טיכון (פטריארך)

הפטריארך טיכון ממוסקבהרוסית: Тихон Московский), נולד בשם וסילי איוונוביץ' בלבין Василий Иванович Беллавин; ‏ 31 בינואר 1865 - 7 באפריל 1925 (19 בינואר 1865 - 25 במרץ 1925 לפי הלוח היוליאני), היה שליח הכנסייה הפראבוסלאבית לצפון אמריקה ופטריארך מוסקבה ורוס כולה מן ה-5 בנובמבר 1917 ועד מותו. ב-1989 הוכרז כקונפסור (קדוש) של הכנסייה הפראבוסלאבית.

טיכון
Tikhon of Moscow.jpg
לידה 31 בינואר 1865
רוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 7 באפריל 1925 (בגיל 60)
מוסקבה, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
חג 26 בספטמבר, 7 בפברואר, 7 באפריל, 9 באוקטובר, 18 באוקטובר, 18 בנובמבר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
העתק תיבת שרידי הקדושים של טיכון במרכז האיקונוסטאזיס של כנסיית הסמינר התאולוגי הקרוי על שמו בפנסילבניה

שנים ראשונותעריכה

נולד בקלין שבמחוז פסקוב. בגיל 23 סיים את הסמינר התאולוגי בסנקט פטרבורג. באותה שנה שב לסמינר בפסקוב כמשגיח. ב-1891, בגיל 26 קיבל על עצמו נדרי נזירות ובחר בשם טיכון על שם הקדוש טיכון מזאדונסק. ב-1897 מונה לבישוף של לובלין.

בארצות הבריתעריכה

ב-1898 התמנה לבישוף האיים האלאוטיים ואלסקה ולראש הכנסייה הפרבוסלבית בצפון אמריקה ועבר לארצות הברית, שם אף קיבל אזרחות. הוא נדד בין קהילות המאמינים הפרבוסלביים שהיגרו לארצות הברית מן האימפריה הרוסית בניו יורק, שיקגו וערים בפנסילבניה ואוהיו. ב-1900 שינה את שם הדיוקסיה שלו ל"האיים האלאוטיים וצפון אמריקה כולה". ב-1902 חנך את קתדרלת ניקולס הקדוש בניו יורק יחד עם ראש עיריית ניו יורק, סת' לואו. הקתדרלה נועדה לשרת את בני הקהילה המהגרים בעיר, ימאים רוסים וחברי סגל דיפלומטי וכן את מאמיני הכנסייה האנטיוכית בעיר.

טיכון היה ער להתעוררות התנועות הפאן-סלאביות וביקש לאחד את המאמינים המהגרים מן הארצות הסלאביות תחת חסותו. במקביל, שיתף פעולה עם ראשי ונציגי הזרמים הנוצריים האחרים בצפון אמריקה כגון הבישוף האפיסקופלי של ויסקונסין והבישוף הפולני-קתולי של שיקגו. ב-1904 העביר את מרכז הבישופות שלו לניו יורק. ב-1905 הקדיש את המנזר הפרבוסלבי הראשון בצפון אמריקה, בסאות'-כנען שבפנסילבניה (כיום קרוי על שמו - Saint Tikhon's Orthodox Theological Seminary).

