טיוטה:ילדים בתנועת הבריחה
ילדים בנתיבי תנועת הבריחה
עריכה
מתוך כ-1,300,000 ילדים יהודים שהיו באירופה לפני המלחמה נותרו בחיים כ-150,000. בפולין מתוך כמיליון ילדים שגילם פחות מ-18, נשארו בחיים אחרי מלחמת העולם השנייה כ-5,000 בלבד. אליהם נוספו אחרי המלחמה אלפי ילדים, שהיו בזמן המלחמה בברית המועצות, וחזרו לפולין במסגרת הסכם הרפטריאציה, הסכם לפיו פולנים שברחו לברית המועצות בזמן המלחמה יכולים היו לחזור אליה.[1]
לילדים היהודים, שעברו שנים של סבל, ראו את בני משפחתם נרצחים, לא היה לאן לחזור, לא היה בית, לא הייתה משפחה. הגופים השונים שפעלו בתנועת הבריחה הסכימו על שיתוף פעולה בנושא הילדים ותוכנית הפעולה הייתה ברורה: יש לאתר את הילדים - "הן נשארו לנו כה מעטים מהם" – לאסוף אותם, לטפל בהם ולהביאם לארץ ישראל..[1][2]
התחלות וידיעות ראשונות על הילדים
עריכה
בשלהי המלחמה החלו להופיע ילדים שיצאו מהבורות, מהמחבואים ומהיערות. היה ברור כי יש לטפל בנושא הילדים באופן דחוף. הפעילים אספו את הנערים והנערות לקיבוצים ואת הילדים לבתי ילדים. הקיבוצים היו דירה או בית, שם הצעירים התארגנו לחיי שיתוף. המודל היה מבוסס על מודל ההכשרה של תנועות הנוער החלוציות הציוניות לפני המלחמה. יחד הם תמכו אחד ברעהו ויחד התכוננו לקראת עליתם לארץ ישראל.
להלן תמונה על מצב הילדים לאחר המלחמה, לפי חלק מדוח, שנמסר על ידי אפרים דקל, שליח המוסד לעליה ב', מפקד הבריחה באירופה כולה:
- מאות ילדים נותרו במחנות בגרמניה ובאוסטריה. רובם ממצעדי המוות להרי טירול.
- מהיערות מגיעים ילדים פרטיזנים.
- באושוויץ נתגלו כמאה ילדים, מתוך האלפים שהושמדו שם.
- כ־8000 ילדים בהונגריה מצפים לגאולה.
- כ־500 ילדים נמצאו חיים במחנה בוכנוולד.
- למאות ילדים שניצלו מטרנסניסטריה צפויה הסכנה להיות מוחזרים לרוסיה.
- למעלה מ־10.000 ילדים נמצאים עדין בידי מציליהם הנוצרים ובמנזרים.
- בינואר 1946 יצאו מפולין חמש משאיות עמוסות ילדים לגבול צ'כיה. הפעולה הצליחה, אך מפקד הבריחה של הקבוצה נאסר לשנים רבות. היה ברשותו נשק להגנה מפני כנופיות שודדים.
- ששה ילדים יהודים נרצחו על ידי פולנים לאומיים בקרבת הגבול הצ'כוסלובקי. [3]
ברחובות הערים צצו ילדים יהודים עזובים, ששרדו מחנות ריכוז וגטאות, שיצאו ממקומות מסתור או חזרו מאזורי הלחימה של הפרטיזנים. לכולם לא היה לאן ללכת. הם שוטטו רעבים ומוזנחים. התנסותם במלחמת הקיום במהלך המלחמה הקנו להם כושר הישרדות יחד עם חשדנות כלפי אחרים, בעיקר כלפי מבוגרים. כל אדם מבוגר היה בחזקת אויב פוטנציאלי. לפעילי הבריחה קשה היה ליצור אתם קשר של אמון, היה קשה להביאם אל בתי ילדים, שתנועת הבריחה הקימה. פעילי הבריחה השקיעו מאמץ רב להתחבר אליהם, להציע להם מקום בטוח, בו יטפלו בהם.[4] היו מקרים שילדים שאותרו במנזרים לא רצו לעזוב את המנזר ולבוא עם פעילת הבריחה שאתרה אותם.[5] מספר חייל מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי: "הגשתי לאחד הילדים, נער כבן 10, חתיכת שוקולד והוא נרתע בבהלה, בעיניו שאלה אילמת, מה אני זומם לעולל לו." [6]
הגופים שעסקו במלאכה
