בוריס ילצין

בוריס ניקולאייביץ' ילציןרוסית: Борис Николаевич Ельцин, להאזנה (מידעעזרה)‏; 1 בפברואר 193123 באפריל 2007) היה מדינאי רוסי, אשר נבחר למשרת נשיא הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של רוסיה זמן קצר לפני התפרקות ברית המועצות בשנת 1991 והמשיך לכהן בתפקיד נשיא רוסיה לאחר פירוק מעצמת העל עד שנת 1999. הוא היה בין הגורמים העיקריים לנטישת הקומוניזם ברוסיה והיה הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במדינה. הוא כיהן כנשיא במשך שתי קדנציות רצופות עד שהגיש את התפטרותו ערב פתיחת המאה ה-21.

בוריס ילצין
Борис Николаевич Ельцин
Борис Николаевич Ельцин-1 (cropped).jpg
לידה 1 בפברואר 1931
בוּטקה, סברדלובסק, ברית המועצות ברית המועצותברית המועצות
פטירה 23 באפריל 2007 (בגיל 76)
מוסקבה, רוסיה
מדינה רוסיהרוסיה  רוסיה
מקום קבורה בית העלמין נובודוויצ'יה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה
עיסוק מהנדס אזרחי, פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות (1961-1990)
עצמאי (החל משנת 1990)
בת זוג נאינה ילצין
נשיא הפדרציה הרוסית ה־1
10 ביולי 199131 בדצמבר 1999
(8 שנים ו־25 שבועות)
סגן אלכסנדר רוצקוי
(עד 1995)
מנהיג דת בתקופה אלכסיי השני
פרסים והוקרה
  • עיטור לנין (30 בינואר 1981)
  • עיטור הדגל האדום של העמל (אוגוסט 1971)
  • עיטור הדגל האדום של העמל (ינואר 1974)
  • עיטור אות הכבוד (1966)
  • מדליה להנצחת 1000 שנים לייסוד קאזאן (2006)
  • מדליה להנצחת 100 שנים להולדתו של לנין (נובמבר 1969)
  • מדליה להנצחת 30 שנים לניצחון במלחמת המולדתה הגדולה 1941-1945 (אפריל 1975)
  • מדליה לציון 60 שנים לכוחות המזוינים של ברית המועצות (ינואר 1978)
  • מסדר הזהב האולימפי
  • עיטור מסדר המולדת דרגה ראשונה (12 ביוני 2001)
  • אזרח כבוד של ירבאן
  • מדליית זהב להישג כלכלי
  • מסדר שלושת הכוכבים, דרגה ראשונה
  • הצלב הגדול של מסדר הצלב של ויטיס
  • צלב גדול של לגיון הכבוד
  • אביר הצלב הגדול עם חגורה של מסדר ההצטיינות של הרפובליקה האיטלקית
  • מסדר העיט הזהוב
  • January 13th commemorative medal
  • מסדר פרנציסק סקורינה (31 בדצמבר 1999)
  • Honorary Citizen of Sverdlovsk region
  • Order of Grand Duke Dmitry Donskoy 1st Class
  • מסדר הנסיך יארוסלאב הנבון, דרגה 1
  • maroon beret
  • בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Yeltsin signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
ילצין, 2001.

הוא נחרט בהיסטוריה בתור הנשיא הנבחר הראשון של רוסיה, אחד ממארגני ההתנגדות לפעולות הפוטש של אוגוסט, היה רפורמיסט רדיקלי שביקש לשנות את המבנה החברתי הפוליטי, והכלכלי של רוסיה. ידוע גם כמי שהביא לקריסת הסוציאליזם בברית המועצות והיה זה שהחליט לאסור את המפלגה הקומוניסטית ומי שפיזר את הסובייט העליון. הוא החליט לפתוח במערכה צבאית כנגד הבדלנים בצ'צ'ניה ב-1994 והשלמתה ב-1996 וחידש את כניסת החיילים הרוסיים לתוך צ'צ'ניה בספטמבר 1999 ופתיחת המערכה הצבאית השנייה בצ'צ'ניה.

בתקופת נשיאותו בעזרת רפורמות של יגור גאידר, בוצע מעבר לכלכלת שוק תוך ניסיון לפתור הבעיה של מחסור בסחורות ותורים ואנשים החלו לקבל נכסי מדינה בהיקף גדול בבעלות פרטית, המערכת הסובייטית הוחלפה בעקרונות האידאולוגיה הליברלית-דמוקרטית. נוצרה מערכת של פרלמנטריזם ושלטון עצמי מקומי, נקבע נוהג הבחירות לרשויות, לראשונה, ניתנה לאזרחים הזדמנות אמיתית לטוס לחוץ לארץ, הוענקה להם חופש הדת, חופש הביטוי וזכויות אחרות שעוגנו בחוקה החדשה שאומצה והכנסייה הרוסית האורתודוקסית שוקמה; רוסיה התקבלה לארגון G8 והצטרפה למועצת אירופה. אך עם זאת, על ילצין, כנשיא, נמתחה ביקורת על המצב הלא יציב של הכלכלה, על ירידת רמת החיים של האזרחים, על החמרת הבעיות החברתיות וצמצום האוכלוסייה.

ביוגרפיהעריכה

השנים הראשונותעריכה

 
ילצין בצעירותו. שני משמאל

ילצין נולד למשפחת איכרים במחוז סברדלובסק, אזור נידח בברית המועצות. יש הטוענים כי הוא נולד בכפר בוטקה, אך יש החולקים על כך וטוענים כי הוא נולד בכפר בסמאנוב. על פי הביוגרף של ילצין, בוריס מינאייב, ילצין חי למעשה בכפר בסמאנוב, השוכן בסמיכות לבוטקה, אך בית החולים שבו נולד נמצא בכפר בוטקה, ולכן זהו הכפר הנחשב למקום הולדתו.

ילצין עצמו נזכר מאוחר יותר בזכרונותיו[1]: "... משפחת ילצין, הייתה נתונה למרדף מטעם השלטונות, ששלחו מאבטחים, ותבעו את הקרקע שבה חיינו. לפני המהפכה, בחווה של אבי הייתה טחנת מים ורוח, הייתה מכונת דישה והיו פועלים קבועים, היבול היה פורה, והיו חמישה סוסים וארבע פרות ... הייתה הרבה עבודה, ואבי נהג הרבה לקחת על עצמו. אבל השלטונות הסובייטיים אהבו להטריד אדם צנוע, בלתי נראה, חזק, חכם, אנשים מבריקים שהם אוהבים ולא מוצאים להם תחליף. בשנות ה-30 המשפחה פונתה. סבא היה משולל זכויות אזרחיות והוטל מס חקלאי על החקלאים הבודדים. בקיצור, הם ניסו "לשים כידון בגרון" [מונח שמשמעותו להטריד], כמיטב יכולתם לעשות זאת. אך סבי המשיך לנהל את החווה בעצמו..."

אביו של בוריס ילצין היה ניקולאי ילצין, בנאי, שריצה מאסר בעת בניית תעלת הוולגה-דון (מאחר שהואשם והורשע בפעילות אנטי סובייטית וכתוצאה מכך נשלח לגולאג לשלוש שנים), לאחר שחרורו, ב-1937, עבד כמנהל עבודה במפעל כימי באתר הבנייה ברזניקי. כמה שנים מאוחר יותר הפך לראש יחידת הבנייה במפעל.

אמו של ילצין, קלאבדיה ואסילייבנה, תופרת במקצועה, טיפלה בו עת שאביו של ילצין היה במאסר. ילצין בילה את ילדותו בעיר ברזניקי במחוז פרם, שם סיים את בית הספר התיכון (כיום בית הספר מס' 1 על שם אלכסנדר פושקין). על פי הביוגרפיה של בוריס ילצין וכלי תקשורת שונים היה תלמיד מוצלח בכיתתו, אך תוקפני. עם זאת, במאמרו של יורי בוריסנקו וי. ירליחמאן נטען כי ילצין היה תלמיד ממוצע לגמרי, שלא הוציא תמיד ציונים טובים. לאחר שסיים את כיתה ז', ילצין השתלח במחנכת שלו, על שהכתה תלמידים וגרמה להם לעבוד מהבית. בשל כך הוא גורש מבית הספר באזהרה. בתגובה, הוא פנה לסניף העירוני של המפלגה והצליח לקבל הזדמנות להמשיך את לימודיו בבית ספר אחר. כילד, איבד ילצין שתיים מאצבעות ידו השמאלית בעת שניסה לפתוח רימון יד, ולכן לא שירת בצבא.

