טומאת מת
טומאת מת בהלכה היא אחת מסוגי הטומאה, הבאה על ידי גופת אדם מת או חלק מגופתו. טומאה זו מוגדרת אבי אבות הטומאה. המת יכול לטמא אדם, כלים, אוכלין או משקין.
| מקרא | ספר במדבר, פרק י"ט, פסוקים א'–כ"ב |
|---|---|
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק א' |
| ספרי מניין המצוות | ספר המצוות, עשה ק"ז; ספר מצוות גדול, עשה רלא; ספר החינוך, מצווה שצ"ח |
  | |
מקור הדין
עריכהבפרשת חוקת אומר ה' למשה ולאהרון:
הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן ה' טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ. זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר. וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב. וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ ה' טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא. וְהָיְתָה לָּהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב
פרטי ההלכות
עריכהטומאת מגע
עריכה
ערך מורחב – טומאת מגע
אדם שמת מטמא כל אדם הנוגע בו או נושא (מרים או מזיז) אותו, בין אם המת היה איש או אישה, גוי או יהודי, גדול או קטן, ואפילו עובר (שהריונו נמשך לפחות ארבעים יום).[1] אדם או כלים שנגעו במת נקראים טמא מת, וטומאתם נמשכת שבעה ימים מיום הנגיעה במת ("טומאת שבעה"), ובמהלך שבעת הימים יש להזות על הטמא מאפר פרה אדומה[2].
טומאת אוהל
עריכה- ערך מורחב – טומאת אוהל
קיים אופן נוסף בו המת מטמא את השוהים בקרבתו, והוא טומאת אהל, כאשר האדם נמצא עם המת תחת אותה קורת גג. לגבי טומאת אהל ישנה מחלוקת תנאים וראשונים, האם היא קיימת רק במת יהודי או גם במת גוי.[3] גם קברו של המת מטמא את הנוגע בו או מאהיל עליו, גם אם לא האהיל מעל גופת המת שבתוכו[4].
טומאת משא
עריכה- ערך מורחב – טומאת משא
כן מטמא המת את מי שמסיט אותו או את מי שנושא אותו, טומאה זו נקראת טומאת משא.
טומאה רצוצה
עריכה- ערך מורחב – טומאה רצוצה
טומאה הנמצאת במקום שאין לה חלל טפח להתפשט, נחשבת לטומאה רצוצה, שעל פי הלכה למשה מסיני היא מתפשטת והולכת עד הרקיע.
טומאת אוהלים
עריכהטומאה נוספת הנובעת מן המת היא טומאת אוהלים: אהל עראי שנמצא בו מת - נעשה בעצמו "אב הטומאה".[5] לעומת זאת, בית קבע שהמת נמצא בו - אינו נטמא, אלא רק אנשים וחפצים שנמצאים בו טמאים. בעניין זה יש להבדיל בין המושג "טומאת אוהל", שפירושו שהמת מעביר טומאה לכל מי שנמצא איתו תחת אותה קורת גג לבין המושג "טומאת אוהלים", שהתייחד לדין זה שהאוהל עצמו נטמא. על כך אומרת המשנה המפורסמת: "כל היוצא מן העץ אינו מיטמא טומאת אוהלים אלא פשתן",[6] כלומר: כל חומר מן הצומח שעושים ממנו מבנה - דינו כבית קבע, שאינו נטמא בעצמו אלא רק מעביר את הטומאה למה שבתוכו, פרט לפשתן, שגם הוא עצמו נטמא.
הדבר המטמא
עריכהלא רק גופת מת שלמה מטמאת, אלא גם חלקים מסוימים מן המת: כזית מבשרו. אבר שלם (הכולל בשר, גיד, ועצם) גם אם אין בו כזית (למשל - אחד מפרקי האצבעות). עצמות שמייצגות את האדם בכללו, כדוגמת: גולגולת או שידרה. רביעית מדם המת. עצמות קטנות, החל מגודל שעורה ומעלה (כס"מ אחד), מטמאות טומאה קלה יותר: רק לנוגע בהם או נושא אותם, אך לא בטומאת אהל (ראו להלן: דרכי ההיטמאות)[7]. גם אבר שנחתך מאדם חי נחשב כאבר מן המת, ומטמא כמותו[8]. לאחר שבשר המת הרקיב, הוא מטמא רק בשיעור גדול של "מלא תרווד", וגם זאת רק בטומאת משא וטומאת אוהל, אבל אין הרקב מטמא במגע, מכיוון שפירורי הרקב אינם מחובר זה לזה.
דרגות הטומאה במת
עריכהאדם וכלים (פרט לכלי חרס) שנוגעים במת נקראים "טמא מת" ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים[9], ולפיכך המת נקרא "אבי אבות הטומאה". כינוי זה אינו מופיע בדברי חז"ל, אלא לראשונה בפירוש רש"י[10] שיצר את המינוח הזה לבטא את הדין המוסכם.
במקרים מסוימים גם הכלי הנוגע במת נעשה "אבי אבות הטומאה", ודין זה נקרא "חרב הרי הוא כחלל". קיימת מחלוקת בראשונים בפרטי דין זה: האם מדובר על כלי מתכת בלבד[11] או על כל הכלים פרט לכלי חרס.[12] מחלוקת נוספת, מהם הדרכים שבהן ה"חרב" מטמאת: האם רק במגע[13] או גם במשא.[14] או אפילו באהל.[15] הדעה המקובלת בנושא זה היא שהכלי שנטמא מן המת מטמא כמת אפילו לאחר שנפרד מן המת, יש שטענו שעל פי מקורות חז"ל הכלי שנגע במת מטמא כמת רק בעודו צמוד למת, ואילו לאחר שפרש מן המת - הרי הוא אב הטומאה רגיל, ולא "אבי אבות הטומאה".[16]
הערות שוליים
עריכה- ^ משנה מסכת אהלות פרק יח משנה ז
- ^ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק י"ט
- ^ בתלמוד בבלי מסכת יבמות דף סא עמוד א נאמר, שלדעת רבי שמעון בן יוחאי גוי אינו מטמא באהל, וחכמים חולקים עליו. הרמב"ם בהלכות טומאת מת פרק א הלכה יג פסק כרשב"י, ואילו התוספות ביבמות שם פסקו כחכמים.
- ^ ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק ט'; משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ב', הלכה ט"ו
- ^ במדבר יט, יח: "והיזה על האהל ועל כל הכלים", כלומר שגם האהל עצמו נטמא.
- ^ משנה מסכת שבת פרק ב משנה ג, שנאמרת בהרבה מקהילות ישראל בקבלת שבת
- ^ משנה מסכת אהלות פרק ב משניות א-ג, ושם הגדרות מפורטות יותר על האיברים והעצמות המטמאים.
- ^ משנה, מסכת עדיות, פרק ו', משנה ב'
- ^ משנה מסכת כלים פרק א משנה א
- ^ כגון בבמדבר יט, כב
- ^ רש"י בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף י"ד, עמוד ב'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות טומאת מת, פרק ה', הלכה ג'
- ^ רמב"ם שם הלכה יג
- ^ רמב"ן על ספר במדבר, פרק י"ט, פסוק ט"ז
- ^ תוספות נזיר נד ע"ב ד"ה תא שמע
- ^ ביטאון מעלין בקודש, גליונות טו-יז
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.