עריכההדאגה לילדים חייבה פעולה מהירה ומתואמת. הם אותרו, נאספו ורוכזו בבתי ילדים, שמתוך מחשבה, לא נקראו בתי יתומים. במלאכת הטיפול בנושא הילדים חברו מספר גופים. ראשונים לפעול למען הילדים היו אנשי שארית הפליטה עצמם, יוצאי תנועות הנוער החלוציות, פרטיזנים, לוחמי הגטאות, ניצולי מחנות ריכוז ואחרים.[7] בהמשך הצטרפו לפעילות זו מתנדבי הישוב מהארץ לצבא הבריטי, ביניהם חיילי הבריגדה היהודית[8], השליחים הארץ-ישראלים של המוסד לעליה ב', שניווטו את התהליך כולו. [9][7] למען הילדים פעלו גם שליחי הסוכנות היהודית ומשלחת המורים שהגיעה מן הארץ, פלוגות הסעד, בראשותו של חיים יחיל-יבין, שהצטרפו לפעילות החינוכית-לימודית.[10]
דוגמה לפעילות של פעיל בריחה שורד שואה: אריה, סיפר על "קנייה בהזדמנות" של ילדים. הוא יצא לתחנת הרכבת בלובלין לקבל פני קבוצה של יהודים פולנים. בעודו מחכה לקבוצה שתגיע, ניגש אליו יהודי ואמר לו כי באחד הקרונות נמצאים שני ילדים, כנראה יהודים, מלווים על-ידי איכרה פולניה. אריה נכנס לקרון וניגש אל האיכרה. מהצצה קצרה בפני הילדים היה ברור כי הם יהודים. אריה פנה אל האיכרה, והיא מיד, ללא הקדמה, אמרה כי הגיעה אליה שמועה שיהודים החלו לקנות יתומים בני עמם והם משלמים תמורתם מחיר טוב. היא באה "להציג את סחורתה". האיכרה נקבה מחיר גבוה מאוד. התנהל משא ומתן לגבי המחיר. אריה ביקש לקבל פרטי מידע על הילדים, אך האיכרה לא מסרה כל פרט על זהותם של הילדים, לא שמות הוריהם, לא כיצד הגיעו אליה, לא מהו גילם ואף לא שמותייהם האמיתיים. אריה שילם את מלא המחיר וקיבל את הילדים.[11]
דוגמה לפעילות של חיילי הישוב: מספר מאיר סורקיס, חייל הבריגדה היהודית ובהמשך מפקד הבריחה באירופה כולה, על העברת אלף ילדים מגרמניה לטרוויזיו שבאיטליה, מקום בו חנתה הבריגדה. היה צריך להקים מחנה נוסף לנוער. הילדים הקדימו להגיע ביום שלם ולא היה איפה לאכסן עוד אלף נפש. כאשר נודע על בואם של הילדים, החיילים החלו מתקבצים מכל הגדודים והיחידות. חיילים רבים מסרו את מיטותיהם ושמיכותיהם. הם ישבו עם הילדים וניסו ליצור עמם קשר. לדברי סורקיס, רק מי שהיה שם יוכל להבין את עוצמת האירוע.[12]
דוגמה לפעילות של שליח מן הארץ: חיים גורי, שליח ההגנה מהארץ כותב בספרו "חותם הזיכרון": "והיו מחנות אימונים בקיץ ובחורף, מהרי הטטרה ועד חופי אגם הבלטון. והם קראו לכך "ספורט סמינריום", אולי היה זה שם צופן כלפי השלטונות. [...] וכך נפגשתי עם מאות צעירים וצעירות. הייתי מדריך שלהם, התקשרתי אליהם. למדתי להכיר אותם. אך עדיין לא הגעתי עדיהם. רבים שתקו. רק אחר כך, אט אט, כמו נפתח משהו ומישהו היה מוכן לספר את אפס קצהו של סיפור. לא רק חירשותנו קבעה את גבולות הנאמר גם שתיקתם עשתה זאת. ואני לא הייתי חרש, אך לא ידעתי מה לעשות עם הביוגרפיות האלה. הפגישה הממושכת ההיא שינתה את חיי."[13]
קשר ראשון
עריכה
הצלת הילדים חייבה פעולה בכמה רבדים. צריך היה לטפל בילדים ברובד פיסי: לספק מחסה, טיפול רפואי, מזון וכסות. צריך היה לטפל בילדים מבחינה רגשית-נפשית: להתמודד עם פחדים, בדידות, שכול, כעס, חוסר אמון, דריכות מתמדת ועצב. צריך היה לטפל בהם מבחינת התנהגות: להתמודד עם בעיות של אלימות, קשיי התנהגות,[14] הקניית הרגלי היגיינה בסיסיים כמו מקלחת, צחצוח שיניים, אכילה בכף ומזלג. והיה הרובד הקוגניטיבי: היו ילדים שלא למדו כלל מאז תחילת המלחמה ולא ידעו אפילו קרוא וכתוב, היו ילדים שהוחבאו במנזרים ולמדו, אך לא ידעו מאום על יהדותם או על יהדות בכלל. ילדים דברו בשפות שונות והייתה שאלה באיזו שפה יתקשרו ביניהם וילמדו. דבר ממה שמאפיין ילדות נורמלית לא היה לילדים אלה.[15]