ילצין למד בבית ספר על-שם פושקין. לאחר סיום לימודיו התקבל בשנת 1950 לפּוליטכניון באורל. במהלך לימודיו הכיר את נאינה יאוסיפנה גרינה, אותה נשא לאישה ב-1956. לזוג נולדו שתי בנות, טטיאנה יומשבה ואלנה אוקולובה. הוא סיים את לימודיו בפוליטכניון שנה לפני כן וקיבל תואר בהנדסת בניין, כאשר נושא התזה שלו היה "מגדל טלוויזיה". בתור תלמיד היה מעורב במשחקי כדורעף והיה שחקן כדורעף בקבוצה העירונית.

החל מ-1955 החל לעבוד בחברת בנייה (אוראלטיאז'טרובסטרוי, Уралтяжтрубстрой) והיה אחראי על כמה פרויקטים של בנייה. ב-1963 היה מהנדס ראשי וב-1966 הפך למנהל חברת הבנייה של סברדלובסק.

העלייה לשלטוןעריכה

 
ילצין, חבר הפרלמנט הסובייטי

ב-1961, בזמן הרפורמות של ניקיטה חרושצ'וב, הצטרף בוריס ילצין למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. ב-1968 היה לראש מחלקת הבנייה של הוועד המחוזי בסברדלובסק, של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות.

חמש עשרה שנה אחר כך, ב-1976, הוא מונה ליושב ראש הוועדה הקומוניסטית בסברדולבסק (הלכה למעשה, היה מושל מחוז סברדלובסק וראש העיר סברדלוסק), תפקיד שמילא עד שנת 1985. ב-1977 הוא קיבל הוראה שהגיעה ישירות מהקרמלין להרוס את בית יפטייב, שבו נרצחו הצאר ניקולאי השני ומשפחתו. בתקופתו כמושל המחוז הוא הביא לבנייתו של בניין הסניף המחוזי של המפלגה בסברדלובסק, שנודע כבית הסובייטים, היום ידוע כ"הבית הלבן" ומשמש כבניין ממשלת מחוז סברדלובסק והיה ממקדמי המהלך להקמת הרכבת התחתית של סברדלובסק. ב-1981 יזם את הקמת בניין מגורים לנוער.

ב-1978 היה לחבר הסובייט העליון ב-1981 נבחר לוועדה המרכזית של המפלגה וב-1985 מינה אותו מיכאיל גורבצ'וב למזכיר המפלגה בסניף מוסקבה (במקום ויקטור גרישין שכיהן בתפקיד כבר 18 שנים והיה היריב של גורבצ'וב במאבק הירושה לאחר מות קונסטנטין צ'רניינקו), ושנה לאחר מכן הוא התקבל לכמועמד לפוליטביורו. בתקופת עבודתו במוסקבה התפרסם כמי שהביא לפיטוריהם של פקידים רבים מהעירייה וכמי שביצע בדיקות בעצמו בחנויות ובתחבורה הציבורית בעיר, לוודא כי כולם מבצעים עבודתם כראוי. הוא הנהיג חג מיוחד לעיר מוסקבה וחתם על צו האוסר על הריסת מבנים היסטוריים, לפני עזיבת תפקידו החל לבקר באופן נוקב את מנהיגות המדינה והמפלגה.

בחושיו הפוליטיים המחודדים הוא הבחין שסופו של המשטר קרב, ומתח ביקורת על השמרנים במפלגה ואף על גורבצ'וב עצמו. הוא התפטר מהנהגת המפלגה (1987) ומהחברות לפוליטביורו (1988). הקריאה שלו לרפורמות בממשל הביאה לעלייה בפופולריות שלו, והוא ניצח בבחירות הסמי-דמוקרטיות הראשונות והאחרונות בברית המועצות בשנת 1989 ונבחר לוועידת נציגי העם. בהמשך הוא קיבל מושב בסובייט העליון, הבית העליון של הפרלמנט של ברית המועצות. זמן קצר לאחר מכן הוא מונה לנשיא הפרלמנט הרוסי חרף התנגדותו של גורבצ'וב. ב-1991 סייע ילצין להכשיל את הפיכת ינאייב, שהייתה ניסיונם האחרון של הקומוניסטים השמרנים להחזיר את הגלגל לאחור.

עוד קודם לכן, ביולי 1990, ילצין חתם על הצהרת הריבונות הממלכתית של רוסיה הסובייטית ופרש מהמפלגה הקומוניסטית. שנה וחצי לאחר מכן התפרקה ברית המועצות, גורבצ'וב נאלץ להתפטר וילצין הפך ב-25 בדצמבר 1991 לנשיא הראשון של רוסיה העצמאית, בתוקף היותו נשיא הפדרציה הרוסית, משרה אליה נבחר בבחירות הדמוקרטיות הראשונות בפדרציה שנערכו ב-12 ביוני 1991.

נשיאותועריכה

 
ילצין וביל קלינטון, 1995
בוריס ילצין מכריז על התפטרותו, 31 בדצמבר 1999
 
מפגינים נגד ילצין בשנת 1998 בעקבות החמרת המצב הכלכלי במדינה.

ב-12 ביוני 1991 נבחר ילצין לנשיא הרפובליקה הרוסית כשקיבל 45,552,041 קולות, שהסתכמו ב-57.30 אחוזי תמיכה ממספר המצביעים ובכך הקדים משמעותית את ניקולאי ריז'קוב, שלמרות תמיכת המפלגה הקומוניסטית קיבל רק 16.85 אחוזים מהקולות. יחד עם בוריס ילצין נבחר סגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי. הסיסמאות העיקריות של קמפיין הבחירות של ילצין היו "מאבק בזכויות היתר של הפקידות הבכירה" ו"שמירה על ריבונותה של רוסיה". היו אלה הבחירות הנשיאותיות הארציות הראשונות בתולדות רוסיה (נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב נכנס לתפקידו כתוצאה מהצבעה בקונגרס צירי העם של ברית המועצות).

ב-10 ביולי נשא בוריס ילצין את שבועת האמונים בטקס ההשבעה לתושבי רוסיה ולחוקה הרוסית ונכנס רשמית לתפקידו כנשיא רוסיה. לאחר שנשבע, הוא נשא נאום מרכזי, אותו התחיל אנרגטית ורגשית, מתוך הבנה של חגיגיות הרגע: "אי אפשר להעביר במילים את המצב הנפשי שאני חווה בדקות אלו. לראשונה בהיסטוריה בת אלף השנים של רוסיה, נשיא נשבע חגיגית אמונים לאזרחיו. אין כבוד גבוה יותר מזה שאדם מקבל מהעם, אין משרה גבוהה יותר שאזרחי המדינה בוחרים.<...> אני אופטימי לגבי העתיד ומוכן לפעול אנרגטית. רוסיה הגדולה קמה מברכיה! אנחנו בהחלט נהפוך אותה למדינה משגשגת, דמוקרטית, שלווה, חוקית וריבונית. העבודה הקשה לכולנו כבר החלה. לאחר שעברנו כל כך הרבה ניסויים, תוך הבנה ברורה של מטרותינו, אנו יכולים להיות משוכנעים בתוקף: רוסיה תיוולד מחדש!"

במקביל למינויו לנשיא, קונגרס צירי העם שחרר אותו מתפקידו כיו"ר הסובייט העליון והפסיק את סמכויותיו הפרלמנטריות והוא נותר רשמית כחבר הפרלמנט של ברית המועצות עד קריסת המדינה והקמת הפדרציה הרוסית. הצו הראשון עליו חתם ילצין כנשיא היה הצו "אודות אמצעי עדיפות לפיתוח החינוך ברפובליקה הרוסית". המסמך, שהוכן בהשתתפות פעילה של משרד החינוך בראשות י. דנייפרוב, שהתווה מספר צעדים לתמיכה (בעיקר כספית) במערכת החינוך, שהיו הצהרתיים בבירור. חלק גדול מהאמור בצו מעולם לא קיים, למשל ההבטחה "לשלוח מדי שנה לחו"ל להכשרה, התמחות, השתלמויות לפחות 10 אלף סטודנטים, סטודנטים לתארים מתקדמים, מורים ועובדים מדעיים ופדגוגיים"[2].

