טיל בליסטי בין-יבשתי

טיל בליסטי בין-יבשתי או ICBM (ראשי תיבות של: Intercontinental Ballistic Missile) הוא טיל בליסטי בעל טווח פגיעה גדול מאוד (5,500 ק"מ ויותר), שלרוב מיועד לנשיאת ראש נפץ גרעיני אחד, או מטען של כמה ראשי נפץ גרעיניים.

ניסוי אמריקאי בטיל ה-Peacekeeper . תמונת חשיפה ארוכה שבה ניתן לראות את מסלול ראשי הנפץ שהתפצלו מטיל יחיד ששוגר, בזמן שלב חדירתם לאטמוספירה.

בשל טווח הירי הגדול, הזמן הקצר מהירי ועד הפגיעה והקושי ליירטם, יש המעריכים כי במקרה של מלחמה גרעינית יהיו הטילים הבין-יבשתיים נדבך עיקרי במאמץ התקיפה, לצד מפציצים גרעיניים הנופלים מהם בפרמטרים אלו.^{[דרוש מקור]}

הטילים הבין-יבשתיים עולים ביכולותיהם על הטיל הבליסטי לטווח בינוני והטיל הבליסטי קצר-הטווח, הן בטווחם והן במהירותם.

מנגד, הטילים הבין-יבשתיים מעלים מספר אתגרים טכניים וכספיים לא פשוטים בתכנון, בייצור, באחזקה ובהפעלה שלהם ביחס לטילים בליסטיים בעלי טווח קצר יותר. לכן רק מדינות מעטות מסוגלות לפתח ולהחזיק מערך טילים שכזה.

בין המדינות המחזיקות ברשותן כמה סוגים של טילים בין-יבשתיים נמצאות ארצות הברית ורוסיה. מדינות אחרות, כמו בריטניה וצרפת, מחזיקות אך ורק בטילים המיועדים לטווח בינוני. גם הודו ופקיסטן מחזיקות ברשותן טילים בליסטיים לטווח בינוני, אך עובדות על פיתוח טילים בין-יבשתיים משל עצמן, וכך עושה גם קוריאה הצפונית. גם לישראל יש טיל שכזה – יריחו 3.

היסטוריה

תוכניות לפיתוח טיל בעל טווח בין-יבשתי נבחנו כבר במהלך מלחמת העולם השנייה. המהנדס הגרמני ורנר פון בראון, שפיתח את הטיל הבליסטי המבצעי הראשון, V-2, עסק בתוכניות לטיל שיוכל לפגוע בארצות הברית, אולם טיל זה מעולם לא נבנה. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר פון בראון, עם צוות גדול של מדענים וטכנאים, לארצות הברית, שם עבדו עבור הממשל האמריקני.

בברית המועצות, תחת ניהולו של המהנדס הסובייטי סרגיי קורולב פותח הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון – ה-R-7.

בארצות הברית התקיימה תחרות עזה בין הגורמים השונים אשר עסקו בנושא, כשכל אחד מהם ניסה לפתח טיל בין-יבשתי משל עצמו, ללא שיתוף פעולה, ובכך עוכב התהליך. הטיל הבליסטי הבין-יבשתי הראשון של ארצות הברית היה האטלס (על ידי צוות בראשות סימון רמו) שהפך מבצעי בשנת 1959. גם הR-7 וגם האטלס נזקקו למשגר נייח וגדול מאוד, עובדה שהפכה טילים אלה לפגיעים יותר וקלים יחסית לאיתור, בהשוואה לדגמים מאוחרים יותר של טילים ששוגרו ממשגרים ניידים. בריטניה פיתחה את הטיל היבשתי Blue-Streak, אך הוא לא נכנס לשירות, מכיוון שארצות הברית הסכימה להעביר לאנגליה טילים בליסטיים לשיגור מצוללות.

בשנות השישים של המאה העשרים החלו ארצות הברית וברית המועצות לפתח מערכות נגד טילים בין-יבשתיים, אך הן הוגבלו על ידי האמנה שעליה חתמו המעצמות בשנת 1972.

במהלך השנים החלו עוד ועוד מדינות בתוכניות שמטרתן פיתוח טילים בין-יבשתיים. בין היתר ניתן למנות את תוכניות פיתוח הטילים של קוריאה הצפונית, של הרפובליקה העממית של סין ושל הודו. בפרסומים זרים נטען כי גם לישראל ישנה תוכנית טילים, המבוססת על משפחת טילי יריחו. בשל אופיין הדומה של משימת הטיל הבין-יבשתי לבין משימת טיל שהוא משגר לוויינים, קיים מתאם מסוים בין יכולתן של מדינות לפתח בעצמן משגרי לוויין, לבין יכולתן לפתח בעצמן טילים בין-יבשתיים.