דוגמה לחוסר אמון של הילדים במבוגרים: פעיל בריחה בפולין, לאופר, מספר שכאשר היה עדין במדי הצבא הפולני נשלח לעיר צ'נסטוחובה כדי לאתר ילדים. בעודו מטייל ברחוב עבר על יד בית הרוס ושמע משם צעקות של ילדים. הוא נכנס לבית וראה קבוצה של כעשרה ילדים בגילאים 8 - 12. הסתבר שהילדים, אחרי שחרורם מהמחנות, התארגנו לחיי שיתוף ומטרת ההתארגנות הייתה לגנוב תפוחי אדמה כדאי לשרוד. לאופר הציע להם לבוא עמו לבית ילדים, בו ידאגו להם ויהיה להם מה לאכול. מנהיגת החבורה, ילדה בת 12, הודיעה לו שהם אינם מאמינים לאף אחד ואינם מוכנים ללכת אתו. הוא ניסה לשווא לשכנעם ולבסוף הלך והשאיר להם 200 זלוטי וחבילת ממתקים שהיו בכיסו. למחרת חזר הזמין אתם לבוא עמו, אך הם סירבו. כך במשך מספר ימים. לבסוף ילד קטן פרץ בבכי ושאל אם באמת ישנם עוד יהודים בעולם ובאמת יש מי שרוצה לעזור להם. לאופר הבטיח לו שכן, יש מי שרוצה לעזור להם. הילדים השתכנעו ללכת עם לאופר. הם הועברו לוורשה לקיבוץ של הבריחה ומשם דרך צ'כיה יצאו בדרכם לארץ [16]
ילדים במסגרות נוצריות
עריכהאריה שריד (לייבלה גולדברג) חבר קיבוץ יגור, יזם את הקמת ארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים" [17]. בארגון השתתפו כל התנועות והמפלגות שפעלו במסגרת תנועת הבריחה. מטרת הארגון הייתה לאתר, לחלץ ולפדות ילדים שהוסתרו במסגרות נוצריות בזמן המלחמה, במנזרים או אצל משפחות הנוצריות. מאמצים רבים הושקעו באיתור הילדים ילדים אלה. לא היה רישום על מקום המצאם של הילדים. פעמים רבות הילדים עברו מספר מקומות מחבוא עד שהגיעו למנזר. היו ילדים שנמסרו בעודם קטנים וכלל לא ידעו שהם ילדים יהודים. פעמים רבות היו הילדים הללו "נצר אחרון" למשפחותיהם שנספו.
תחילה פורסמה הודעה כי משפחה נוצרית שתביא ילד יהודי לקואורדינציה תקבל מכונת תפירה, או סכום כסף מסוים. המצב הכלכלי בפולין היה קשה. לפעמים התהליך דמה למכירה של ילד, אף התמקחו על המחיר.[18] .היו מקרים בהם המשפחה הנוצרית סרבה לתת את הילד ואנשי הבריחה היו צריכים לחטוף את הילד או הילדה ולהבריחם מן המדינה עוד באותו הלילה, לפני שהמשפחה תספיק לפנות לשלטונות. למשל, מספר אלכסנדר, שליח המוסד לעליה ב', כי אב פנה אליו בבקשה לעזור לו להתאחד עם ביתו, הנמצאת אצל משפחה נוצרית בכפר. האב מצא את ביתו, אך היא סירבה לבוא אתו בטענה כי היא שונאת יהודים. במבצע מורכב הסתבר כי הנערה משמשת כשפחת מין לאיכר ולבנו הבוגר וכי הם איימו כי יהרגו אותה אם תעזוב. פעילי בריחה, פרטיזנים לשעבר, הגיעו עוד באותו הלילה לבית האיכר וחטפו את הנערה, ובאותו הלילה היא ואביה הועברו לצ'כוסלובקיה.[19]
הנושא היה מורכב והיו בו דילמות קשות. במקרים רבים, כשבאו אנשי הבריחה לאסוף את הילדים, לא ויתרו עליהם הנזירות, או המשפחות הנוצריות. היו משפחות נוצריות שניצלו את המצב דרשו סכומי עתק עבור הילדים, היו שסירבו להחזירם כי המשפחה התקשרה אליהם רגשית, היו שלא רצו להחזירם מסיבות דתיות-תאולוגיות בטענה שהם כבר נטבלו לנצרות.[20] אנשי הבריחה היו בטוחים כי צריך "להציל" , "לגאול" את הילדים, אך אין ספק שהנוצרים הם שהצילו את הילדים, תוך סכנת חיים. טובת הילד או רצונו, לא נלקחו בחשבון. בבלגיה הממשלה הוציאה תקנה לפיה ילדים יהודיים שמצאו מסתור מפני הנאצים אצל משפחות בלגיות, יוחזרו למשפחתם רק אם המבקשים הם ההורים או אחד מהם. אם ההורים נרצחו והמבקש הוא אח או דודה, המשפחה הנוצרית מחויבת לא להחזיר את הילד. זאת מפאת שיקול של טובת הילד[21]. בבלגיה, בדרך כלל המשפחות הנוצריות טפלו בילדים באהבה. [22]