הפוטש של אוגוסט והשלכותיועריכה

  ערך מורחב – הפוטש של אוגוסט

15 באוגוסט פורסמה ההצהכרה בדבר ריבונות חבר המדינות העצמאיות. המדינות החברות היו בלארוס, קזחסטן, רוסיה, טג'יקיסטן, אוזבקיסטן, אזרבייג'ן, קירגיזסטן, טורקמניסטן ואוקראינה. אך חתימת ההסכם נבלמה על ידי הוועדה הממלכתית למצב חירום. ב-19 באוגוסט הוכרז כי מיכאיל גורבצ'וב נכלא במעונו בחצי האי קרים וילצין עמד בראש הקושרים כשהוא הופך את בית המועצות למרכזו. כבר ביום הראשון לפוטש עלה ילצין על טנק שניצב מול המבנה וקרה לפעילויות הוועדה הממלכתית הפיכה מדינית וקרא נגד הלגיטימיות של מארגני הפוטש, שהיו קומוניסטים שמרניים ובכירי ק.ג.ב. שניסו לשמר את ברית המועצות ולמנוע את קריסתה.

ניסיון ההפיכה הוביל לכך שכמעט כל רפובליקות ברית המועצות שנותרו וכמה אוטונומיות הכריזו על עצמאותן. לאחר כישלונה של ועדת החירום הממלכתית, נמשכה העבודה על חוזה איחוד חדש, אך כעת כבר היה מדובר ביצירת איחוד מדינות ריבוניות כקונפדרציה. ב-6 בנובמבר ילצין חתם על צו להקפאת פעילויות המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות והוציאה אל מחוץ לחוק.

ב-5 בספטמבר אימץ הקונגרס החמישי של צירי העם בברית המועצות את "הצהרת זכויות האדם וחירויותיו" והודיע ​​על תקופת מעבר להקמת מערכת מדינית חדשה, הכנה וחתימה על האמנה של חבר המדינות העצמאיות. על פי הצעתו של גורבאצ'וב, הקונגרס למעשה פורק ואימץ את החוק "אודות גופי הביצוע והממשל של ברית המועצות בתקופת המעבר" כשטיוטת החוק הציעה לקבל החלטה בדבר חוסר היעילות של קיום קונגרסים סדירים של צירי העם של ברית המועצות במהלך תקופת המעבר, אף שבעת ההצבעה דחו צירי העם את ההצעה זו.

ב-6 בספטמבר, מועצת המדינה של ברית המועצות הכירה בפרישתן של שלוש הרפובליקות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה) מברית המועצות.

התפרקות ברית המועצותעריכה

  ערך מורחב – התפרקות ברית המועצות

ב-14 בנובמבר הודיעו מנהיגי שבע מתוך שתים עשרה רפובליקות ברית המועצות (רוסיה, בלארוס, קזחסטן, קירגיזסטן, טג'יקיסטן, טורקמניסטן, אוזבקיסטן) ונשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב כי הם מתכוונים לסכם על הקמת חבר המדינות העצמאיות, כאשר חתימת ההסכם נקבעה ל-9 בדצמבר.

בינתיים, ב-1 בדצמבר התקיים משאל עם על עצמאות אוקראינה, שמשתתפיו תמכו בחוק הצהרת העצמאות של אוקראינה מ-24 באוגוסט 1991. בוריס ילצין הצהיר מיד על ההכרה בעצמאות אוקראינה באומרו: "<...> אנו משוכנעים באפשרות ובצורך בהקמה המוקדמת ביותר האפשרית של יחסים בין-מדיניים חדשים בין רוסיה לאוקראינה, תוך אמון בשמירה על המסורות הקבועות של ידידות, שכנות טובה וכבוד הדדי בין שני העמים, שמירה קפדנית על התחייבויות, כולל אלה בנושא אי-הפצת נשק גרעיני והגבלתם, זכויות אדם ונורמות מוכרות בחוק הבינלאומי. <...> שיתוף פעולה מועיל, הדדי ומאוזן בין רוסיה לאוקראינה יכול וצריך להפוך לדוגמה ליחסים דו-צדדיים בין הרפובליקות של הברית הישנה. הזדמנויות חדשות נפתחות לשיתוף פעולה הדוק עם רפובליקות אחרות, להיווצרות קהילה שווה באמת של מדינות ריבוניות <...>". ילצין הודיע ​​על כוונתו לכונן יחסים דיפלומטיים עם אוקראינה ולסכם עמה הסכם דו-צדדי מקיף. ב-5 בדצמבר נפגש ילצין עם גורבצ'וב כדי לדון בסיכויים לקיומו של חבר המדינות, בקשר להכרזת העצמאות של אוקראינה. לאחר הפגישה הוא אמר לעיתונאים כי "ללא אוקראינה אמנת החבר מאבדת כל משמעות."

ב-7 בדצמבר 1990 נפגש ילצין בבלובז'סקאיה פושצ'ה בבלארוס עם נשיא אוקראינה החדש שנבחר לאוניד קראבצ'וק ויו"ר המועצה העליונה של בלארוס, סטניסלב שושקביץ' (על פי האחרון, הפגישה הייתה אמורה לדון בנושא אספקת נפט וגז). המשלחת הרוסית הביאה איתה טיוטה לאמנה חדשה שהוכנה כניגוד להסכם על ברית המדינות הריבוניות, שיזם גורבאצ'וב. בהסתמך על כך, ב-8 בדצמבר חתמו ראשי שלוש המדינות על מה שמכונה הסכם בלובז'סקאיה בנושא הקמת חבר המדינות העצמאיות, שבהקדמתו נאמר כי "ברית המועצות ככפופה לחוק הבינלאומי מפסיקה להתקיים". ההסכם נחתם למרות תוצאות משאל עם על שימור ברית המועצות. השלטון המרכזי בראשותו של גורבצ'וב היה משותק בשלב זה ולא יכול היה להתנגד עוד למעשיהם של מנהיגי הרפובליקות. בוריס ילצין התעקש לאשרר את ההסכם מוקדם על הקמת חבר המדינות והתייחס לבעיות רבות הנובעות מחוסר הוודאות בעניין זה.

ב-12 בדצמבר אושר ההסכם על ידי הסובייט העליון של רוסיה. החוקיות של אישור זה העלתה אז ספקות בקרב חלק מחברי הפרלמנט הרוסי, שכן על פי החוקה משנת 1978, בחינת מסמך זה היה בסמכותו הבלעדית של קונגרס צירי העם, מכיוון שההסכם השפיע על מבנה המדינה של הרפובליקה כחלק מברית המועצות ובכך הביא לשינויים בחוקה הרוסית. באותו יום אימץ הסובייט העליון החלטה להוקיע את חוזה הקמת ברית המועצות משנת 1922, החלטה זו שיתקה את אחרוני הגופים שפעלו בברית המועצות.

ב-21 בדצמבר הצטרפו מרבית רפובליקות ברית המועצות לחבר המדינות, חתמו על הצהרת אלמטי ועל הפרוטוקול להסכם הקמת חבר המדינות. ב-24 בדצמבר הודיע ​​בוריס ילצין למזכ"ל האו"ם כי רוסיה ממשיכה את חברותה של ברית המועצות בכל גופי האו"ם (כולל מועצת הביטחון של האו"ם). לפיכך, רוסיה נחשבת לחברה המקורית באו"ם (מאז 24 באוקטובר 1945) יחד עם אוקראינה (כאוקראינה הסובייטית) ובלארוס (כבלארוס הסובייטית).

ב-25 בדצמבר, עם התפטרותו של נשיא ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב, קיבל בוריס ילצין את הסמכויות הנשיאותיות לידיו עם הקמת הפדרציה הרוסית והוא קיבל את המגורים הרשמיים בקרמלין ואת המזוודה הגרעינית.

באפריל 1992 סירב הקונגרס השישי של צירי העם לאשר את הסכם בלובז'סקאיה שלוש פעמים ולא לכלול מהטקסט של החוקה הרוסית את אזכור החוקה וחוקי ברית המועצות, שהפכה מאוחר יותר לאחת הסיבות להתנגדויות של הקונגרס לנשיא ילצין והובילה לאחר מכן לפיזור הקונגרס, באוקטובר 1993. חוקת ברית המועצות וחוקי ברית המועצות המשיכו להיות מוזכרים בסעיפים 4 ו-102 בחוקת רוסיה משנת 1978 עד 25 בדצמבר 1993, אז נכנסה לתוקף חוקת הפדרציה הרוסית שהתקבלה בהצבעה עממית, שלא כללה אזכור של החוקה הסובייטית וחוקי ברית המועצות.

בספטמבר 1992, קבוצה של צירי העם בראשות סרגיי באבורין שלחה עתירה לבית הדין החוקתי של הפדרציה הרוסית לאמת את חוקתיות ההחלטה של ​​הסובייט העליון מיום 12 בדצמבר 1991 "אודות אישור ההסכם ליצירת חבר המדינות", אך ערעור זה מעולם לא נידון בפועל.