פטריארך מוסקבהעריכה

ב-1907 מונה לבישוף אובלסט ירוסלבל ושב לרוסיה. ב-1913 מונה לבישוף וילנה. ביוני 1917 מונה לבישוף מוסקבה ובאוגוסט הועלה לדרגת מטרופוליט. מיד לאחר מהפכת אוקטובר כונן מחדש את הפטריארכיה של מוסקבה ורוס כולה, אשר פוזרה על ידי פיוטר הגדול 200 שנה קודם לכן. ב-1918, שעה שמוסקבה נמצאה במצור הבולשביקים, נבחר טיכון לפטריארך מוסקבה ורוס כולה. הפטריארכיה ניצבה נגד הבולשביקים ותמכה בצבא הלבן במלחמת האזרחים ברוסיה שהתחוללה מיד לאחר המהפכה. אנשי כנסייה וכמורה רבים בשטחי ברית המועצות נכלאו והוצאו להורג ורבים אחרים יצאו לגלות. טיכון גינה את התקפות השלטון החדש על הכנסייה ואת רצח משפחת הצאר. ב-1920 הכריז על מתן עצמאות לפטריארכיות הפרבוסלביות בגולה, שלא יכלו עוד להסתמך על מוסקבה כמרכז דתי פעיל. באוקאז שהוציא קבע שעל פי חוקי הכנסייה חייב כל מחוז לראות בכוהניו הבכירים סמכות עליונה והללו חייבים לנהוג בהתאם לחוקי ההייררכיה הקבועים. פירוש האוקאז היה קריאת מרי נגד השלטון.[1]

ב-1920 התרכזו רבים מראשי הכנסייה הגולים, ובראשם המטרופוליט אנתוני מקייב, בקונסטנטינופול וב-29 בדצמבר 1921 קיבלו אישור מהפטריארכיה האקומנית של קונסטנטינופול לייסד את הכנסייה האורתודוקסית הרוסית הגולה ("הכנסייה הלבנה"). מיד לאחר מכן הזמין הפטריארך דימיטרי את הסינוד החדש להתמקם בסרמסקי קרלובצי שבסרביה. שם קיבל הסינוד מספר החלטות אנטי-בולשביקיות. שליחים חשאיים שפעלו מטעם ימק"א (בהם ג'ון ראלי מוט) העבירו את האוקאז של טיכון לסרמסקי קרלובצי. עבור הכנסייה הרוסית בגלות היה תקנה זו צו-חיים ומכוחה הם מקיימים את בידולם מן הכנסייה הרוסית המוכרת במוסקבה.[2]

במהלך הרעב ברוסיה הסובייטית (1921–1922) הולאמו נכסיה של הכנסייה בכל רחבי רוסיה. טיכון, שהביע התנגדות למהלך זה, הוקע כסבוטאז'ניק ("מחבל") והושם במאסר בית אותו ריצה במנזר דונסקוי במוסקבה. עקב כך שלחו מספר מדינות מחאות לממשל הסובייטי. טיכון אולץ לפרסם הצהרת נאמנות למשטר, לוותר על כל תוארי הכהונה שלו והנגזר מהם ולשלוח הודעות לפטריארכיות הפרבוסלביות בגלות שהוא איננו עוד אויב למשטר. טיכון מת במהלך מאסר הבית שלו ונקבר במנזר בקבר לא מסומן. הוא הוכר עד מהרה כמרטיר (קדוש מעונה) של האמונה.

הפיכתו לקדושעריכה

ב-1981 קיבל הסינוד של הכנסייה הרוסית בגלות החלטה לקדש את טיכון. ב-1989 קיבל גם הסינוד של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית במוסקבה אותה החלטה, צעד שהתאפשר לאור חימום יחסי הכנסייה והשלטון הסובייטי בתקופת הגלסנוסט. גם הכנסייה האפיסקופלית קבעה את יום מותו, 7 באפריל, כיום שבו נערכות תפילות לזכרו.[3]

מקום קבורתו נחשב ללא ידוע עד פברואר 1992, אז התגלו שרידיו בקריפטה במנזר דונסקוי. לאחר מציאת השרידים ואישורם, הם הועברו לתיבת שרידי קדושים (רליקווריום). ביום מותו של טיכון, 7 באפריל 1992, העבירו חמישים בישופים את התיבה והיא הוצבה באיקונוסטאזיס של הקתוליקון (הכנסייה הראשית) של המנזר.[4]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא טיכון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ צפרוני, עמ' 173
  2. ^ צפרוני, עמ' 174
  3. ^ טיכון בלוח השנה הליטורגי של הכנסייה האפיסקופלית
  4. ^ The Recovery of St. Tikhon’s relics in February 1992, דיווח על מציאת השרידים באתר הכנסייה הפרבוסלבית באמריקה