חצי האי קרים

חצי האי קרים
באוקראינית: Піво́стрів Кри́м
ברוסית: Полуо́стров Кры́м
; דגל קרים	; סמל חצי האי קרים
	תמונת לוויין של חצי האי קרים
נתונים גאוגרפיים
מיקום	מזרח אירופה
קואורדינטות	45°18′N 34°24′E / 45.3°N 34.4°E
סוג	חצי אי
שטח	26,100 קמ"ר
גובה מרבי	1,545 מטר
נתונים מדיניים
מדינה	אוקראינה; (הרפובליקה האוטונומית של קרים; דה יורה); רוסיה; (הרפובליקה של קרים; דה פקטו, ללא הכרה בין-לאומית)
אוכלוסייה	2,340,921 (2017)
	(למפת רפובליקת קרים רגילה) סימפרופול סבסטופול קרץ' יבפטוריה יאלטה פאודוסיה ג'נקוי אוקראינה רו. ים אזוב הים השחור חצי האי קרים

חצי-האי קְרים (באוקראינית: Піво́стрів Кри́м, ברוסית: Полуо́стров Кры́м) הוא חצי אי הממוקם בדרום אוקראינה, לחופו של הים השחור וים אזוב, דרומית-מערבית לשטחה של רוסיה.

בשל מיקומו המרכזי, במשך שנים רבות עברה השליטה על חצי האי בין האימפריות השונות. ב-1783 סיפחה האימפריה הרוסית את חצי האי שקודם לכן נשלט על ידי האימפריה העות'מאנית, ובין השנים 1853–1856 הייתה קרים למרכז מלחמת קרים בין הרוסים, העות'מאנים ומדינות נוספות באירופה. לאחר המהפכה הרוסית הייתה קרים לתקופה קצרה לרפובליקה עצמאית. לאחר סילוק הכיבוש הנאצי בידי הסובייטים, הייתה קרים לחלק מברית המועצות, ולמרכז לתיירות ונופש. בשנת 1954 הועבר חצי האי משליטתה של הרפובליקה הרוסית לרפובליקה האוקראינית כמחווה של רצון טוב, ולכן, עם נפילת ברית המועצות, הפך חצי-האי לרפובליקה האוטונומית של קרים תחת שלטון אוקראינה ולא תחת רוסיה.

הערים המרכזיות בחצי האי קרים הם סימפרופול – עיר הבירה והמרכז האדמיניסטרטיבי, עיר הנמל ההיסטורית סבסטופול, יאלטה ויבפטוריה.

במרץ 2014, בעקבות ההתקוממות הפרו-רוסית באוקראינה, הכריזה רוסיה על סיפוח חצי האי קרים לאחר שפלשה לחצי האי, ביצעה משאל עם בין תושביו והכריזה על הקמת הרפובליקה של קרים תחת שלטונה. מהלך זה לא הוכר על ידי הקהילה הבין-לאומית, ספג גינוי מצד האומות המאוחדות והביא להטלת סנקציות בין-לאומיות על רוסיה. אוקראינה ממשיכה לתבוע את זכותה על קרים.

גאוגרפיה

את חצי-האי קרים מקיפים הים השחור וים אזוב. הקשר הטבעי היחיד בין חצי-האי לבין היבשת הוא דרך מצר יבשה הידוע בשם "מצר פרקופ", אשר רוחבו נע בין 5 ל-8 ק"מ. בנוסף, נבנה באזור גם גשר קרים שיחבר את חצי האי ליבשה בנקודה נוספת. הנקודה המזרחית ביותר בחצי האי, היא חצי-האי הקרצ'י, והנקודה המערבית ביותר – הטרחאנקוט. אורכו של חצי-האי, מצפון לדרום, 207 ק"מ, וממזרח למערב – 324 ק"מ; שטח חצי-האי 26,100 קמ"ר, והיקפו כ-2,500 ק"מ.

72 אחוזים משטח חצי-האי הם המישורים שלחופי הים השחור הנקראים "הסטפ" (ערבות). 20% משטחו הם הרי היאלה-דאג, המקבילים לחופו הדרום-מזרחי במרחק של כ-10 ק"מ ממנו. שאר 8% הם אגמים. חוף חצי-האי משופע במפרצים ומעגנים, ולכן יש בו נמלים רבים, שהחשוב בהם הוא נמל סבסטופול.

האקלים בחלקי הערבה של חצי האי הוא יבשתי, ממוזג חם, בעל חורפים קרים יחסית ומשקעים בכמות של 300–500 מ"מ. המשקעים בחלק ההררי של חצי-האי נעים בטווח 1,000–1,200 מ"מ ואזור זה מיוער. הרצועה בדרום חצי-האי, בין ההרים לים, היא בעלת מאפיינים סוב-טרופיים ואקלימה דומה לאקלים ים-תיכוני.