בתי הילדים
עריכה
שנתיים אחרי סיום המלחמה. ביולי 1947, היו ברשימות עלית הנוער 36.000 ילדים מועמדים לעליה לארץ. הם היו מרוכזים ב-130 בתי ילדים ונוער ב- 13 ארצות באירופה.[23] מעל ל-50 בתי ילדים ובהם כ-3,800 ילדים הוקמו על-ידי הוועד היהודי בפולין כבר בשנת 1945. לבתי ילדים אלה, שהוקמו סמוך לתום המלחמה, הצטרפו מדי יום ילדים חדשים. החזקת הילדים בבתי הילדים בתקופה הראשונה הייתה מורכבת. היו ילדים שפחדו לצאת לרחוב, היו שלא רצו להישאר, אלא לחזור למסגרת הנוצרית, ממנה הגיעו. לכל ילד היו סיוטים, פחדים, כעסים ופעמים רבות התנהגות אלימה. המטפלים בילדים, פעילי בריחה ושליחים מארץ ישראל, קיוו שהדרך לארץ לא תארך זמן רב והשהייה באירופה תיהיה קצרה. אך לא כך היה. לאחר שהגיעו לגרמניה, לאוסטריה או לאיטליה הסתבר כי השהות במחנות ארכה זמן רב ובלתי ידוע. ברור היה כי יש לנהל שגרה מסודרת, חינוכית ומיטיבה לילדים, שהיו זקוקים לוודאות ולמרגוע יותר מכול. אך התנאים היו תנאי אי ודאות תמידית. לרוב לא היה ידוע מתי יצאו לדרך, לאן, או איך - ברגל, ברכב או ברכבת.
היו גם קשיים בתפעול המערכת, בעיקר בהתחלת הפעילות: התקציב היה נמוך ולא תמיד הספיק לאוכל מזין, לביגוד או לחומרי לימוד. הילדים דיברו בשפות שונות ולא היו מדריכים מקצועיים. למרות התנאים הבלתי אפשריים, השכילו המטפלים בילדים ליצור מערך טיפולי-לימודי-חינוכי תומך ומסייע לשיקום ולהחזרה של הילדות האבודה, ולו במעט.
ארץ-ישראל באה אליהם
עריכה
המדריכים, רובם בוגרי תנועות הנוער הציוניות-חלוציות, הפכו, עבור הילדים את ארץ ישראל לכוכב הצפון: "צריך לאכול בכף ומזלג – בארץ לא אוכלים בידיים", "צריך לעזור איש לרעהו, כך נוהגים בארץ". "צריך לדבר עברית, כך מדברים בארץ" [15]
היעד החינוכי היה להביא את ארץ ישראל לחניכים עוד לפני שהם יבואו בגבולה. כלומר, להכין את הילדים לקראת הגעתם לארץ הזרה והשונה כל כך מהארות בהן גדלו. הם נתנו לילדים תקווה ומטרה: יש מקום בעולם בו רוצים אותם, בו מחכים להם, אליו הם שייכים. הילדים למדו על ארץ ישראל, למדו עברית, למדו לשיר משירי הארץ ולמדו לרקוד הורה. הם חגגו את חגי ישראל תוך לימוד סיפורי החג, שיריו וטקסיו. עם לימוד שירי ארץ-ישראל נגעו במעט שמחה, הכירו את הארץ והרגישו שייכים במקצת לארץ הזאת, שהיא שלהם.[24] המדריכים, ילידי אירופה, הביאו את ארץ ישראל לאירופה אל הילדים ניצולי השואה.
התפישה באותן שנים בנוגע לשפה הייתה מכנית - למד מילים, קבלת שפה וקבלת זהות. גישה זו עקרה את הילדים מעולמם ושתלה אותם בעולם חדש. ברוב המקרים המדריכים לא עודדו את הילדים לדבר על חוויותיהם בזמן המלחמה. המחשבה החינוכית הייתה, שלא מסתכלים אל העבר, אלא ממשיכים קדימה לעתיד, אל הארץ המובטחת. היה מעין שבר של סיפור החיים – ללא אפשרות לבנות נרטיב חיים שלם. אחרי התלבטות באיזו שפה ללמד, אידיש או עברית, הוחלט על לימוד בשפה העברית, כך יכלו ילדים מארצות שונות לתקשר אלה עם אלה וגם להכין עצמם לחיים בארץ. בבתי הילדים עסקו בפעילות ספורטיבית, הגדולים, לפרקים, עברו גם אימונים צבאיים,[25] עניין זה גם שיפר את המצב הגופני, גם טרם לתחושת עוצמה וכוח אחריי שנים של חוסר אונים מוחלט וגם נתן מטרה, משמעות וכלים – הם יוכלו להילחם למען המדינה לכשיגיעו אליה.