הרפורמות הכלכליותעריכה

  ערכים מורחבים – ממשלת ילצין-גאידר

בתחילת סתיו 1991 התברר כי ברית המועצות אינה מסוגלת לשלם את חובה החיצוני. המשא ומתן שהחל עם הנושים הוביל לחתימה בסוף אוקטובר על מזכר הבנות בנושא החוב לנושים זרים של ברית המועצות ויורשיה. שמונה מתוך חמש עשרה רפובליקות סובייטיות הודו באחריותן המשותפת לתשלום חוב זה. בנקים זרים מצידם דרשו מעבר דחוף לרפורמות שוק. בסתיו 1991 נולדה "התוכנית הכלכלית" של ראש ממשלת רוסיה, יגור גאידר. הנשיא ילצין הודיע ​​על הקווים העיקריים של התוכנית ב-28 באוקטובר בנאום מרכזי בקונגרס החמישי של צירי העם של הפדרציה הרוסית. התכנית כללה צעדים להפרטה, ליברליזציה של מחירים, התערבות בסחורות והמרת רובל. בהכריזו על כיוון זה, הבטיח בוריס ילצין לאזרחיו כי "יהיה גרוע יותר לכולם בתוך כחצי שנה" לאחר מכן "ירידת מחירים, מילוי שוק הצריכה בסחורות ובסתיו 1992, ייצוב הכלכלה, שיפור הדרגתי בחייהם של אנשים".

ב-6 בנובמבר הוקמה ממשלת רוסיה, שבראשה עמד ילצין באופן אישי עד יוני 1992. יגור גאידר מונה לסגנו הראשון. הכלכלן מלנינגרד אנטולי צ'ובייס מונה ליו"ר החדש של ועדת הרכש הממלכתית של רוסיה ותחתיו פותחה תוכנית הפרטה שהניחה את התשתיות ליצירת סקטור פרטי ברוסיה. ב-21 בנובמבר, בעקבות תוצאות הסיבוב השני של משא ומתן עם מדינות G7 בנוגע לחובות זרים, הוענקה לברית המועצות דחייה קצרת טווח על תשלומי החוב שלה. ב-5 בדצמבר נחתם הסכם הירושה בגין חובות ונכסי המדינה של ברית המועצות. בהסכם זה נקבע סכום החוב הכולל של ברית המועצות: 93 מיליארד דולר וחלקן של כל אחת מ-15 הרפובליקות בפירעון החוב הסובייטי. חלקה של רוסיה היה 61.3%, או כ-57 מיליארד דולר. שבע רפובליקות (אזרבייג'ן, לטביה, ליטא, מולדובה, טורקמניסטן, אוזבקיסטן ואסטוניה) סירבו לחתום על הסכם זה. התנאי העיקרי למתן דחייה נוספת בגין התחייבויות חוב היה "שיתוף פעולה עם קרן המטבע הבינלאומית" ביישום "רפורמות שוק". כפי שטען רוסלן חסבולטוב, יו"ר הפרלמנט, "תוכנית הרפורמה של רוסיה כמסמך בלתי נפרד" לא הייתה קיימת והרפורמות שהושקו בינואר 1992 וכונו "טיפול בהלם" התבססו על "המלצות ודרישות קשות של קרן המטבע הבינלאומית"[3].

נקודת המוצא לטיפול בהלם הייתה ליברליזציה של מחירים. תוכנן לשחרר מחירים כבר ב-1 בדצמבר 1991, אך תחת לחץ של רפובליקות אחרות שהיו להן אזור רובל משותף עם רוסיה, התכנית נדחתה ל-16 בדצמבר ואז נדחתה לתחילת ינואר 1992. ב-3 בדצמבר ילצין חתם על צו "אודות האמצעים לליברליזציה של מחירים" וב-19 בדצמבר הוצא הצו המקביל של ממשלת רוסיה שנכנס לתוקף ב-2 בינואר 1992. כבר בחודשים הראשונים של השנה החל השוק להתמלא במוצרי צריכה, אך המדיניות המוניטרית של הנפקת כספים (כולל ברפובליקות הסובייטיות לשעבר) הביאה להיפר-אינפלציה, לירידה חדה בשכר ובפנסיה הריאליים, פיחות בחיסכון בבנקים, ירידה חדה ברמת החיים. ההיפר-אינפלציה הופסקה רק בשנת 1993. אחת ההחלטות הכלכליות הרציניות שקיבל ילצין הייתה צו הסחר החופשי שנחתם ב-29 בינואר 1992. מסמך זה הכשיר למעשה את היזמות והוביל לכך שאנשים רבים נכנסו למסחר קטן ברחובות כדי לשרוד בתנאים הכלכליים הקשים שנגרמו מרפורמות השוק. צווים אחרים של ילצין יזמו הפרטת נכסי מדינה, מכירת ואוצ'רים ומכירות פומביות של הלוואות למניות, מה שהוביל לריכוז מרבית הרכוש הממלכתי לשעבר בידי כמה אנשים (מה שמכונה "אוליגרכים"). בנוסף לאינפלציה, המדינה עמדה בפני בעיות כמו שפל בייצור ואי תשלום שכר, כמו גם אי תשלום פנסיות והטבות סוציאליות אחרות, שנדרשו בקנה מידה גדול. המדינה נקלעה למשבר כלכלי עמוק.

אך לצד הבעיות הכלכליות של תחילת שנות התשעיפ, התעוררו משברים פוליטיים. באזורים מסוימים ברוסיה, לאחר קריסת ברית המועצות, התחזקו הרגשות הבדלניים. ב-8 ביוני 1991 הוכרזה הרפובליקה הצ'צ'נית של איצ'קריה כרפובליקה עצמאית בעוד הרפובליקה האינגושטית, הכריזה על עצמאותה בחודש שלאחר מכן. אליהם הצטרפה טטרסטן שדרשה עצמאות משלה.

ב-26 בדצמבר 1991, בהקשר להסכם בלובז'סקאיה על סיום קיומה של ברית המועצות ועל הקמת חבר המדינות, אומצה ההצהרה על כניסת טטרסטן לחבר המדינות כחברה-מייסדת וזו הייתה נקודת המוצא של הטטרים שדרשו עצמאות מרוסיה. בפברואר 1992 הודיעו שלטונות טטרסטן על משאל עם ב-21 במרץ של אותה שנה, ובו הועלתה השאלה האם טטרסטן היא מדינה ריבונית, הבונה את יחסיה עם הפדרציה הרוסית ורפובליקות אחרות, באופן עצמאי או נותרת חלק מהפדרציה הרוסית. ב-13 במרץ 1992 הכיר בית המשפט החוקתי של רוסיה ככי הצהרת הריבונות הטטרית מפרה את החוקה הרוסית. עם זאת, משאל העם התקיים, ו-61.4% מהמצביעים השיבו בעד עצמאות. בפברואר 1992 ניסו חברי הפרלמנט של קרליה, להעלות לסדר היום של המושב הבא את נושא האפשרות של התנקות רפובליקת קרליה מרוסיה והרגשות הבדלניים במחוזות רוסיה גברו על הירידה ביכולת המשילות של הממשל שתחת ילצין.

בוריס ילצין הצליח לשכנע את ראשי המחוזות לחתום על אמנה פדרלית מעודכנת וב-31 במרץ 1992 נחתם על ידי הנשיא וראשי המחוזות (למעט טטרסטן וצ'צ'ניה ואינגושטיה), וב-10 באפריל האמנה נכללה בחוקת רוסיה. עד סוף הקדנציה השנייה נאלץ ילצין להיאבק מול טטרסטן וצ'צ'ניה על ריבונותן ובעוד בטטרסטן הדברים לא הגיעו לכדי סכסוך דמים, בצ'צ'ניה הוא מצא את עצמו במלחמה ארוכה ועקובה מדם.

ב-6 באפריל 1992 נפתח הקונגרס השישי של צירי העם, שאותו כינה יגור גאידר "המתקפה החזיתית הראשונה על הרפורמות"[4]. קיצוץ ההוצאות הממשלתיות שנערך מתחילת השנה הביא להיווצרות התנגדות לרפורמות בדמות הלובי התעשייתי והחקלאי, שהייתה לו השפעה רחבה על הסובייט העליון ובקונגרס צירי העם. ב-11 באפריל אימץ הקונגרס החלטה "אודות התקדמות הרפורמה הכלכלית של הפדרציה הרוסית", בה הצביע על מספר בעיות במשק והציע לנשיא רוסיה לבצע התאמות משמעותיות בשיטות ליישום הרפורמה הכלכלית.