התעשייה העיקרית בקרים היא תעשיית התיירות – בשל האקלים הנוח, חופו הדרום-מזרחי של חצי-האי, הקרוי לעיתים "הריביירה הרוסית", משופע בערי קיט, שהחשובות שבהן הן: פאודוסיה, יבפטוריה ויאלטה. כמו כן ישנן בחצי-האי תעשיות יין, שמן ודיג. בירת חצי האי היא העיר סימפרופול.

חי וצומח

מאחר שבחצי-האי שלושה אזורי אקלים (ערבתי-ממוזג, ממוזג-הררי וים-תיכוני), הוא עשיר במיני צמחים ובעלי חיים. ידועים בו יותר מ-2700 מינים של צמחים עילאיים. צמחים רבים בחצי האי קרים הם רליקטים מאזורים חמים מלפני תקופת הקרח. בין אלה יש את הקטלב המצוי (Arbutus andrachne) ואורן קרים (תת-מין של האורן השחור Pinus nigra) (אנ'). אחרים הם רליקטים מתקופת הקרח עצמה ואינם מצויים בקרבת ההרים, אלא רק בקווי רוחב צפוניים יותר. בין אלה נמצא שדר משולשל (Betula pendula) (אנ') וקלתאה ביצתית (Caltha palustris). כ-140 ממיני הצמחים באי אנדמיים לו. בין אלה מצויים אדר סטיבן (Acer stevenii), כרבולת פלאס (Onobrychis pallasii), עוזרר פויארקובה (Crataegus pojarcoviae) ואחרים.

אזור הערבה של חצי-האי מאופיין בערבה של לענה ובן-אפר. באזור ההררי שולט יער, בו העצים העיקריים הם אלון, אשור, אורן ועצים מהסוג Carpinus. האזור הים-תיכוני ברצועת החוף שמדרום להרים, מאופיין בעצי ערער, אלון, אלה (Piscia mutica) וקטלב, כמו גם צמחי עצבונית וקיסוס.

עולם החי עשיר, אך פחות מזה של הארצות השכנות. מבין היונקים מצויים 5 מיני חדפים ומין אחד של קיפוד, 18 מיני עטלפי-חרקים, שני מיני ארנבאים (ארנבת השדה וארנבון אירופי), 16 מיני מכרסמים, 7 טורפים (דלק סלעים, סמור, חמוס גמדי, גירית, שועל מצוי וכלב דביבון) ופרסתנים (אייל אציל, אייל הכרמל, כבש מופלון, חזיר בר ומתבצעת השבה של יחמור אירופי).

בקרים מצויים כ-300 מיני עופות (117 מקייצים, 61 יציבים), 14 מיני זוחלים (צב ביצות אירופאי, 6 מיני לטאות ו-7 מיני נחשים, מהם אחד ארסי), 6 מיני דו-חיים (מין אחד מכל משפחה: טריטון, קרפדה, צפרדע, חפרית, אילנית ובומבינה) ו-36 מיני דגי מים מתוקים.

היסטוריה

היסטוריה מוקדמת

ערך מורחב – הממלכה של בוספורוס הקימרי

תושביו הקדומים ביותר של חצי-האי הם הקימרים, אשר הובסו על ידי הסקיתים במאה ה-7 לפנה"ס ושאריתם נמלטה להרים ונודעה בעתיד בתור ה"טאורים". באותה תקופה החלו להתיישב בחצי-האי מתיישבים מיוון, אשר ייסדו את חרסונסוס (חרסון), תיאודוסיה ופנטיקפיאום (כיום קרץ').

בשנת 438 לפנה"ס נטל מושל העיר פנטיקפיאום את התואר מלך והפך בכך את עירו לעצמאית. שושלתו החזיקה מעמד במשך מעט יותר משלוש מאות שנה, עד אשר המלך האחרון, פאיריסאדס ה-5, הסכים להיות נתין של מיתרידטס השישי, מלך פונטוס בשנת 114 לפנה"ס על-מנת לקבל הגנה מהסקיתים. חצי מאה לאחר מכן, בשנת 63 לפנה"ס, מסר פומפיאוס את פנתיקפיאום לבנו של מיתרידטס, כאות הוקרה על כך שעזר לרומאים במלחמה באביו. בשנת 15 לפנה"ס שבה פנתיקפיאום להיות חלק מממלכת פונטוס, הפעם בתור חלק מהאימפריה הרומית.

בשנים שלאחר-מכן נשלט חצי-האי על ידי הגותים, ההונים, הבולגרים והכוזרים. בשנת 967 נכבש חצי-האי על ידי סוויאטוסלאב נסיך קייב והפך לנסיכות טמוטרקאן. בשנת 988 כבש ולדימיר, בנו של סוויאטוסלאב, את העיר הביזנטית חרסונסוס ובעקבות זאת הוא התנצר בעיר זו. ברם, מאוחר יותר, עזבו הרוסים את אזור קרים, והוא שב לשליטת הביזנטים. לאחר מכן, אחרי היחלשותה וחלוקתה של הקיסרות הביזנטית, התיישבו בחופי חצי-האי אנשי ונציה; אלה בתורם גורשו על ידי יריביהם מג'נובה, אשר התיישבו באופטוריה וקאפה (כיום פאודוסיה).