ב-21 בנובמבר 2024 שיגרו הכוחות המזוינים של הפדרציה הרוסית טיל בליסטי בין-יבשתי נגד העיר האוקראינית דניפרו במהלך מלחמת אוקראינה-רוסיה. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה נעשה שימוש בטיל בליסטי בין-יבשתי במהלך לחימה.

בימינו

בעקבות התפתחות הטכנולוגיה התאפשרה הקטנת ראשי הנפץ, מבלי לפגוע בעוצמתם. כך שהטילים הבין-יבשתיים שקיימים כיום נושאים לרוב כמה ראשי נפץ היכולים לפגוע במטרות שונות ומקשים על מערכות הגנה ליירט אותם.

שיגור

ניתן לשגר טיל בין-יבשתי מכמה סוגי משגרים:

• בעזרת מבנים תת-קרקעיים לשיגור טילים, המספקים הגנה מפני התקפה אווירית על אתר הטילים. בנוסף, ישנם מבנים על-קרקעיים הממוגנים גם הם מהתקפה גרעינית.
• צוללות המשגרות טילים בין-יבשתיים מסוגלות לשגר טיל מכל ים או אוקיינוס בעולם, והן בעלות טווח המכסה למעשה כל נקודה על פני כדור הארץ.
• משאיות כבדות.
• משגרים ניידים אחרים, כגון טיל המשוגר מרכבת.

שלבי הטיסה

לטיל בליסטי בין-יבשתי שלושה שלבי טיסה עיקריים, והם:

• שלב ההאצה – 3 עד 5 דקות (תלוי בסוג הדלק וסוג הטיל). בסוף שלב זה, הטיל מגיע לגובה של 150 עד 400 ק"מ (מחוץ לגבול האטמוספירה המוגדר ב-100 ק"מ), תלוי במסלול הטיסה.
• מסלול טיסה – מסלול המתווה במרחב חלק מאליפסה ומהווה את השלב העיקרי והארוך ביותר שהטיל עובר במהלך מעופו. שלב זה נמשך כ-25 דקות לערך, ורובו מחוץ לאטמוספירה. כאשר עובר הטיל כמחצית ממסלולו, משוחרר מתוך המעטפת בקצהו המטען הייעודי העשוי להיות ראש נפץ יחיד או מספר ראשי נפץ קטנים יותר, המיועדים לפגוע בסביבת מקום אחד או בכמה מקומות בו-זמנית. בנוסף לכך, עשוי הטיל לשחרר בשלב זה אמצעים שונים, שמטרתם להטעות ולבלבל מערכות מעקב והגנה של הצד המותקף ובכך למנוע את יירוטו או את איכון מקום פגיעתו המשוער. אמצעי הטעיה אלו עשויים להיות 'ראשי-נפץ' דמה בגודל מלא או מוץ של סיבים או רצועות מתכת, המיועד לשבש את מכ"ם מערכת ההגנה. אמצעי הטעיה נוסף שהטיל עשוי לשחרר בשלב זה של הטיסה, הוא כדורים מתנפחים מצוּפּים במתכת. כדורים אלה מאוכסנים בטיל כשהם מרוקנים מאוויר, כדי לחסוך בנפח, ובשלב הפרישה שלהם הם מנופחים אוטומטית באוויר ומשוחררים מגוף הטיל. ניפוח הכדורים מגדיל את הנפח שלהם ולכן גם את החזר המכ"ם שלהם. מאחר שהכדורים משוחררים מהטיל בשלב מעוף שבו הטיל נמצא מחוץ לאטמוספירה, הרי שלא נוצר גרר כתוצאה מהתנגדות האוויר, והכדורים המנופחים ממשיכים לנוע לצד הטיל או ראשי הנפץ האמיתיים באותה המהירות. החזר המכ"ם הגדול, כתוצאה מהניפוח, והתנועה באותה המהירות לצד הטיל או לצד ראשי נפץ ששוחררו מהטיל, נועדו להטעות מערכות עקיבה של מערך ההגנה, כך שיִקשה עליהן לזהות את המיקום של הטיל או של ראשי הנפץ האמיתיים.
• שלב הכניסה מחדש – מתחיל בגובה של כ-100 ק"מ ונמשך כ-2 דקות. הפגיעה במטרה היא במהירות של למעלה מ-4 ק"מ בשנייה. בשלב זה, היות שראשי הנפץ ואמצעי ההטעיה ששוחררו מהטיל נכנסים מחדש לאטמוספירה, הגרר הנוצר עקב התנגדות האוויר מביא לכך שאמצעי ההטעיה, כגון המוץ והכדורים המתנפחים שתוארו קודם, מאיטים ומתפזרים ולכן מתרחקים מראשי הנפץ. התרחקות זו מקטינה משמעותית את יעילותם של אמצעי ההטעיה הללו, שנועדו להקשות על זיהוי ראשי הנפץ במכ"ם, אך בשלב זה ראשי הנפץ כבר ממילא קרובים למטרה ונעים במהירות אדירה, ולכן הפחתת היעילות של אמצעי ההטעיה בשלב זה אינה רלוונטית. היבט חשוב נוסף בשלב זה, שמתבצע בתוך האטמוספירה, הוא החום הרב הנוצר במעטפת ראשי החץ, עקב מהירותם האדירה בשלב זה והתנגדות האוויר. החום הרב שנוצר בשלב הכניסה מחדש מצריך תכנון מיוחד ועמיד של ראשי הנפץ, כדי שלא יישרפו ויתפוררו. הדבר בא על חשבון משקל המנגנון והמערכות הפנימיים שבראש הנפץ, וגם מצמצם את האפשרויות להתקין בראש הנפץ אמצעֵי ביות סופי, שמטרתם לשפר את דיוק הפגיעה שלו.