בתגובה העבירה הממשלה בראשותו של יגור גאידר מכתב התפטרות לנשיא והודיעה עליו במרכז העיתונות של הקונגרס. בהצהרה, במיוחד נאמר: "מכלול הדרישות שהצהיר הקונגרס דן את המדינה להתפרצות אינפלציה, שמשמעותה השעיית תהליך ההפרטה וקיצור הרפורמה בחקלאות. הצעות להפחתת מיסים ולהגדלתם במקביל של תשלומים סוציאליים ואחרים אינן ניתנות לביצוע ויכולות רק להביא לקריסת המערכת הפיננסית. התוצאה הבלתי נמנעת מביצוע החלטות הקונגרס תהיה ירידה קטסטרופלית ברמת החיים, הרעב, המהפך החברתי והכאוס."

ב-15 באפריל הקונגרס ביצע כמה ויתורים ואימץ את ההצהרה "אודות תמיכה ברפורמה כלכלית בפדרציה הרוסית", בה הוא תמך בפעולות הממשלה שמטרתן תמורות מהותיות בכלכלה, וההחלטה מ-11 באפריל הוצעה ליישום "תוך התחשבות בתנאים הכלכליים והחברתיים בפועל." עם זאת, גם הנשיא והממשלה נאלצו לבצע פשרות. לצורך יישום ההסכמות שהושגו בקונגרס, הביא בוריס ילצין את מנהלי החברות הגדולות במשק - ולדימיר שומאיקו, גאורגי חיז'ו, לממשלה; ללא ידיעתו של גאידר, מונה יו"ר גזפרום ויקטור צ'רנומירדין לסגן ראש ממשלת רוסיה הממונה על מגזר הדלק והאנרגיה.

אם הניסיון הראשון להתייצבות פיננסית, המבוסס על קיצוץ בהוצאות הממשלה והכנסת מיסים חדשים, באפריל-מאי הביא לירידה באינפלציה, אז בלחץ הפרלמנט ומנהלי המפעלים, נאלצה הממשלה לרכך את המדיניות המוניטרית המהודקת שלה. הממשלה העלתה את משכורות הכורים שפתחו בשביתה, על פי התעקשות הסובייט העליון, הוקצו 600 מיליארד רובל של הלוואות רכות כדי לפתור את משבר אי-תשלום המשכורות. ביולי התחלפה הנהגת הבנק המרכזי. נגיד הבנק המרכזי החדש, ויקטור גרשצ'נקו, לא תמך במדיניות קיצוץ העלויות שקידם גאידר; הוא ביצע קיזוז חובות על בסיס הנפקת אשראי חד פעמי של כטריליון רובל. זו השפיעה זמנית והובילה לעלייה באינפלציה. בסתיו שוב התעוררה בעיית אי-התשלומים. בקיץ, גידול ההוצאות הושפע גם מהגורם העונתי: הלוואות הוקצו על בסיס הבטחות ללא כיסוי מהמשק, הפרלמנט אישר את ההחלטה על הלוואות רחבות היקף ליצרנים חקלאיים על בסיס הקציר. הגידול באספקת הכסף והאינפלציה הואץ (מ-8.6% באוגוסט ל-22.9% באוקטובר) והממשלה נאלצה לקצץ בחדות שוב את ההוצאות כדי למנוע היפר-אינפלציה. הגירעון התקציבי ירד מ-10.8% מהתוצר באוגוסט ל-4.4% מהתוצר באוקטובר. אך חוסר האמון בין הפרלמנט לממשלה רק גדל.

המשבר החוקתיעריכה

  ערכים מורחבים – המשבר החוקתי ברוסיה, הליך הדחה ברוסיה

ב-10 בדצמבר 1992, יום לאחר שקונגרס צירי העם לא אישר את מועמדותו של יגור גאידר לתפקיד ראש ממשלת רוסיה, מתח ילצין ביקורת חריפה על עבודתו של הקונגרס וניסה לשבש את עבודת חברי הפרלמנט וקרא לתומכיו לעזוב את הפרלמנט. החל משבר הפוליטי משמעותי: לאחר משא ומתן בין ילצין, יו"ר הפרלמנט רוסלן חסבולאטוב ויו"ר בית המשפט החוקתי, ולרי זורקין, ועריכת הצבעה רב-שלבית, הקונגרס אימץ ב-12 בדצמבר החלטה על ייצוב הסדר החוקתי כאשר ויקטור צ'רנומירדין מונה לראש הממשלה.

לאחר הקונגרס השמיני, בו בוטלה ההחלטה על ייצוב הסדר החוקתי והתקבלו החלטות שערערו את עצמאות הממשלה והבנק המרכזי, ב-20 במרץ 1993, הודיע ​​ילצין, בנאום בטלוויזיה, כי חתם על צו להטלת "מצב שליטה מיוחד". למחרת פנה הסובייט העליון לבית המשפט החוקתי וקרא לנאומו של ילצין "ניסיון לערער את יסודות החוקתיים של רוסיה". בית המשפט החוקתי של הפדרציה הרוסית, הכיר במעשיו של ילצין כבלתי חוקתיים ומצא עילה לסילוקו מתפקידו. הסובייט העליון כינס את הקונגרס. עם זאת, כפי שהתברר כעבור כמה ימים, למעשה, נחתם צו נוסף שלא הכיל הפרות של החוקה. ב-28 במרץ ניסה הקונגרס להדיח את ילצין מהנשיאות. בנאום בעצרת במוסקבה נשבע ילצין שלא להיענות להחלטת הקונגרס, אם היא עדיין תתקבל. עם זאת, רק 617 מתוך 1,033 הצירים הצביעו בעד הדחה, מתוך 689 הקולות הנדרשים.

יום לאחר כישלון ניסיון ההדחה, קונגרס צירי העם קבע משאל-עם כללי ל-25 באפריל בארבעה נושאים: על אמון בנשיא ילצין, על אישור מדיניותו הסוציו-כלכלית, על עריכת הבחירות המוקדמות לנשיאות ועל הבחירות המוקדמות לקונגרס. בוריס ילצין דחק בתומכיו להצביע "כן" על כל הארבעה ואילו התומכים עצמם נטו להצביע "כן-כן-לא-כן". על פי תוצאות משאל העם על אמונו של ילצין, הוא קיבל 58.7% מהקולות, ואילו 53.0% הצביעו בעד הרפורמות הכלכליות. בסוגיות הבחירות המוקדמות לנשיאות ולקונגרס, רק 49.5% ו-67.2% מאלה שהשתתפו בהצבעה הצביעו "בעד", בהתאמה, אולם לא התקבלו החלטות משמעותיות מבחינה משפטית בנושאים אלה (שכן, על פי החוקים, למטרה זו היה צורך ביותר ממחצית מכלל בעלי זכות הבחירה שיצביעו בעד. כאשר אחוז ההצבעה עמד על 64.05%). התוצאות הסותרות של משאל העם פורשו על ידי ילצין ופמלייתו כמשאל עם לטובתם.

לאחר משאל העם מיקד ילצין את מאמציו בניסוח ואימוץ חוקה חדשה. ב-30 באפריל פרסם העיתון איזווסטיה את טיוטת החוקה הנשיאותית, ב-18 במאי הוכרז על פתיחת המועצה החוקתית, וב-5 ביוני התכנסה המועצה החוקתית לראשונה בפגישה במוסקבה. לאחר משאל העם, עצר ילצין למעשה את כל המגעים עם הנהגת הסובייט העליון, אם כי במשך זמן מה המשיך לחתום על חלק מהחוקים שהסובייט אימץ. הוא איבד את אמונו בסגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי וב-1 בספטמבר הוא הודח זמנית מתפקידו בחשד לשחיתות.

בערב ה-21 בספטמבר 1993 הודיע ​​בוריס ילצין, בנאום ששודר בטלוויזיה, כי הוא חתם על צו מספר 1400 "אודות רפורמה חוקתית בפדרציה הרוסית" והורה להפסיק את פעילותם של קונגרס צירי העם והסובייט העליון ולקבוע עריכת בחירות ל-11–12 בדצמבר לבחירת צירי האספה הפדרלית של רוסיה, גוף חקיקה חדש. בית המשפט לחוקה, שהתכנס בליל 21–22 בספטמבר, מצא בצו הפרה של מספר סעיפים בחוקה שהיו בתוקף באותה תקופה וקבע את קיומה של עילה להדחת הנשיא מתפקידו. הסובייט העליון, על בסיס סעיפים שונים בחוקה, אימץ החלטה על סיום סמכויותיו של הנשיא ילצין החל מהשעה 20:00 ב-21 בספטמבר 1993 לאחר חתימת הצו הנשיאותי ועל העברת סמכויות הנשיא לסגן הנשיא אלכסנדר רוצקוי. עם זאת, ילצין המשיך בפועל למלא את סמכויותיו כנשיא רוסיה.