אוכל
עריכה
תחושת הביטחון שגם מחר יהיה אוכל ויהיה מבוגר שידאג וישמור עליהם היה עניין חשוב מאוד עבור הילדים. מספרת אנדה עמיר-פינקרפלד, שליחה-מורה מהארץ, שאחד הילדים חיבק את רגלה ואמר לה :אני אוהב אותך כל כך, כל כך, כמו לחם. ואז אמרה, ידעתי שהוא אוהב אותי מאוד. [26]
מספרת אחת המדריכות שביום הראשון שהגיעה הקבוצה לבית הילדים ,לאחר הארוחה הראשונה, נעלם כל האוכל. היה ברור שהילדים גנבו אותו. המדריכים לא נזפו, לא העירו, פשוט בארוחה הבאה הגדילו את המנות. וכך בארוחה הבאה שוב הגדילו את המנות. רק לאחר מספר ימים הילדים החלו להירגע ולהאמין שאכן גם בארוחה הבאה יהיה אוכל וגם בזו שלאחריה.[27] בבתי ילדים רבים הייתה במטבח סלסלת לחם 24/7. אם ילד רצה באמצע הלילה להחביא פרוסת לחם מתחת לכר, לא הייתה בכך כל בעיה. הילדים אכלו בחדר האוכל ונעשה מאמץ שעל יד כל שולחן ישב מבוגר ושתהיה מפה, או צנצנת פרחים - כמו בית, כמו משפחה.
מבין בתי הילדים הרבים נזכיר כמה מבתי הילדים הגדולים או המפורסמים: בית הילדים בזקופנה, שניהלה לנה קיכלר, בית הילדים בלודז' שניהלה חסיה בילצקי, בתי הילדים באוטווצק ובביטום בפולין. ילדים היו מגיעים לבית וקבוצות של ילדים, בלווי מדריכים שהם הכירו, היו יוצאות מדי פעם, להמשך הדרך. במרכז אירופה היו בתי ילדים באזור בואריה, בבלנקזה, באינדרסדורף, וברוזנהיים, בית הספר פלדאפינג בגרמניה, בית הילדים בסלבינו, באיטליה, בו עברו כ-800 ילדים.
המדריכים
עריכההשליחים מן הארץ והמדריכים שהיו בעצמם שורדים - "ילדים", היו שותפים למאמצים, לוויכוחים, להתלבטויות איך לנהל את הטיפול בילדים. לא הייתה תורה, גם לא אנשי המקצוע, איך לעזור לילדים שעברו חוויות קשות כה קשות. הם חיפשו את הדרך והאמינו ששילוב של אהבה וחום, קבלה וסבלנות, יחד עם הצבת גבולות ודרישות מאוד ברורות להתנהגות נאותה, משמעת וסדר יום ברור ועקבי יעזרו לילדים להשתקם. נושא הלימודים היה מורכב, מאתגר וקשה. לא היו חומרי לימוד - ספרים, מחברות, או עפרונות. היו קשיי שפה עקב רבוי השפות בהן דברו הילדים ואוכלוסיית התלמידים לא הייתה קבועה, קבוצות באו וקבוצות הלכו, יוצאות להמשך המסע לארץ.
נראה כי הדמויות החשובות ביותר בעיני הילדים היו המדריכים הצעירים, שהיו לפעמים גדולים מחניכיהם בשנים ספורות בלבד, שורדי השואה כמותם. המדריכים יצרו עם הילדים קשר שהיה מעין משפחה. הם היו עם הילדים כשקמו בבוקר, הם היו במהלך היום, בזמן הארוחות, והם היו בלילה כשהסיוטים חזרו. המדריכים חשו אחריות ומחויבות טוטאלית כלפי הילדים. יחיל, ראש משלחת פלוגות הסעד, כתב: "קרה נס לילדים, ואלה המדריכים [...] לא הערכנו מספיק את חבר האנשים הזה, שהם בעצמם ילדים אשר לא טעמו טעם ילדות, והם אשר הצילו את הילדים, והדבר היה לתוכן חייהם".[28] למדריכים הייתה סבלנות רבה והיחס לילדים היה אישי. ילדה שהוצאה ממנזר בכתה בלילה שאינה יכולה להירדם כי אינה רואה את ישו על הקיר. המדריכה הציעה לה להתפלל בכל זאת. היא לא דרשה, אפילו לא הציעה לילדה להוריד את הצלב מהצוואר. הצלב ירד מאוחר יותר, כשהילדה נרגעה והרגישה שייכת. הקבוצות היו רב גילאיות והדגם היה כמו משפחה: המדריכים היו ההורים והילדים אחים זה לזה.