ב-1441, לאחר הבסת אורדת הזהב על ידי טימור לנג, הקימו הטטרים של קרים, שהיו תושבי האזור מאז פלישת ההונים, ח'אנות (ממלכה) נפרדת תחת חאג'י גיריי. מאוחר יותר, בשנת 1475 כבשו הטורקים את מושבות הגנואזים בחופי חצי-האי, והפכו את חאנות קרים לממלכה נתינה שלהם.

המאה ה-17 עד ה-19

בשנת 1654 איחד חמלניצקי את אוקראינה עם רוסיה לאחר ששחרר אותה מהשלטון הפולני. בשנת 1774 הובסו הטורקים במלחמה העות'מאנית-רוסית הראשונה, ובשנת 1783 הח'אן האחרון של קרים ויתר על הכס והעביר את ממלכתו לרוסיה. למושל המחוז החדש מונה הנסיך גריגורי פוטיומקין, אשר מיד פתח ביישוב חצי-האי והחופים הסמוכים לו ובפיתוח הצי הרוסי בים השחור. פיתוח זה התעצם לאחר מלחמת רוסיה-טורקיה השנייה, שכתוצאה ממנה התבסס מעמדה של רוסיה בים השחור בכלל ואחיזתה בקרים בפרט.

ברבע השלישי של המאה ה-19, לאחר מלחמת קרים, החלו טטרים קרימיים רבים לעזוב את מולדתם בשל הרס התשתיות כתוצאה מהמלחמה, ורבים מהם התיישבו בטורקיה.

המאה ה-20

לאחר מהפכת אוקטובר הכריזו הטטרים של קרים על הקמת הרפובליקה העממית של קרים, אך היא החזיקה מעמד רק בין דצמבר 1917 ובין ינואר 1918 ונפלה לידי הבולשביקים. בשנות מלחמת האזרחים ברוסיה, חצי-האי קרים היה מעוזם של ה"לבנים", והוא נכבש שוב על ידי ה"אדומים" המהפכנים רק בשנת 1920, בעקבות מבצע פרקופ. בשנת 1921 הפך חצי-האי קרים לרפובליקה אוטונומית בתוך הרפובליקה הפדרטיבית הרוסית, וכעבור שנה הפך לחלק מברית המועצות.

תקופת מלחמת העולם השנייה

בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשלהי קיץ 1941 נכבש חצי-האי על ידי הגרמנים לאחר התנגדות ולוחמה עיקשת משני הצדדים. רק העיר סבסטופול הצליחה להחזיק מעמד עד ליולי 1942 (וזכתה על כך לתואר "עיר גיבורה"). מספטמבר 1942 ועד מאי 1944 נוהל חצי-האי במסגרת "מחוז קרים" (Generalbezirk Krim).

לפני מלחמת העולם השנייה התגוררו בחצי האי כ-65 אלף יהודים (5.8%) מכלל אוכלוסיית האזור. רובם נרצחו בתקופה בה חצי האי היה בשליטת הגרמנים.

עם שחרור חצי-האי על ידי הכוחות הסובייטיים, במאי 1944, הוחל באופן מידי בגירוש הטטרים מקרים כענישה קולקטיבית על כך ששיתפו פעולה עם הכובשים הנאצים ונציבות הרייך באוקראינה. תוך ארבעה ימים (מ-18 במאי ועד 21 במאי) גורשו מחצי-האי כל הטטרים; כ-46% (כ-100,000 אנשים) מתוכם מתו ברעב ובמחלות. בסך הכול גורשו כ-230,000 איש, בעיקר לרפובליקה הסובייטית האוזבקית. בהליך זה גורשה קהילת הטטרים כולה, אשר היוותה חמישית מאוכלוסיית חצי האי, וכן חלקים קטנים מהקהילה הבולגרית והיוונית. הטטרים של קרים זוכו רק בשנת 1967, אבל גם אז נאסר עליהם לשוב לקרים, ואיסור זה בוטל רק עם סופה של ברית המועצות. ב-12 בנובמבר 2015, לאחר לחץ מצד אקטיביסטים טטרים, העביר הפרלמנט האוקראיני החלטה המכירה בגירוש כרצח עם והכריז על ה-18 במאי כיום זיכרון לאומי לקורבנות הגירוש.

תחת ברית המועצות ולאחר נפילתה

בשנת 1945 הפך חצי-האי מרפובליקה אוטונומית למחוז מן השורה בתוך הרפובליקה הרוסית, ובשנת 1954 הועבר משליטתה לרפובליקה האוקראינית כמחווה של רצון טוב לציון השנה ה-300 לאיחודה של אוקראינה עם רוסיה^[2]. לכן, עם נפילת ברית המועצות, הפך חצי-האי לחלק מאוקראינה ולא מרוסיה, למורת-רוחה^[^{דרוש מקור]} של האוכלוסייה המקומית, הרוסית ברובה. הדבר גרם למתיחות בין רוסיה לאוקראינה, אשר הוחמרה נוכח העובדה שסבסטופול הייתה הבסיס של צי הים השחור הרוסי. בסופו של דבר המתיחויות נפתרו, וקרים הוכרז על ידי אוקראינה כרפובליקה אוטונומית.