מאז 22 בספטמבר, בהוראת ילצין, בניין הסובייט העליון נחסם על ידי המשטרה ונותק ממים וחשמל. הצירים מצאו עצמם במצב של מצור. הסובייט העליון הודיע ​​על כינוס הקונגרס העשירי של צירי העם ב-22 בספטמבר. אך במציאות, הקונגרס יכול היה להתכנס רק בערב ה-23 בספטמבר. ב-24 בספטמבר, בישיבת קונגרס צירי העם, אומצה החלטה מספר 1–5807 "אודות המצב הפוליטי בפדרציה הרוסית", בו הוערכו פעולותיו של הנשיא ילצין כהפיכה, כל הצווים המשפטיים שנחתמו על ידו החל מהשעה 20:00 ב-21 בספטמבר הוכרו כבלתי חוקיים והנשיא עצמו התבקש שלא להחמיר את אשמתו בפני העם והחוק ולהתפטר מרצונו. ב-27 בספטמבר, בראיון לחברת הטלוויזיה "אוסטנקינו", אמר ילצין כי לא יעשה שום פשרה עם רשויות כלשהן נגד הבחירות המוקדמות לנשיאות ולצירי העם.

העימות בין ילצין, כוחות אכיפת החוק הנאמנים לו ותומכי הסובייט העליון, עלה מדרגה לעימותים מזוינים. ב-3 באוקטובר הכריז ילצין על מצב חירום. תומכי הסובייט העליון הסתערו על אחד הבניינים של לשכת ראש עיריית מוסקבה בבניין קומקון, משם ירו קציני משרד הפנים לעבר המפגינים שהתקרבו לבניין הפרלמנט ואז התומכים של הסובייט העליון, בראשות אלברט מקשוב, צעדו אל מרכז הטלוויזיה באוסטנקינו במטרה לעלות לשידור. מסיבות לא ברורות, לוחמי היחידה הפרו-ממשלתית "ויטיאז", שהיו בבניין מרכז הטלוויזיה, פתחו באש לעבר תומכי הפרלמנט. ילצין, על פי הצעתו של סגן מפקד שירות הביטחון של נשיא הפדרציה הרוסית, גנאדי זכרוב, נתן הוראה להסתער על בניין הסובייט העליון באמצעות טנקים. בשעות הבוקר המוקדמות של 4 באוקטובר הובאו חיילים למוסקבה, ואחריהם הפגיזו את בית הסובייט על ידי טנקים, ואחרי השעה 17:00 - המפגינים נכנעו. במהלך האירועים הללו משני הצדדים, נהרגו 123 בני אדם, 384 נפצעו, כאשר אף אחד מצירי העם לא היה בין ההרוגים. שניים מהצירים (יורי אלשין וויאצ'סלב פדטוב), שסייעו לפצועים, נפצעו קל. אחרים הוכו על ידי שוטרים לאחר שעזבו את בניין הפרלמנט הבוער. ב-6 באוקטובר 1993 הודיעה מהדורת וסטי של ערוץ הטלוויזיה RTR על סילוק 36 גופות מהבית הלבן.

ב-7 באוקטובר, 3 ימים לאחר הסערת בבית הסובייט העליון, התקיימה מסיבת עיתונאים במשרד הפנים בנוכחות מפקד כוחות הפנים אנטולי קוליקוב, סגן הנשיא רוצקוי ו[שר הפנים של רוסיה|שר הפנים]] ויקטור ארין. במהלך מסיבת עיתונאים זו התבשרו עיתונאים כי 49 גוויות הוצאו מבניין הסובייט העליון. בבוקרו של אותו יום צוות חקירה של משרד התובע הכללי הוכנס למבנה הפרלמנט. עם זאת, החוקרים לא מצאו שם גופות וחומרי החקירה לא אומרים דבר על מניין הקורבנות בבניין הפרלמנט. המידע על כך שהיו קורבנות בתוך בית הסובייט אושר במכתב של שר הבריאות של הפדרציה הרוסית אדוארד נצ'אייב שהופנה לראש הממשלה ויקטור צ'רנומירדין מיום 6 באוקטובר 1993, הקובע כי "בימים אלה מתבצעת עבודה על חילוץ וזיהוי ההרוגים מבית הסובייט" וכן הודאתו של מפקד בניין הפרלמנט שנתפס, סגן אלוף ארקדי בסקייב, כי בתקופה שבין השעה 18:00 ב-4 באוקטובר 1993 הוצאו 20–25 פצועים והרוגים על ידי חטיבות האמבולנס מהבניין.

לאחר פירוק הקונגרס והפרלמנט ריכז ילצין במשך זמן מה את כל השלטון בידיו וקיבל מספר החלטות: על פיטוריו של רוצקוי מתפקיד סגן הנשיא, השעיית פעילות בית המשפט לחוקה, סיום פעילות הפרלמנט, שינויים במערכת הממשל העצמי המקומי ועל קיום הבחירות למועצת הפדרציה. הצעד עורר תרעומת רבה בקרב משפטנים במדינה.

עם זאת, בפברואר 1994 שוחררו המשתתפים באירועים בהתאם לצו הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית על חנינה (כולם, פרט לרוצקוי, הסכימו לחנינה, אף על פי שהם לא הורשעו). בין יוזמי החנינה היה מקורבו של ילצין סרגיי שחראי. מבחינה משפטית, אירועי אוקטובר 1993 סתרו את החוקה שהייתה בתקופה באותה תקופה. לפני אירועים אלה התגלעו מחלוקות קשות בין הנשיא לסובייט העליון. עוד במרץ 1993 תכנן ילצין להציג את מה שמכונה "נוהל מיוחד לשלטון במדינה" במקרה שהצירים לא יביעו אמון בנשיא. עם זאת, זה לא היה הכרחי.

הרפורמה החוקתיתעריכה

  ערכים מורחבים – הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1990, הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1993, הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1995, משאל העם על חוקת רוסיה (1993)

ב-2 בדצמבר 1993 התקיימו בחירות למועצת הפדרציה ולדומה הממלכתית וכן משאל עם ארצי על אימוץ טיוטת החוקה החדשה. ב-20 בדצמבר הודיעה ועדת הבחירות המרכזית של רוסיה על תוצאות משאל העם: 32.9 מיליון מצביעים (58.4% מהמצביעים) הצביעו "בעד", 23.4 מיליון נגד (41.6% מהמצביעים). החוקה אומצה, שכן בהתאם לצו הנשיא ילצין מיום 15 באוקטובר 1993 מספר 1633 "אוודת קיום הצבעה ארצית על טיוטת חוקת הפדרציה הרוסית" שתקף במהלך משאל העם, נדרש רוב מוחלט של קולות בכדי שהחוקה החדשה תיכנס לתוקף. בהמשך, היו ניסיונות לערער על תוצאות ההצבעה בבית המשפט החוקתי של הפדרציה הרוסית, אך בית המשפט סירב לדון בכך. החוקה החדשה של הפדרציה הרוסית העניקה לנשיא סמכויות משמעותיות ואילו סמכויות הפרלמנט צומצמו משמעותית. החוקה נכנסה לתוקף לאחר פרסומה ב-25 בדצמבר בבטאון הממשלה, [[רוסיסקאיה גאזטה]. ב-11 בינואר 1994, שתי בתי האספה הפדרלית החלו לעבוד והמשבר החוקתי הסתיים.

בתחילת 1994 יזם ילצין חתימה על הסכם על הסכמה ציבורית והסכם על תיחום סמכויות עם טטרסטן ולאחר מכן עם מחוזות אחרים, בצעד שנועד להגדיל את כוחה של המדינה על המחוזות.