סוגים

טילים בליסטיים המשוגרים מן הים

טיל ה Trident II משוגר מצוללת בים

לחיל הים של ארצות הברית יש כיום 14 צוללות מסוג אוהיו, הנושאות 24 טילי Trident II כל אחת, ובכל טיל יש 8 ראשי קרב מתפצלים. בסך הכול מחזיק חיל הים האמריקני 432 טילים הנושאים 3,456 ראשי נפץ גרעיניים. גם חיל הים הרוסי מחזיק ברשותו 13 צוללות הנושאות 181 טילים, ובסך הכול 639 ראשי נפץ גרעיניים.

היתרון בצוללת המסוגלת לשגר טילים בליסטיים הוא שרידותה שנובע מהקושי באיתורה, ולכן מהווה צוללת נושאת טילים בליסטיים בעלי ראשי נפץ גרעיניים חלק ממערך המכה השנייה. בעצם, הצוללות הופכות את הטיל לכזה שיכול להגיע לכל נקודה בעולם.

בצבאות העולם

ארצות הברית

• אטלס SM-65
• טיטן 1 SM-68
• טיטן 2 SM-68B
• SM-80 – Minuteman 1 – ראה מיניטמן
• LGM-30F – Minuteman 2
• LGM-30G – Minuteman 3 (בעברית:LGM-30 מיניטמן)
• LGM-118A – Peacekeeper
• Midgetman – עדיין לא בשימוש, משוגר ממשגר נייד.
• UGM-27/A/B/C – Polaris – לשעבר טיל ים.
• UGM-73 – Poseidon – כנ"ל.
• Trident – נכנס לשירות בשנות ה-90', ומיועד להישאר בשרות עד שנת 2020.

הודו

• Agni-V

הרפובליקה העממית של סין

• DF-4
• DF-31
• DF-5
• DF-41

ישראל

• יריחו 3

קוריאה הצפונית

• הוואסונג-14
• הוואסונג-15
• הוואסונג-17
• הוואסונג-18
• הוואסונג-19

רוסיה

• SS-6, SAPWOOD / סמיורקה / 8K71
• SS-7, SADDLER / R-16
• SS-8, SASIN / R9
• SS-9, SCARP
• SS-11, SEGO
• SS-17, SPANKER
• SS-18, SATAN / R-36M2 / Voevoda
• SS-19, STILETTO
• SS-24, SCALPEL / RT-23
• SS-25, SICKLE / Topol
• SS-27 Sickle B / Topol-M
• RS-24, יארס
• RSM-56, בולבה

מערכות נגד

ערך מורחב – טיל נגד טילים

בעקבות פיתוח הטילים והתפוצה שלהם, הואץ פיתוח המערכות שנותנות מענה לטילים האלו – מערכות נגד טילים וטיל נגד טילים. מערכת האנטי-טילים הראשונה מוקמה בשנת 1970, במוצב אנטי-טילים בארצות הברית הנמצא בדקוטה הצפונית, והייתה פעילה בין 1975 ל-1976. ברית המועצות מיקמה את מערכת הטילים גאלוש מסביב למוסקבה בשנות ה-70.

ראו גם

• פיקוד הגנת האוויר והחלל של צפון אמריקה

קישורים חיצוניים

• טיל בליסטי בין-יבשתי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)