טומאת התהום

בהלכות טומאה וטהרה, טומאת התהום היא טומאה המונחת במקום שאינו ידוע לאף אדם בעולם, ולכן היא מכשילה את האנשים העוברים מעליה, ונטמאים מבלי לדעת שנטמאו בטומאת מת וחלים עליהם דיני טומאה וטהרה[1].

שם המונח נלקח מכך שטומאה המונחת בתהום היא טומאה שאין אדם בעולם היודע ממנה, אבל דינים אלו תקפים בכל טומאה שככל הנראה לא ידע בה אף אדם בעולם, כמו למשל מת הטמון באדמה. לעומת זאת, מת שנמצא במים ובכל מקום גלוי אחר, אין הנטמא בו נחשב לנטמא בטומאת התהום, מכיוון שיש להניח שאנשים ידעו על הימצאו במקום גלוי זה.

הכללעריכה

ההלכה אומרת שטומאת התהום, אם נטמא בה אדם, והקריב את קורבן הפסח שלו בשוגג כשהוא - המקריב או בעליו של הקורבן טמא, מרצה עליו הציץ שבראש הכוהן הגדול, קורבנו עולה לרצון לפני האל ואינו נחשב לפסול. הלכה זו התקבלה מסיני. כלל זה מתייחס רק לטומאת מת בלבד, ולא לטומאת שרץ או טומאה אחרת[2]. הרמב"ם פוסק שהטמא בטומאת התהום מותר לכתחילה לשחוט את הפסח[3].

הכלל תקף בין אם הכוהן שהקריב את הקורבן הוא זה שהיה טמא, ובין אם בעליו של הקורבן היה טמא.

אם נודע לבעלים, לאחר שחיטת הקורבן, שהוא נטמא בטומאת מת שלא הכיר בה, מותר לכוהן לזרוק את דם הקורבן על המזבח, אף על פי שעוד לא זרקו את דם הקורבן. הסיבה לכך היא, שמכיוון שהקורבן כבר נשחט בלא ידיעה שקיימת טומאה, יש להשלים את עבודת הקורבן ולזרוק את הדם על המזבח למרות שהוקרב בטומאה, וגם על כך מרצה הציץ. בניגוד לכך, נזיר, אם עדיין לא גילח את שערותיו לפני ההקרבה, אין לו להקריב את קורבנו בטומאה, אלא נחשב הדבר ככל נזיר שנטמא, שעליו לספור מחדש שלושים יום[4].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה