טיוטה:משאל העם לעצמאות אוקראינה (1991)

משאל העם לעצמאות אוקראינה (1991) על רקע חוק הכרזת העצמאות באוקראינה נערך ב-1 בדצמבר 1991. בסיומו, רוב מוחלט של 92.3% מהמצביעים אישר את הכרזת העצמאות של הראדה העליונה ב-24 באוגוסט 1991.

משאל העם עריכה

ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות

על רקע משאל העם, המצביעים נתבקשו להציג את תשובתם על השאלה, "האם אתה תומך בחוק הכרזת העצמאות של אוקראינה?". נוסח ההצהרה נכלל כהקדמה לשאלה. משאל העם נקרא על ידי הפרלמנט האוקראיני (הראדה העליונה) כדי לאשר את חוק העצמאות, אשר אומץ על ידיו ב-24 באוגוסט 1991. אזרחי אוקראינה הביעו תמיכה גורפת בעצמאות. במשאל העם השתתפו 31,891,742 מצביעים רשומים (84.18% מכלל הבוחרים), וביניהם 28,804,071 (92.3%) הצביעו "כן" אל מול 2,417,554 (7.7%) אשר הצביעו "לא". באותו היום התקיימו בחירות לנשיאות אשר במהלכן, כל ששת המועמדים פעלו בעד הצבעת "כן" במשאל העם לעצמאות. ליאוניד קרבצ'וק, יו"ר הפרלמנט וראש המדינה בפועל, נבחר לכהן כנשיא אוקראינה הראשון.

חתימת הסכמי בלובז', 8 בדצמבר 1991

מ-2 בדצמבר 1991 ואילך, אוקראינה הוכרה בעולם על ידי מדינות אחרות כמדינה עצמאית.^[1]^[2] כמו כן, ב-2 בדצמבר, נשיא הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית בוריס ילצין הכיר באוקראינה כעצמאית.^[3]^[4]^[5] במגוון של ברכות מאת נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב ששלח לקרבצ'וק זמן קצר לאחר משאל העם, כלל גורבצ'וב את תקוותיו לשיתוף פעולה הדוק והבנה אוקראינית ב-"היווצרות איחוד מדינות ריבוניות".

אוקראינה הייתה הרפובליקה השנייה בעוצמתה בברית המועצות הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מדינית (לאחר רוסיה), אשר כתוצאה מכך, התנתקותה סיימה כל סיכוי מציאותי עבור גורבצ'וב לשמור על ברית המועצות מאוחדת. עד דצמבר 1991 כל הרפובליקות הסובייטיות לשעבר מלבד הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית,^[6] והרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הקזחית,^[6] פרשו רשמית מהאיחוד.^[7] שבוע לאחר בחירתו, הצטרף קרבצ'וק עם ילצין והנשיא בפועל של בלארוס סטניסלב שושקביץ' בחתימה על הסכמי בלובז', שהכריזו כי ברית המועצות חדלה מלהתקיים.^[8] ברית המועצות התפרקה רשמית ב-26 בדצמבר.^[9]

תוצאות עריכה

אחוזי הצבעה לפי אזורים מנהליים:

100%–95

95%–90

90%–85

85%–80

60%–50

התקשורת האוקראינית התגייסה באופן רחב בעד רעיון העצמאות. בספטמבר 1991, סקרים הציגו 63% תמיכה במסע הפרסום של התשובה "כן", בעוד נתון זה גדל ל-77% בשבוע הראשון של חודש אוקטובר ו-88% עד אמצע נובמבר 1991.^[10] 55% מהרוסים האתניים באוקראינה הצביעו בעד משאל העם.^[11]

בחירה	קולות	אחוזים
כן	28,804,071	92.3
לא	2,417,554	7.7
הצבעות לא חוקיות/ריקות	670,117	–
סך הכול	31,891,742	100
מצביעים רשומים/שיעור הצבעה	37,885,555	84.2
מקור: Nohlen & Stöver

אזורים מנהליים עריכה

ערך מורחב – חלוקה מנהלית של אוקראינה, מחוזות אוקראינה

פתק ההצבעה ששימש במשאל העם, ועליו מודפס נוסח הכרזת העצמאות של אוקראינה

חוק העצמאות נתמך על ידי רוב המצביעים בכל אחד מ-27 האזורים המנהליים של אוקראינה: 24 מחוזות, רפובליקה אוטונומית אחת (הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית של קרים) ו-2 ערים בעלות מעמד מיוחד (קייב וסבסטופול).^[10]

רפובליקות אוטונומיות/מחוזות/ערים בעלות מעמד מיוחד	"כן"	אחוז מסך כל הבוחרים אשר הצביעו "כן"
הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוטונומית של קרים	54.19	37 (עם אחוז הצבעה של 60% מצביעים בכל חצי האי קרים)
מחוז צ'רקאסי	96.03	87
מחוז צ'רניהיב	93.74	85
מחוז צ'רנוביץ	92.78	81
מחוז דניפרופטרובסק	90.36	74
מחוז דונצק	83.90	64
מחוז איוואנו-פרנקיבסק	98.42	94
מחוז חרקוב	86.33	65
מחוז חרסון	90.13	75
מחוז חמלניצקי	96.30	90
מחוז קייב	95.52	84
מחוז קירובוהראד	93.88	83
מחוז לוהנסק	83.86	68
מחוז לבוב	97.46	93
מחוז מיקולאייב	89.45	75
מחוז אודסה	85.38	64
מחוז פולטבה	94.93	87
מחוז רובנו	95.96	89
מחוז סומי	92.61	82
מחוז טרנופול	98.67	96
מחוז ויניצה	95.43	87
מחוז ווהלין	96.32	90
מחוז זקרפטיה	92.59	77
מחוז זפוריז'יה	90.66	73
מחוז ז'יטומיר	95.06	86
קייב (עיר בעלת מעמד במיוחד)	92.87	75
סבסטופול (עיר בעלת מעמד מיוחד)	57.07	40 (עם אחוז הצבעה של 60% מצביעים בכל חצי האי קרים)
סך הכל	90.32	76

ראו גם עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

מדיה וקבצים בנושא משאל העם לעצמאות אוקראינה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

^ Roman Solchanyk, Roman Sol'čanik, Ukraine and Russia: The Post-Soviet Transition, Rowman & Littlefield, 2001, ISBN 978-0-7425-1018-0. (באנגלית)
^ Roman Szporluk, Russia, Ukraine, and the Breakup of the Soviet Union, Hoover Press, 2020-02-24, ISBN 978-0-8179-9543-0. (באנגלית)
^ Gordon M. Hahn, Russia's Revolution from Above 1985-2000: Reform, Transaction, and Revolution in the Fall of the Soviet Communist Regime, Transaction Publishers, ISBN 978-1-4128-3361-5. (באנגלית)
^ Ukraine - Countries - Office of the Historian, history.state.gov
^ Distinguished Service Professor in the Program on International Peace and Security James E. Goodby, Institut international de recherches pour la paix, Associate Professor of Public Policy Benoit Morel, The Limited Partnership: Building a Russian-US Security Community, Oxford University Press, 1993, ISBN 978-0-19-829161-9. (באנגלית)
^ ¹ ² Stephen White, Russia's New Politics: The Management of a Postcommunist Society, Cambridge University Press, 2000, ISBN 978-0-521-58737-2. (באנגלית)
^ Olena Nikolayenko, Citizens in the Making in Post-Soviet States, Taylor & Francis, 2011-03-02, ISBN 978-1-136-82454-8. (באנגלית)
^ Robert A. Saunders, Vlad Strukov, Historical Dictionary of the Russian Federation, Scarecrow Press, 2010-05-13, ISBN 978-0-8108-7460-2. (באנגלית)
^ Rodney P. Carlisle, J. Geoffrey Golson, The Reagan Era from the Iran Crisis to Kosovo, ABC-CLIO, 2008, ISBN 978-1-85109-885-9. (באנגלית)
^ ¹ ² Andrew Wilson, Ukrainian Nationalism in the 1990s: A Minority Faith, Cambridge University Press, 1997, ISBN 978-0-521-57457-0. (באנגלית)
^ Daniel Treisman, The Return: Russia's Journey from Gorbachev to Medvedev, Simon and Schuster, 2011-01-04, ISBN 978-1-4516-0574-7. (באנגלית)

קטגוריה:משאלי עם לעצמאות קטגוריה:1991 בברית המועצות קטגוריה:היסטוריה של אוקראינה מאז 1991 קטגוריה:אוקראינה: פוליטיקה קטגוריה:היסטוריה של אוקראינה (1917–1991)

[1] Roman Solchanyk, Roman Sol'čanik, Ukraine and Russia: The Post-Soviet Transition, Rowman & Littlefield, 2001, ISBN 978-0-7425-1018-0. (באנגלית)

[2] Roman Szporluk, Russia, Ukraine, and the Breakup of the Soviet Union, Hoover Press, 2020-02-24, ISBN 978-0-8179-9543-0. (באנגלית)

[3] Gordon M. Hahn, Russia's Revolution from Above 1985-2000: Reform, Transaction, and Revolution in the Fall of the Soviet Communist Regime, Transaction Publishers, ISBN 978-1-4128-3361-5. (באנגלית)

[4] Ukraine - Countries - Office of the Historian, history.state.gov

[5] Distinguished Service Professor in the Program on International Peace and Security James E. Goodby, Institut international de recherches pour la paix, Associate Professor of Public Policy Benoit Morel, The Limited Partnership: Building a Russian-US Security Community, Oxford University Press, 1993, ISBN 978-0-19-829161-9. (באנגלית)

[RUSSI-6] ¹ ² Stephen White, Russia's New Politics: The Management of a Postcommunist Society, Cambridge University Press, 2000, ISBN 978-0-521-58737-2. (באנגלית)

[7] Olena Nikolayenko, Citizens in the Making in Post-Soviet States, Taylor & Francis, 2011-03-02, ISBN 978-1-136-82454-8. (באנגלית)

[8] Robert A. Saunders, Vlad Strukov, Historical Dictionary of the Russian Federation, Scarecrow Press, 2010-05-13, ISBN 978-0-8108-7460-2. (באנגלית)

[9] Rodney P. Carlisle, J. Geoffrey Golson, The Reagan Era from the Iran Crisis to Kosovo, ABC-CLIO, 2008, ISBN 978-1-85109-885-9. (באנגלית)

[UKRA-10] ¹ ² Andrew Wilson, Ukrainian Nationalism in the 1990s: A Minority Faith, Cambridge University Press, 1997, ISBN 978-0-521-57457-0. (באנגלית)

[11] Daniel Treisman, The Return: Russia's Journey from Gorbachev to Medvedev, Simon and Schuster, 2011-01-04, ISBN 978-1-4516-0574-7. (באנגלית)

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]