העימות הצ'צ'ניעריכה

  ערכים מורחבים – המשבר החוקתי ברוסיה, מלחמת צ'צ'ניה הראשונה, העימות הרוסי-צ'צ'ני

באביב 1991, בהיותו יו"ר הסובייט העליון ומועמד לנשיא רוסיה, ביקר ילצין ברפובליקה הצ'צ'נו-אינגושטית במסגרת קמפיין הבחירות. הוא הביע את תמיכתו בריבונות הרפובליקה באופן כללי וחזר על התזה הידועה שלו: "קחו כמה שיותר ריבונות שאתם יכולים לשאת". בחלק מהאוטונומיות הדבר נתפס כקריאה לפעולה. ביולי 1991 הכריז ג'וחאר דודאייב על הרפובליקה הצ'צ'נית העצמאית (נחיצ'וואן). בספטמבר 1991 פיזרו אנשי דודייב את הסובייט העליון של צ'צ'ניה בגרוזני, בראשותו של דוקו זאבגייב. יו"ר הסובייט העליון של רוסיה רוסלן חסבולאטוב שלח להם אז מברק "שמחתי ללמוד על התפטרות כוחות הצבא של הרפובליקה". למשך זמן מה ילצין עצם את עיניו מהמתרחש באזור הקווקז. כתוצאה מכך, לאחר קריסת ברית המועצות, התחילו לפרוח רגשות בדלניים בכמה רפובליקות אוטונומיות בתוך רוסיה. גם לאחר שדודייב הפסיק לשלם מיסים לתקציב הפדרלי ואסר על כניסה של שירותים מיוחדים רוסים לרפובליקה, הממשל הפדרלי המשיך רשמית להעביר כספים לדודאייב. לשם השוואה, בשנת 1993 הוקצו 140 מיליון רובל למחוז קלינינגרד, ו-10.5 מיליארד רובל לצ'צ'ניה.

מוסקבה תמכה בשתיקה באופוזיציה נגד דודאייב, אך לא התערבה במלחמת האזרחים שהחלה באוטונומיה. בסוף נובמבר 1994, האופוזיציה החמושת עשתה ניסיון נוסף להסתער על גרוזני, שנכשל, למרות תמיכת השירותים החשאיים של ילצין. לאחר מכן קיבל ילצין החלטה: הכוחות הפדרליים יישלחו לצ'צ'ניה. האירועים הבאים בקרמלין כונו רשמית בשם "השבת הסדר החוקתי ברפובליקה הצ'צ'נית"[5].

ב-30 בנובמבר 1994 קיבל ילצין את ההחלטה על שליחת חיילים לצ'צ'ניה באמצעות חתימה על צו סודי מספר 2137 "אודות אמצעים להשבת הסדר החוקתי בשטח הרפובליקה הצ'צ'נית". בכך החלה מלחמת צ'צ'ניה הראשונה. ב-11 בדצמבר 1994, על בסיס הצו של ילצין "אודות אמצעים לדיכוי פעילותם של יחידות מזוינות בלתי חוקיות בשטח הרפובליקה הצ'צ'נית ובאזור הסכסוך האוסטי-אינגושטי", החלו כוחות צבא רוסיה להיכנס לצ'צ'ניה. פעולות צבאיות רבות הובילו לאבדות גדולות בקרב הצבא וגם בקרב האוכלוסייה האזרחית: עשרות אלפי אנשים מתו ומאות אלפים נפצעו. לא פעם קרה שבמהלך מבצע צבאי או זמן קצר לפניו, הגיע צו סותר להפסקתו. זה איפשר ללוחמים הצ'צ'נים לארגן מחדש את כוחותיהם. התקיפה הראשונה על גרוזני לא הובילה לכיבוש העיר והובילה לאבדות גדולות: יותר מ-1,500 בני אדם מתו ונעלמו, 100 אנשי צבא רוסים נפלו בשבי.

ביוני 1995, במהלך תקיפת בית החולים ובית היולדות בבודניובסק על ידי פלוגת חמושים בראשותו של שאמיל באסייב, ילצין היה בביקור בקנדה והחליט שלא להפסיק את הביקור, מה שנתן לצ'רנומירדין את ההזדמנות לפתור את המצב ולנהל משא ומתן עם החמושים וילצין חזר רק לאחר סיום כל האירועים ובשובו פיטר מספר ראשי רשויות אכיפת החוק ואת מושל מחוז סטברופול. בשנת 1995, בית המשפט לחוקה התמודד עם טענות של האופוזיציה לפיהן הצווים של ילצין הובילו לשימוש בלתי חוקי בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית, שכן השימוש בהם בשטח הפדרציה הרוסית, כמו גם אמצעים אחרים שנקבעו בצווים אלה, אפשריים מבחינה חוקית רק במסגרת מצב חירום או חוק המלחמה. בתביעה הרשמית הודגש כי צעדים אלה הביאו להגבלות בלתי חוקיות ולהפרות מסיביות של זכויות חוקתיות וחירויות האזרחים, מה שגרם לפגיעה משמעותית באזרחים. בית המשפט קיבל את הטענות הללו ב-11 בדצמבר 1994 והכריז על צווי הנשיא כפסולים. באוגוסט 1996 גירשו מחבלים צ'צ'נים את הכוחות הפדרליים מגרוזני ולאחר מכן נחתם חוזה חסביורט, שבמסגרתו הוטלה הפסקת אש בין הצדדים.

בחירות 1996עריכה

  ערכים מורחבים – הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1995, הבחירות לנשיאות רוסיה 1996
 
ילצין עם תומכיו במהלך הקמפיין לבחירות 1996.

לדברי ראש סגל הקרמלין לשעבר, סרגיי פילאטוב, בתחילה ילצין לא תכנן להשתתף בבחירות לנשיאות בשנת 1996, אך בגלל ניצחון המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית בבחירות לדומה בשנת 1995, הוא שינה את דעתו: "באוגוסט 1995 ניהלנו הנשיא ואני שיחה רצינית בנושא זה... אחר כך הוא אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לקדנציה שנייה, שהוא עייף וממש מתגעגע למשפחתו. התנגדתי: 'בוריס ניקולאייביץ', אבל אתה מבין שאם לא אתה, אז יהיה זיוגאנוב'. <...> כידוע, הקומוניסטים ניצחו בבחירות לפרלמנט ב-1995. ילצין זימן אותי ללשכתו ב-4 בינואר 1996 ואמר: "דפקנו את הבחירות לדומה. יש עכשיו את הדומיננטיות של הקומוניסטים. לא רציתי ללכת לבחירות לנשיאות, אבל עכשיו אין דרך אחרת."[6]

בתחילת 1996 איבד ילצין מהפופולריות שלו, בשל הכישלונות והטעויות של הרפורמה הכלכלית והמלחמה בצ'צ'ניה; עם זאת, הוא החליט להתמודד לקדנציה שנייה, עליה הכריז ב־15 בפברואר ביקטרינבורג (אם כי קודם לכן הבטיח שוב ושוב שהוא לא יתמודד לקדנציה שנייה). יריבו העיקרי של ילצין נחשב מנהיג המפלגה הקומוניסטית, גנאדי זיוגאנוב, שדגל בשינוי המערכת החוקתית, בתיקון המדיניות הכלכלית וביקר בחריפות את מהלכיו של ילצין וצבר פופולריות רבה.

במרץ 1996, לאחר שהדומה קיבלה החלטה בדבר ביטול הסכם בלובז'סקאיה אודות סיום קיומה של ברית המועצות, הורה ילצין להכין צווים לפירוק הדומה, דחיית הבחירות לנשיאות ועל איסור פעילות המפלגה הקומוניסטית של הפדרציה הרוסית. עם זאת, אנטולי צ'ובאיס שכנע את ילצין לנטוש את יישום התוכניות הללו.

במהלך מערכת הבחירות ילצין הפך פעיל יותר, החל לטייל ברחבי הארץ עם נאומים וביקר באזורים רבים, כולל צ'צ'ניה. מטה הבחירות של ילצין פתח בקמפיין תעמולה ופרסום פעיל תחת הסיסמה "הצביעו או הפסידו", שלאחריו החל הפער בדירוגים בין זיוגאנוב וילצין להצטמצם במהירות. מרבית המימון של ילצין הגיע מכיסיהם של האוליגרכים ובראשם בוריס ברזובסקי שחששו בכנות כי יאבדו את כוחם עם ילצין יפסיד ויעלה מועמד קומוניסטי במקומו. זמן קצר לפני הבחירות אומצו מספר צווים פופוליסטים (למשל, צו של ילצין על ביטול גיוס חובה בכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית משנת 2000; עד מהרה שונה צו זה על ידי ילצין). ב-28 במאי קיימו ילצין וויקטור צ'רנומירדין שיחות עם משלחת צ'צ'נית בהנהגתו של זלימחן יאנדרבייב וחתמו על הסכם הפסקת אש. מערכת הבחירות הובילה לקיטוב חברתי וחילקה אותה לתומכי המערכת הסובייטית ולתומכי המערכת הקיימת. ב-9 ביוני הודיע ​​ילצין כי יש לו יורשים לשנת 2000, ש"צומחים במהירות". ילצין נהנה מתקציבים רבים בקמפיין שלו וחרג הרבה מעבר למגבלה שנקבעה בחוק על הכספים שהוציא מטה הבחירות של ילצין, עלו טענות לזיופים, וגם בשל העובדה שכמעט כל כלי התקשורת, למעט כמה עיתונים קומוניסטיים קטנים, תמכו בגלוי בילצין.