על פי מפקד אוכלוסין משנת 2001, אוכלוסיית חצי האי מונה כ-2.4 מיליון תושבים, מהם כ-60% רוסים, 25% אוקראינים וכ-10% טטרים של קרים.

סיפוח חצי האי לרוסיה

ערך מורחב – סיפוח חצי האי קרים (2014)

בשנת 2014 בעקבות אירועי יברומאידאן, עלתה שוב שאלת החזרה של חצי האי קרים לשליטה רוסית. במהלך הפגנות המוניות סמוך למבנה פרלמנט המועצה העליונה של הרפובליקה האוטונומית של חצי האי קרים, הורד הדגל האוקראיני על ידי התושבים (שרובם המוחלט ממוצא רוסי ולא דוברים אוקראינית) הוחלף בדגל רוסי, בעוד התושבים קוראים לערוך משאל עם שיחליט האם חצי האי קרים יישאר תחת ריבונות אוקראינית או יועבר לריבונות רוסיה.^[^{דרוש מקור]}

בעקבות המהומות באוקראינה ובמיוחד בקייב^[^{דרוש מקור]} החליטה המועצה של קרים להציב חמושים, רובם ילידי המקום, לשמירת השקט בחצי האי^[^{דרוש מקור]}. למרות הסכם שכירות בין רוסיה לאוקראינה אשר מרשה הימצאות עד 25,000 חיילים רוסים בחצי האי ובסיס צבאי ימי (אשר נמצא בחצי האי קרים מלפני 250 שנה, מימי יקטרינה הגדולה), בתגובה למעשים אלו הכריז שר החוץ של אוקראינה על פלישה צבאית של צבא רוסיה לחצי האי בעוד רוסיה הכחישה את הדברים בטענה שכוחות רוסיים לא פעלו בשטח המדובר^[3]. פוטין הודה מאוחר יותר כי חיילים נפרסו כדי "לעמוד מאחורי כוחות ההגנה העצמית של קרים"^[4]^[5]. אמנת החלוקה הרוסית-אוקראינית בדבר המעמד והתנאים של צי הים השחור שנחתמה ב-1997 והוארכה ב-2010, קבעה את מעמדה של הנוכחות הצבאית הרוסית בקרים והגבילה את פעולותה^[6], כולל דרישה להציג את "תעודות הזיהוי הצבאיות שלהם" "בעת חציית הגבול הבין-לאומי וכי פעולות מעבר לאתרי פריסה ייעודיים הותרו רק לאחר תיאום עם אוקראינה^[7].

במרץ 2014, בעקבות הדחתו של הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ' במהפכה האוקראינית, פלשו כוחות מזוינים מיוחדים של רוסיה ובדלנים פרו-רוסיים אל מבני ממשלה מרכזיים, בסיסים צבאיים ומתקני תקשורת של מדינת אוקראינה. ב-16 במרץ 2014 נערך משאל עם בחצי האי קרים, בניגוד לעמדת אוקראינה, האם להסתפח לרוסיה. על פי תוצאות משאל העם 85% מהתושבים הגיעו להצביע, מתוכם 97% הצביע בעד חזרה לגבולות רוסיה (אשר היו בה עד שנת 1954). ב-17 במרץ 2014 קרים הכריזה על עצמאותה וביקשה מרוסיה להסתפח אליה ולמחרת בעקבות אישור הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית, סופחה רשמית לרוסיה^[8].

רוב הקהילייה הבין-לאומית (למעט אפגניסטן, בלארוס, ונצואלה, ניקרגואה, סודאן, סוריה, קובה וקוריאה הצפונית^[9]^[10]^[11]) אינה מכירה בסיפוח ומחשיבה את קרים כטריטוריה אוקראינית. בתגובה לסיפוח, הטיל המערב, בראשות ארצות הברית והאיחוד האירופי, סנקציות כלכליות על רוסיה^[12]^[13].

על פי דו"ח שפורסם באתר האינטרנט של נשיא המועצה הרוסי לחברה אזרחית וזכויות אדם המנוהלת על ידי ממשלת רוסיה, הטטרים שהתנגדו לשלטון הרוסי נרדפו והוטל החוק הרוסי המגביל את חופש הביטוי^[14]^[15]. גם תחנת הטלוויזיה הטטרית של קרים נסגרה על ידי השלטונות הרוסיים^[16]. ב-16 במאי 2014 הוציאו השלטונות הרוסיים החדשים של קרים איסור על הזיכרון השנתי ליום השנה לגירוש הטטרים מקרים על ידי סטלין ב-1944^[17].