כך תיארה דינה, מדריכה, חברה בתנועת נח"ם ("נוער חלוצי מאוחד") את סדר יומה: "זמן עבודתי הוא מ-7:00 בבוקר עד 2:00 בלילה. ואשר למקצוע, הריני אחראית לניקיון, עובדת עם הילדים בניקיון, מורה, מלמדת שירה וריקודים, מדריכה לתרגילי סדר ומלבד זה משתתפת, כמובן, בכל ישיבות ההנהלה ושם אני רבה ונלחמת למען הילדים.[29] בבתי הילדים גם שמרו על שיגרת חיים ועל יציבות, וגם התכוננו להמשך המסע אל הלא נודע. החשיבה החינוכית הייתה למלא את היום בפעילות: מצעדים, מפקדים, משחקים, לימודים, הכנות לחגיגות וטקסים, וחוזר חלילה, כדי שלילדים לא יהיה זמן לחשוב על העבר. הם חיפשו איזון בין חוסר הודאות - מתי נמשיך הלאה ולאן - לבין יצירת תחושה של ביטחון וקביעות.
לימים הם יספרו ילדים, בבגרותם, כי המדריכים ודמותם היו מה שעזר להם לבחור בחיים והשפיע עליהם לאורך כל השנים. המדריכים, בדרך כלל, הפליגו עם הילדים באוניות המעפילים, נשארו אתם בקפריסין במחנות המעצר לאחר שנתפשו על ידי הבריטים, ונפרדו מהילדים להמשיך את חייהם שלהם רק כשהגיעו לארץ ישראל.
בדרכים
עריכה"טיולים" היה שם הקוד שניתן למסעות הנדודים ברחבי אירופה, ברכב, ברכבת וברגל. בהודעה של זמן קצר היה צריך לעזוב את הארץ המוכרת אל הלא נודע. המחשבה הייתה שהילדים ינדדו בדרכים כקבוצה, תמיד בלווי המדריכים אותם הכירו . "חודשים ספורים אחרי פעולות 'הרכישה' של הילדים, יצאה חדוה, פעילת 'הבריחה' שורדת שואה, לדרך, עם הטרנספורט (המשלוח) הראשון שכלל 170 ילדים. יחד עימם עברה את גבול פולין לצ'כוסלובקיה, ובהמשך לאוסטריה. תחילה במחנה בית החולים רוטשילד בווינה ואחר-כך במחנה פוך ליד זלצבורג."[30] משם הם המשיכו במסעם הלאה עד הגעתם לארץ. בדרך עצרו גם במחנות המעצר הבריטים בקפריסין.
לחסיה בילצקה, ניצולת שואה מנהלת בית הילדים בלודז', נמסר מועד היציאה לדרך רק 24 שעות לפני שעת היציאה. לילדים נמסר כי הם יוצאים לדרך ממש לפני היציאה. היה הכרח בסודיות מוחלטת.[31] ילדים עמדו לעזוב את ארץ הולדתם לתמיד, להיפרד מנופי בית ילדותם, משפת אימם. לארוז תרמיל קטן ובו כל רכושם ולצאת אל הלא נודע. זמן להיפרד ולהתכונן רגשית לא היה.
מספרת פרומה על העברת ילדים מהעיר ביטום בפולין לצ'כוסלובקיה: "העברנו את כל חניכי הבית, כמאה ילדים, למקום הריכוז. מכאן החלה ההליכה ברגל. הילדים הסתדרו שניים-שניים, כשיד אוחזת יד, ובשורה ארוכה יצאנו אל תוך הלילה האפל, מהלך 8-10 ק"מ...הלכנו עד שלוש לפנות בוקר." פרומה מספרת איך שמרו הילדים זה על זה לבל יפגר מי מהם ויאבד בדרך. "כשהגענו לגבול השכבנו את הילדים בתעלה כדי שינוחו מעט. אל עיר הגבול נאחוד הגיעו מכוניות ובהן חברי חוליית הבריחה הצ'כית, שהסיעו את הילדים לתחנת הרכבת".[32] הילדים קיבלו ארוחה חמה והועלו לקרונות. הם הגיעו ליעדם, לברטיסלבה, אחרי 20 שעות.
"העברנו פעם קבוצת ילדים מפולין לצ'כיה בדרך "שחורה", ללא ידיעת שומרי הגבול משני הצדדים. קבוצה של ילדים בני 15-12 יצאה לאחר חצות. ניתנה הוראה לא להוציא הגה ולא להקים רעש בעת ההליכה. ילד בן 12 אמר 'ודאי שנשתוק, אנחנו רגילים'" לאחר כשלוש שעות הליכה הם הגיעו לצ'כיה והילדים נכנסו לבית הנוער. אז שאל אחד הילדים: 'נו, יעצט מעג מען שוין רעדען?' עכשיו כבר מותר לדבר? [33]חציית גבול אוסטריה-איטליה דרך הרי האלפים נחשבה למבצע פיזי מפרך. פעילי הבריחה חששו, שהילדים לא יוכלו לעמוד בו. הם טעו. הילדים היטיבו לטפס על ההרים והיו אף ממושמעים יותר מן המבוגרים.
במחנות העקורים
עריכהבתום המלחמה שוחררו כשמונה מיליון בני לאומים שונים ממחנות ריכוז, מחנות עבודה, ביניהם שבויי מלחמה ועובדי כפיה, גם יהודים שורדי שואה. צבאות בעלות הברית הקימו מחנות מיוחדים לפליטים-עקורים, מחנות עקורים, Displaced Persons Camps, מטרתם הייתה לעזור לעקורים לחזור לארצם, לביתם ולמשפחתם. [34] ליהודים לא הייתה ארץ, לא בית ולא משפחה לחזור אליהם. הפליטים היהודים התרכזו בעיקר בגרמניה ובאוסטריה במחנות שבשליטת הצבא האמריקאי, שאיפשר הקמת מחנות עקורים נפרדים ליהודים. הבדידות והשכול של השורדים, יחד עם הנחישות לבחור בחיים, גרמו לרבים לבנות משפחות וללדת ילדים עוד לפני שידעו איפה יחיו וממה יתפרנסו. במחנות העקורים הייתה תופעה בולטת של 'בייבי בום'. בדצמבר בשנת 1945 היו במחנות כ - 680 ילדים עד גיל 6 וכ- 1.200 ילדים בני 6-18. כעבור שנה בדצמבר בשנת 1956 היו במחנות כ־27.620 ילדים, מהם 10.855 פחות מגיל 6.[2] במחנה ברגן בלזן, למשל, נולדו מעל לאלפיים תינוקות. במחנות העקורים, בעיקר בגדולים כגון ברגן בלזן, לאנסברג, פלדאפינג הוקמו גני ילדים ובתי ספר. הקמת מערכות החינוך במחנות הייתה תחילה יוזמתם של השורדים עצמם. המורים היו חלקם בעלי השכלה פדגוגית או, רובם, מי שגויסו ללמד כי ידעו עברית. גן הילדים הראשון באזור הכיבוש הבריטי נפתח בעיר צלה, גרמניה כבר ביוני 1945, פחות מחודשיים לאחר סיום המלחמה. בהמשך בשנת 1947 הגיעה מהארץ משלחת של מורים וגננות במסגרת פלוגות הסעד בראשותו של חיים הופמן -יחיל.[2]
בין המורים שהגיעו למחנות הייתה המשוררת אנדה עמיר-פינקרפלד. היא הביאה לילדים במחנה פרחים מיובשים ומכתבים מילדי הארץ. בשנים 1947-1946 היא שלחה "מכתבים מן המחנות" – כתבות לעיתון 'דבר לילדים' [35] במכתבים היא סיפרה לילדים בארץ על הילדים אתם עבדה במחנה. היו שם ילדים מגיל 3 עד גיל 17. הלימודים כללו שירים עבריים, משחקים ששיחקו בארץ, חגי ישראל, שחלק מהילדים כלל לא הכירו. עמיר-פינקרפלד כתבה לילדים בארץ שהילדים במחנה "אולי ישכחו לאט-לאט את אשר עבר עליהם, ואף יאמינו כי יש עוד מקום בעולם שם מצפים לבואם כלבוא אחים אהובים". [36] הילדים במחנות ספרו במכתביהם לילדי הארץ מעט על שעבר עליהם בזמן המלחמה. בעיקר הם ספרו על רצונם לעלות לארץ ישראל.
סוף המסע - הקליטה בארץ
עריכהכ- 32 אלף ילדים ובני נוער הגיעו לארץ מאירופה עד תחילת שנות ה־1950, מהם כ-12 אלף יתומים. בשנים 1947-1946 בלבד שיעור הילדים היתומים שעלו לארץ הגיע ל־62%, בהם יותר מ -40% שעברו במחנות ריכוז או מחנות עבודה.[37] רוב הילדים נקלטו בפנימיות של 'עלית הנוער', רוב הצעירים נקלטו בקיבוצים. הקליטה הייתה בתקופה של מתח ביטחוני ופוליטי, טרום הקמת המדינה. עניין זה הקשה על תהליך קליטתם ושיבש את רצף חינוכם. חלק מבני הנוער גויסו תוך תקופה קצרה להגנה ובהמשך לצבא. היו גם שנפלו על הגנת הארץ, למשל, חברי גרעין ההתיישבות במקווה ישראל, נערים משארית הפליטה, שנפלו בקרב על ניר עציון ערב ההכרזה על קום המדינה. התנועה הקיבוצית קלטה כ־63%- מבני הנוער שעלו לארץ. הצטרפות מתבגרים בגילי 17-15 למעגל העבודה בקיבוץ תרמה בהוספת שעות עבודה, אך אלה לא כיסו את מקומם של מי שגויסו לעבודה החינוכית עם חברת הנוער או את הוצאות קליטתם וחינכם. הקיבוצים נרתמו למשימה, שנתפסה כמשימה לאומית, למרות שלא היו ערוכים לכך. חלק מהקיבוצים היו צעירים וחדשים, והקליטה יצרה נטל כלכלי כבד ופגיעה ברמת החיים, שהייתה גם כך נמוכה. ראוי לציין כי ההחלטה על שילוב הילדים בקיבוצים מנעה את הכנסתם לבתי יתומים ענקיים, כפי שקרה באירופה אחרי המלחמה. 'עליית הנוער' והקיבוצים היו גופים רעיוניים חינוכיים שהפכו את החניכים לשותפים לדרך, ולא ל"מסכנים" - עניין שתרם לתהליך הטיפולי-שיקומי. [38] כל זאת התרחש בזמן של מצוקה חומרית, מחסור כלכלי חמור, מחסור בכוח אדם מקצועי וגם חוסר הבנה עמוק למשמעויות של השואה על הצעירים ולהשלכות על תהליכי השיקום. רובם התערו בארץ, בנו משפחות, תרמו לעיצובה ושגשוגה של המדינה הצעירה. עם זאת רבים שלמו מחיר פסיכולוגי.
