך פרחי הבר בישראל, צמחיית המדבר, כרך ב, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1988, עמ' 30
- ^ נעמי פינברון-דותן, אבינעם דנין, המגדיר לצמחי בר בארץ ישראל, ירושלים: כנה, 1998, עמ' 780-781
- ^ א. פאהן, ד. הלר, מ. אבישי, מגדיר לצמחי התרבות בישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998, עמ' 546