בתגובה להתרחשויות אוקראינה ניתקה את זרם החשמל לחצי האי קרים, מה שהשאיר את אוכלוסיית קרים באפלה במשך יותר משבועים^[18]. ב-2015 הרסה אוקראינה את כל קווי המתח הגבוה להובלת חשמל לכיוון חצי האי קרים^[19]. רוסיה החלה לספק חשמל לקרים באמצעות כבל מתחת למיצר קרץ'^[20]. בהמשך חסמה אוקראינה גם את זרימת מימי תעלת צפון קרים, שסיפקה 85% ממימי קרים לפני השבתת התעלה. מתוך מים אלה מהתעלה, 72% הלכו לחקלאות ו-10% לתעשייה, בעוד שמים לשתייה ולשימושים ציבוריים אחרים היוו 18%.

חסימת התעלה ב-2014 גרמה למחסור חמור במים בחצי האי קרים. ניסיונות הידברות של רוסיה כלפי אוקראינה נדחו על הסף, כשהאוקראינים מכריזים שחידוש זרימת המים לחצי האי קרים מותנה בהשבת הריבונות האוקראינית על חצי האי. ב-2015 הקציבה אוקראינה את הכספים הדרושים לחסימת התעלה בסכר שימנע זרימה לצפון קרים ובאפריל 2017 הושלמה בניית הסכר. המחסור במים פגע קשה בחקלאות של חצי האי קרים, גדלו מאוד האזורים הצחיחים, נפסק גידול האורז ונפסקו גידולי תבואות אחרות המצריכות הרבה מים. לאחר ששנת 2020 הייתה השנה השחונה ביותר בחצי האי קרים מזה 150 שנה נאלצו השלטונות העירוניים לצמצם את אספקת המים לשש שעות ביום, שלוש שעות בבוקר ושלוש הנותרות בערב^[21].

רוסיה הגדירה צו ביצועי שהוסיף את קרים וסבסטופול ל"רשימת שטחי הגבול של רוסיה שבהם אזרחים זרים, חסרי אזרחות וישויות משפטיות זרות אינם יכולים להחזיק בקרקע". ככזה, ניתן היה לשלול מרכושם שאינם רוסים, לרבות אזרחים אוקראינים שעדיין מתגוררים בחצי האי קרים הכבושה אך סירבו לקבל דרכון רוסי^[22].

בשנת 2021, אוקראינה השיקה את פלטפורמת קרים, יוזמה דיפלומטית שמטרתה להגן על זכויות תושבי קרים ובסופו של דבר לבטל את הסיפוח של קרים^[23].

כלכלה

כלכלת חצי האי מבוססת בעיקר על ענפי התיירות, התעשייה והחקלאות.

כמו כן, יש חשיבות גדולה לכך שבחצי האי נמצא בסיס מרכזי של הצי הרוסי בים השחור.

התעשייה מרוכזת באזור הצפוני של חצי האי בעיר ג'נקוי, בעיר הבירה סימפרופול ובערי נמל סבסטופול וקרץ' והענפים העיקריים הם מזון, כימיה, בניית ספינות, ייצור פחמימנים וייצור חשמל.

בשנת 2017, כלכלת חצי האי תרמה לתמ"ג הרוסי כ-0.4% בלבד^[24]. מאז 2015 קרים מהווה אזור כלכלי חופשי הכולל הקלות במיסוי.

תיירות

התעשייה העיקרית של אזור קרים היא תעשיית התיירות – בשל האקלים הנוח, חופו הדרום-מזרחי של חצי-האי, קרוי לעיתים "הריביירה הרוסית" (שם שהוא חולק עם עיר הנופש סוצ'י) והוא משופע בערי קיט, שהחשובות שבהן הן פאודוסיה, יבפטוריה, סודאק ויאלטה – מושב הקיץ לשעבר של הצארים הרוסיים. כמו כן, בחצי-האי ישנה תעשיית יין מפותחת המושכת מבקרים רבים מכל רחבי אירופה.

החלק העיקרי של התיירים נופש בחוף הדרומי של קרים (44% בשנת 2018 מכלל תיירי חצי האי). האזור שני הכי פופולרי הוא החוף המערבי (25%), השלישי הוא החוף המזרחי (19%). שאר האזורים (אזורי סימפרופול ובחצ'יסראאי) מהווים 12% מהתיירים.

בשנת 2018 קיבלה קרים 6.8 מיליון תיירים, שהם 28% יותר מאשר בשנה הקודמת. מתוך המספר הזה 47% מהתיירים הגיעו דרך גשר קרים, 37% – מהאוויר, 16% – ממעברי הגבול של חצי האי קרים עם אוקראינה.

דיג וחקלאות

חשיפה לים אפשרה את פיתוח ענף הדיג, המספק חלק ניכר מצריכת המזון הימי במדינה. בזכות אקלים נוח, קרים היווה מקום מרכזי באוקראינה לגידול משמש, אפרסק, דובדבנים ופירות אחרים.

החקלאות מפותחת מאוד בחצי האי קרים. ההתמחות העיקרית היא גידול תבואה, גידול בעלי חיים, גינון, גידול ירקות ועוד. חקלאות הדגנים מפותחת בחצי האי קרים.