לקריאה נוספת
עריכההרב ישראל מאיר לאו, אל תשלח את ידך אל הנער, ידיעות אחרונות, 2005
ימימה טשרנוביץ- מירה לובה, שני רעים יצאו לדרך, בנו ליכטנפלד, 1982
אסתר ספרן-פויר, אני רוצה שתדעו שהיינו עוד כאן, כנרת זמורה,2021
אורי אורלב, הגברת עם המגבעת, כתר,
עירית עמית, הבריחה ממנזר הגבירה השחורה, חדקל, 1994
אריה איתמר, ערפל ערפליים, משואה
קישורים חיצוניים
עריכהhttps://news.walla.co.il/item/3413300 הסיפורים מאחורי בתיהילדים באירופה אחריהשואה.
https://www.yadvashem.org/yv/he/exhibitions/childrens-survivors-homes/blankenese.asp בתים לילדים ניצולי שואה "ילדותי האבודה"
ראו גם
עריכהמחנות עקורים
בית הילדים במארקין, בלגיה
בית שיזופולי
תנועת הבריחה
אמא כבר מותר לבכות
הערות שוליים
עריכה- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחוןן, 1963, עמ' 12
- ^ 1 2 3 צפורה שחורי-רובין, לפעמים ילדים יכולים להיות שמחים, גן ילדים במחנה העקורים ברגן בלזן: מקרה מבחן 1948-1946, ילקוט מורשת, עמ' 83-53
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 18-17
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 57, 59
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 75
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 538
- ^ 1 2 יוחנן כהו, עוברים כל גבול, זמורה-ביתן ומשואה, 1995, עמ' 239-238
- ^ אהרון חוטר ישי, הבריגדה ושארית הפליטה, אגוד החיילים המשוחררים
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 236-223
- ^ יוצא לאור על ידי לשכבת המודיעין הממשלתית בירושלים, מטעם מניסטריון המודיעין הבריטי, הגלגל: דו שבועון: לבעיות העולם ולקול ירושלים
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 93-89
- ^ שרידי חרב, שמרד הביטחון, 1963, עמ' 547-527
- ^ חיים גורי, חותם הזיכרון, מוסד ביאליק והקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 24
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 324
- ^ 1 2 ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 69
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 234
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 77
- ^ ארכיון משפחת נצר
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 221, עמ' 36
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 445
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 422
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 16
- ^ אהרון אפלפלד, האיש שלא פסק לישון, כנרת זמורה ביתן, 2010, עמ' 15
- ^ חיים גורי, חותם הזיכרון, ביאליק והקיבוץ המאוחד, 2015, עמ' 34
- ^ ניצה פרילוק, יש עוד מקום בעולם שם מצפים לבואם, האומה במה למחשבה לאומית גליון 161, 2005, עמ' 82
- ^ מירי נהרי, הבריחה הביתה, עמותת מורשת הבריחה, 2010, עמ' 35
- ^ ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009, עמ' 127
- ^ ניבה אשכנזי, ארץ ישראל באה אליהם, יד ושם, 2009, עמ' 125
- ^ אפים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 99
- ^ אפרים דקל, שרידי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 139-136
- ^ אפרים דקל, שכירי חרב, משרד הביטחון, 1963, עמ' 72
- ^ יוחנן כהן, עוברים כל גבול, זמורה ביתן ומשואה, 1995, עמ' 371
- ^ מחנות עקורים, באתר המכלול
- ^ אנדה עמיר-פינקרפלד,, מכתבים מן המחנות, דבר לילדים כרך י"ז, תש"ז, עמ' 60, 77, 220, 251, 397, 626, 733
- ^ ניצה פרילוק, יש עוד מקום בעולם שם מצפים לבואם, האומה גיליון 161, 2005, עמ' 80
- ^ שלמה בר גיל, מחפשים בית מוצאים מולדת, עלית הנוער בחינוך ובשיקום שארית הפליטה, 1955-1945, יד בן צבי, 1999
- ^ שלמה ברגיל ועדה שיין, וישבתם בטח, יד ושם, 2010