על פי תוצאות סיבוב ההצבעה הראשון ב-16 ביוני 1996, ילצין זכה ב-35.28% מהקולות ועלה לסיבוב השני של הבחירות, לפני זיוגאנוב שקיבל 32.03%. אלכסנדר לבד קיבל 14.52%, ולאחר הסיבוב הראשון מינה אותו ילצין למזכיר מועצת הביטחון וביצע מספר שינויים בממשלה ובסוכנויות אכיפת החוק. בסיבוב השני ב-3 ביולי 1996 קיבל ילצין 53.82% מהקולות, לפני זיוגנוב שקיבל 40.31% בלבד ונבחר לקדנציה שנייה כנשיא.

בין סבב ההצבעה הראשון לשני אושפז ילצין בשל התקף לב, אך הצליח להסתיר עובדה זו בפני המצביעים. הוא לא הוצג בפומבי, אך בטלוויזיה הראו כמה הקלטות וידאו מפגישותיו של ילצין שצולמו מספר חודשים קודם לכן, אך לא שודרו בעבר, שנועדו להפגין את "חיוניותו הגבוהה". ב-3 ביולי הופיע ילצין בקלפי של בית מרפא בבארוויחה. ילצין סירב להצביע במקום מגוריו ברחוב אוסנאיה שבמוסקבה, מחשש שלא יוכל לעמוד בהליכה לאורך הרחוב, עלייה המדרגות וצעידה במסדרון. בעיות רפואיות אלה, הם שהיוו בהמשך את הגורם להתפטרותו בתום הקדנציה השנייה.

קדנציה שנייהעריכה

  ערכים מורחבים – משבר הרובל (1998), הבחירות הפרלמנטריות ברוסיה 1999

לאחר הבחירות מונו האנשים שמימנו את מערכת הבחירות של ילצין לתפקידים בכירים בממשלה: אנטולי צ'ובייס הפך לראש סגל הקרמלין, ולדימיר פוטנין מונה לסגן ראש ממשלת רוסיה, בוריס ברזובסקי הפך לסגן מזכיר מועצת הביטחון.

באוגוסט 1996 אושר חוזה חסביורט, באוקטובר פוטר אלכסנדר לבד מתפקידיו בממשלה. ב-5 בנובמבר 1996 עבר ילצין השתלת עורקים כליליים, במהלכו מילא צ'רנומירדין את תפקיד ממלא מקום נשיא רוסיה. ילצין חזר לעבוד רק בתחילת 1997. בשל מחלות שונות הוא אושפז לעיתים קרובות בבית החולים הקליני המרכזי, שם נשמרה סוויטה מספר 7 לילצין.

בשנים 1997–1999 נערכה רפורמה צבאית שראשיתה הונחה בצו נשיאותי מספר 722 "אודות המעבר לגיוס דרגות וסמלים של הכוחות המזוינים וכוחות אחרים של הפדרציה הרוסית על בסיס מקצועי." במסגרתה בוטל פיקוד כוחות היבשה של רוסיה ונערכה רפורמה במבנה חיל האוויר.

בשנת 1997 הוא ערך שיחות במוסקבה עם אסלן מסחאדוב וחתם על הסכם שלום ועקרונות בסיסיים בנוגע ליחסים עם הרפובליקה הצ'צ'נית. במרץ 1998 הודיע ​​על פיזור ממשלת צ'רנומירדין ובניסיון השלישי, תחת האיום של פיזור הדומה, מינה את סרגיי קיריינקו לראש ממשלה. ב-17 באוגוסט 1998, כאשר יומיים לאחר הצהרתו של ילצין בטלוויזיה כי לא יהיה פיחות ברובל, הרובל הופחת פי 4 ובתגובה ילצין פיטר את ממשלת קיריינקו והציע להחזיר את צ'רנומירדין לראשות הממשלה. ב-21 באוגוסט 1998, בישיבת הדומה, רוב הצירים (248 מתוך 450) קראו לילצין להתפטר מרצונו, ורק 32 צירים תמכו בו. בספטמבר 1998 מינה בוריס ילצין, בהסכמת הדומה, את יבגני פרימאקוב לראש הממשלה.

במאי 1999 ניסתה הדומה להעלות ללא הצלחה את נושא הדחתו של ילצין מתפקידו. לפני הצבעת ההדחה, פיזר ילצין את ממשלת פרימקוב ומינה את סרגיי סטפאשין לראש הממשלה, אך באוגוסט הוא פיטר גם אותו והציג לאישור את מועמדותו של ולדימיר פוטין, מנהל שירות הביטחון הפדרלי, שמעט מאוד היה ידוע עליו באותה תקופה. ילצין הכריז עליו כיורשו.

לאחר החמרת המצב בצ'צ'ניה, המתקפה על דגסטאן, פיצוצי בנייני הדירות במוסקבה, בבוינקסק ובולגודונסק, ילצין הורה על פתיחת מלחמת צ'צ'ניה השנייה. הפופולריות של פוטין הלכה וגברה ובסוף 1999 החליט ילצין להתפטר ולהשאיר את פוטין כראש המדינה בפועל.

התפטרותועריכה

ב-31 בדצמבר 1999 בשעה 12 בצהריים שעון מוסקבה הודיע ​​בוריס ילצין על התפטרותו מתפקיד נשיא הפדרציה הרוסית: "חברים יקרים! היום אני פונה אליכם בפעם האחרונה בברכת השנה החדשה. אבל זה לא הכל. היום אני פונה אליכם בפעם האחרונה כנשיא רוסיה. הגעתי להחלטה. התלבטתי בזה זמן רב וכואב. היום, ביום האחרון של המאה היוצאת, אני פורש." ילצין הסביר כי הוא עוזב "לא מטעמי בריאות, אלא בשל כלל הבעיות" וביקש סליחה מאזרחי רוסיה.

ראש הממשלה ולדימיר פוטין מונה לנשיא בפועל, שמיד לאחר הודעתו של בוריס ילצין על התפטרותו שלו נשא את נאום ראש השנה לאזרחי רוסיה. פוטין חתם באותו יום על צו שמבטיח לילצין הגנה מפני העמדה לדין, כמו גם יתרונות מהותיים משמעותיים לו ולבני משפחתו. בהמשך, בוטל הצו לטובת אימוץ חוק פדרלי מקביל.

מוות ומורשתעריכה

 
מרכז ילצין ביקטרינבורג

ילצין נפטר ב-23 באפריל 2007 בשעה 15:45 שעון מוסקבה כתוצאה מאי ספיקת לב בבית החולים הקליני המרכזי. ילצין אושפז 12 יום לפני מותו. הוא הונח בארון פתוח בקתדרלת ישו המושיע (שנהרסה על ידי סטלין ונבנתה מחדש בהוראת ילצין עצמו), ארונו נותר פתוח בלילה שבין 24 ל-25 באפריל. ב-25 באפריל הונח ארונו על עגלת תותח שנקשרה לנגמ"ש שעשה את דרכו לבית הקברות נובודביצ'י שם נקבר בהלוויה ממלכתית דתית, בניגוד להלוויותיהם של מנהיגים סובייטים שנקברו בבית הקברות של חומת הקרמלין שבכיכר האדומה. השוני בהלוויה בוצע בשל בקשה אישית שלו, עקב רצונו להבדיל את עצמו מאישיותם ודרכי פעולותיהם של מנהיגי ברית המועצות..

ב-23 באפריל 2007 האוניברסיטה הטכנית הממלכתית של אוראל נקראה על שמו של בוריס ילצין וב-1 בפברואר 2011 נחנכה אנדרטת בוריס ילצין, בעיר יקטרינבורג במתחם המרכז הנשיאותי על שם ילצין.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה


שליטי רוסיה
נסיכי קייב | נסיכי ולדימיר | נסיכי מוסקבה | צארים של רוסיה | קיסרי רוסיה | שליטי ברית המועצות | נשיאי הפדרציה הרוסית
בוריס ילצין | ולדימיר פוטין | דמיטרי מדבדב | ולדימיר פוטין


הקודם:
---
נשיאי הפדרציה הרוסית
 
10 ביולי 1991 - 31 בדצמבר 1999
הבא:
ולדימיר פוטין