האזור סובל מחוסר במים מתוקים. לאספקת מים סדירה בתקופת ברית המועצות נבנתה תעלת צפון קרים.

בשנת 2017 נאספו בקרים 1.7 מיליון טונות של תבואה – יבול שיא מאז סיפוחה לרוסיה. נפח יבול התבואה הוא בערך פי שניים מכלל צורכי אוכלוסיית חצי האי.

תקשורת ובנקאות

חברות התקשורת הגדולות ברוסיה רוסטלקום, מגאפון ו-МТС אינן מפעילות שירותים בחצי האי. במקומן, חברת קרים טלקום מפעילה את תשתיות התקשורת והאינטרנט ומספקת גם תקשורת סלולרית, כאשר בחצי האי פועלים גם חברות נוספות כדוגמת "וולנה מובייל", Tele2‏, SevMobile ו-WinMobile.

בנקים רוסיים גדולים כמו VTB וסברבנק אינם מפעילים סניפים בחצי האי כדי להימנע מסנקציות בין-לאומיות. באי פועל בנק המסחר הלאומי הרוסי שבבעלות ממשלת רוסיה ולו סניפים בכל היישובים בחצי האי, בו גם סניפים של גנבנק ובנק רוסיה מפעיל סניף בסימפרופול.

אנרגיה

חברת לוקאויל מפעילה רשת של תחנות דלק בחצי האי באמצעות חברת CRS.

גזפרום וחברות גז רוסיות לא מספקות גז לחצי האי, חברת צ'רנומורנפטגז הפועלת בחצי האי קרים מאז 1978 מספקת את הגז.

חברת האנרגיה הגדולה היא קרים אנרגו שמתחזקת את רשת החשמל. עד 2016 רשת החשמל הייתה מחוברת לרשת האוקראינית.

בנייה

ישנם כ-309 חברות בנייה בקרים (נכון לשנת 2016). בשנת 2016 היקף עבודות הבנייה שבוצעו על ידי חברות הבנייה הסתכם ב-7.5 מיליארד רובל. בשנת 2017 הוזמן בקרים 834 אלף מ"ר דיור, שגובהו פי 2.9 מאותו מדד בשנת 2016.

הממשל מממן בניית מספר מתקנים גדולים בשטח קרים, כולל סלילת הכביש הפדרלי "טברידה", מקרץ' לסבסטופול.

תחבורה

גשר קרים

הטרמינל החדש בנמל התעופה הבין-לאומי סימפרופול.

רשת הכבישים של קרים מחוברת לרשת הכבישים של רוסיה בזכות גשר קרים, שתנועת הרכבים נפתחה לתנועה ב-16 במאי 2018. בחצי האי נסלל הכביש הפדרלי "טאברידה" באורך 253 ק"מ.

גשר קרים גם מחבר את חצי האי לרשת מסילות הברזל של רוסיה מאז יולי 2020. בשנת 2015 הובילו הרכבות בקרים 3.5 מיליון טונות מטען ו-62 אלף נוסעים.

נמל התעופה הגדול ביותר בקרים הוא נמל התעופה הבין-לאומי סימפרופול. לאחר סיפוח קרים לרוסיה, תנועת הנוסעים בשדה התעופה גדלה בחדות ממיליון איש בשנת 2013 ל-2.8 מיליון בשנת 2014, 5.0 מיליון בשנת 2015 ו-5.2 מיליון בשנת 2016 והממשל מעודד תיירות פנים לחצי האי.

במאי 2016 החלה בניית טרמינל חדש בשטח של יותר מ-78,000 מ"ר בשדה התעופה סימפרופול. עלות העבודות הכוללת נאמדה ב-32 מיליארד רובל. באביב 2018 הסתיים השלב הראשון של עבודות הבנייה, ב-16 באפריל 2018, הטרמינל החדש קלט טיסה ראשונה.

בקרים ישנם 4 נמלי ים: יבפטוריה, קרץ', פאודוסיה ויאלטה. בשנת 2015 טיפלו נמלי קרים ב-8.7 מיליון טונות של מטען, 90% מנפח זה התקהל בנמל קרץ'.

לפני בניית גשר קרים מעבורת קרץ' מילאה תפקיד חשוב בתקשורת התחבורתית של קרים, המחברת את קרים עם שאר רוסיה דרך מיצר קרץ'. בשנת 2015 הובילו מעבורות קרץ' 4.76 מיליון נוסעים, מיליון מכוניות, 42 אלף אוטובוסים ו-217 אלף משאיות.

מסחר

המסחר הקמעונאי ממלא תפקיד חשוב בכלכלת קרים עקב התמחותו בתיירות. הדינמיקה של מחזור הקמעונאות היא בעלת אופי עונתי בולט, הקשור לנהירת התיירים בקיץ. נפחו הגדול ביותר הוא מיוני עד ספטמבר. בחודשים אלה בערי הנופש בחצי האי קרים (סודאק, יאלטה, פאודוסיה) מספר המיזמים המסחריים, בתי הקפה, המסעדות גדל משמעותית.

על פי נתוני המכס בקרים, ייצוא הסחורות מקרים בשנת 2015 הסתכם ב-79 מיליון דולר, ייבוא סחורות ב-100 מיליון דולר. הפריטים העיקריים לייצוא סחורות בשנת 2015 היו מוצרי בניית ספינות, מוצרים כימיים, דגנים, מוצרי בשר, מתכות ברזליות. כאשר פריטי ייבוא כללו מוצרי הנדסה, משקאות, מוצרי חלב וירקות.

שותפי הסחר הגדולים ביותר של קרים בשנת 2015 היו אוקראינה, פנמה, טורקיה, בלארוס, סין והודו.

ממשל

בניין הפרלמנט של קרים

בתחומי חצי האי קרים נמצאת הרפובליקה של קרים ובראשה ראש המדינה, שנבחר בבחירות ישירות על ידי העם. בעבר נשיא קרים היה ממונה על ידי נשיא אוקראינה. לאחר הסיפוח לרוסיה ראש הרפובליקה נקרא ראש קרים. מאז 2014, בראש הרפובליקה עומד סרגיי אקסיונוב, שכיהן בעבר כראש ממשלת קרים וכיו"ר המפלגה הפרו-רוסית "אחדות רוסית".

המועצה המחוקקת היא מועצת המדינה של קרים ובה 75 מושבים. בבחירות הפרלמנטריות שנערכו בספטמבר 2014 זכו 2 מפלגות בלבד: רוסיה המאוחדת שזכתה ב-71.06% וב-70 מושבים והמפלגה הליברל-דמוקרטית שזכתה ב-8.14% ובחמישה מושבים בלבד.

רוסיה הגדירה צו ביצועי שהוסיף את קרים וסבסטופול ל"רשימת שטחי הגבול של רוסיה שבהם אזרחים זרים, חסרי אזרחות וישויות משפטיות זרות אינם יכולים להחזיק בקרקע". ככזה, ניתן היה לשלול מרכושם שאינם רוסים, לרבות אזרחים אוקראינים שעדיין מתגוררים בחצי האי קרים הכבושה אך סירבו לקבל דרכון רוסי^[22].

ספורט

ערך מורחב – אליפות קרים בכדורגל

תחום הספורט הפופולרי ביותר בחצי האי קרים הוא הכדורגל ושתי קבוצות הכדורגל הגדולות ביותר הן טאבריה סימפרופול (שבינתיים עברה למחוז חרסון באוקראינה והוקם לה מועדון כדורגל חלופי בסימפרופול) וקבוצת סבסטופול.

ישנם גם מועדוני הוקי קרח (כמו צ'רנומורץ סבסטופול), קטרגל, כדורעף וכדורסל (כדוגמת מוסון סבסטופול) אך אלה לא פופולריים כמו מועדוני הכדורגל.

לקריאה נוספת

יחזקאל קרן, יהדות קרים מקדמותה ועד השואה, ירושלים: הוצאת ראובן מס, תשמ"א–1981.
מיכאיל טיאגלי, "היודנראטים בחצי האי קרים בתקופת הכיבוש הגרמני", דפים לחקר השואה, כ"ג, 2010, עמ' 29–47

קישורים חיצוניים

פוטין: "מזרח אוקראינה היא נובורוסיה", באתר הארץ, 17 באפריל 2014
"חצי האי קרים, ושאר מדינות שעצמאותן אבדה תוך פחות משבוע", בפודקאסט 'עושים רוח', ספטמבר 2016
Target Crimea, באתר פוליטיקו, 30 בנובמבר 2022
חצי האי קרים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
מידע על חצי האי קרים בקטלוג הספרייה הלאומית

הערות שוליים

^ 60% רוסים, 25% אוקראינים וכ-10% טטרים של קרים
^ חצי האי קרים סופח לאוקראינה, על המשמר, 28 בפברואר 1954
^ אוקראינה: צבא רוסיה פלש לחצי האי קרים, באתר ynet, 28 בפברואר 2014
^ "Putin reveals secrets of Russia's Crimea takeover plot". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-03-09. נבדק ב-2022-09-21.
^ "Putin says plan to take Crimea hatched before referendum". Reuters (באנגלית). 2015-03-09. נבדק ב-2022-09-21.
^ Christian Marxsen, The Crimea Crisis – An International Law Perspective, 2014-11-07
^ Deutsche Welle (www.dw.com), Bound by treaty: Russia, Ukraine and Crimea | DW | 11.03.2014, DW.COM (באנגלית בריטית)
^ עמית ולדמן, ‏פוטין הכריז: חצי האי קרים – חלק מהפדרציה הרוסית, באתר ‏מאקו‏, 18 במרץ 2014
^ Страны, официально признавшие Крым российским на сегодня, The Russian Times (ברוסית)
^ «Крымский референдум соответствует международному праву», Известия, ‏4 באוקטובר 2018 (ברוסית)
^ Лукашенко признал Крым де-факто и де-юре российским, LENTA.RU, ‏30 בנובמבר 2021 (ברוסית)
^ יצחק בן-חורין, ארה"ב והאיחוד האירופי: סנקציות על רוסיה, באתר ynet, 17 במרץ 2014
^ האיחוד האירופי וארה"ב מהדקים את הסנקציות הכלכליות על רוסיה, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2014
^ UNPO: Timeline: Escalation of The Crisis in Crimea, unpo.org
^ "Opinion | Russian government agency reveals fraudulent nature of the Crimean referendum results". Washington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-09-22.
^ "Ukraine crisis: Crimean Tatars uneasy under Russia rule". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-08-24. נבדק ב-2022-09-20.
^ http://www.gazeta.ru/politics/2014/05/17_a_6037401.shtml
^ "100 אלף פליטים נמלטו מחצי האי קרים", באתר ynet, 12 ביוני 2016
^ Un inginer în energetică, etnic român din Ucraina, explică de ce centrala nucleară de la Zaporojie e crucială în „războiul energiei” (ברומנית)
^ "Russia restores Crimea power supply after blackout". Reuters (באנגלית). 2018-06-13. נבדק ב-2022-09-20.
^ עד הטיפה האחרונה: הסיבה האמיתית להתלקחות בין רוסיה לאוקראינה
^ ¹ ² Demographic Transformation of Crimea: Forced Migration as Part of Russia’s ‘Hybrid’ Strategy, Jamestown (באנגלית אמריקאית)
^ Luke Hurst, ‘Crimea is Ukraine’: Zelenskyy opens inaugural Crimea summit, euronews, ‏2021-08-23 (באנגלית)
^ "Крым тянет ВВП вверх". www.rbc.ru.

[1] 60% רוסים, 25% אוקראינים וכ-10% טטרים של קרים

[2] חצי האי קרים סופח לאוקראינה, על המשמר, 28 בפברואר 1954

[3] אוקראינה: צבא רוסיה פלש לחצי האי קרים, באתר ynet, 28 בפברואר 2014

[4] "Putin reveals secrets of Russia's Crimea takeover plot". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-03-09. נבדק ב-2022-09-21.

[5] "Putin says plan to take Crimea hatched before referendum". Reuters (באנגלית). 2015-03-09. נבדק ב-2022-09-21.

[6] Christian Marxsen, The Crimea Crisis – An International Law Perspective, 2014-11-07

[dw-7] Deutsche Welle (www.dw.com), Bound by treaty: Russia, Ukraine and Crimea | DW | 11.03.2014, DW.COM (באנגלית בריטית)

[8] עמית ולדמן, ‏פוטין הכריז: חצי האי קרים – חלק מהפדרציה הרוסית, באתר ‏מאקו‏, 18 במרץ 2014

[9] Страны, официально признавшие Крым российским на сегодня, The Russian Times (ברוסית)

[10] «Крымский референдум соответствует международному праву», Известия, ‏4 באוקטובר 2018 (ברוסית)

[11] Лукашенко признал Крым де-факто и де-юре российским, LENTA.RU, ‏30 בנובמבר 2021 (ברוסית)

[12] יצחק בן-חורין, ארה"ב והאיחוד האירופי: סנקציות על רוסיה, באתר ynet, 17 במרץ 2014

[13] האיחוד האירופי וארה"ב מהדקים את הסנקציות הכלכליות על רוסיה, באתר הארץ, 12 בספטמבר 2014

[14] UNPO: Timeline: Escalation of The Crisis in Crimea, unpo.org

[15] "Opinion | Russian government agency reveals fraudulent nature of the Crimean referendum results". Washington Post (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2022-09-22.

[16] "Ukraine crisis: Crimean Tatars uneasy under Russia rule". BBC News (באנגלית בריטית). 2015-08-24. נבדק ב-2022-09-20.

[17] ttp://www.gazeta.ru/politics/2014/05/17_a_6037401.shtml

[18] "100 אלף פליטים נמלטו מחצי האי קרים", באתר ynet, 12 ביוני 2016

[19] Un inginer în energetică, etnic român din Ucraina, explică de ce centrala nucleară de la Zaporojie e crucială în „războiul energiei” (ברומנית)

[20] "Russia restores Crimea power supply after blackout". Reuters (באנגלית). 2018-06-13. נבדק ב-2022-09-20.

[21] עד הטיפה האחרונה: הסיבה האמיתית להתלקחות בין רוסיה לאוקראינה

[part-22] ¹ ² Demographic Transformation of Crimea: Forced Migration as Part of Russia’s ‘Hybrid’ Strategy, Jamestown (באנגלית אמריקאית)

[23] Luke Hurst, ‘Crimea is Ukraine’: Zelenskyy opens inaugural Crimea summit, euronews, ‏2021-08-23 (באנגלית)

[24] "Крым тянет ВВП вверх". www.rbc.ru.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: חצי האי קרים
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חצי האי קרים