ויקיפדיה

טיפול פמיניסטי

טיפול פמיניסטי או פסיכותרפיה בגישה פמיניסטית היא גישת טיפול נפשי, אשר שוזרת את הרעיונות של הפמיניזם לתוך המרחב הטיפולי[1]. זוהי גישה שאינה עומדת בסתירה לגישות טיפוליות אחרות, אלא מרחיבה אותן באמצעות התמקדות בהקשר החברתי-פוליטי והשפעותיו על ההתפתחות ועל מה שנחשב התנהגות "נורמלית" או "בעייתית"[2][3].

טיפול פמיניסטי אינו שיטה טיפולית, אלא תפיסה פילוסופית אידאולוגית טיפולית, שמקורה בגל השני של הפמיניזם. גישת טיפול זו מבוססת על חקירה של נקודות מבט וחוויות שאינן נגישות לתרבות הדומיננטית. טיפול פמיניסטי שואף לחשיפה והקשבה לקולות שותקים ומושתקים, אלה שהודרו לשוליים החברתיים, מתוך אמונה כי בקולות השותקים מצוי ידע עמוק[1]. הטיפול רואה את המקור לקשיי המטופלת (או המטופל) כתוצאה של אינטראקציה בין גורמים פנימיים (תוך נפשיים) וחיצוניים (השפעת התרבות והחברה). הטיפול מתמקד באופן בו הזהות האישית ומערכות היחסים מושפעים ממשתנים כמו מגדר, גזע, מעמד, דת תרבות, ויחסי כוחות[4].

הרקע להתפתחות הטיפול הפמיניסטי עריכה

הטיפול הפמיניסטי צמח מתוך הגל השני של הפמיניזם בארצות הברית בשנים 1960–1970. תנועות נשים להעלאת מודעות התחילו לדבר על אונס, אלימות במשפחה ואלימות כלפי נשים, וכך התחילו לזהות ולהצביע על ההשפעה השלילית של סוציאליזציה לתפקידי מגדר וסקסיזם חברתי על נשים[4]. תנועות הנשים אתגרו את התפישות הרווחות שהאשימו נשים במצבי אונס ואלימות וטענו כי מצבים אלה נגרמים עקב פיחות במעמדן החברתי של נשים. כחלק מכך התחילה ביקורת על הטיפול הפסיכולוגי המסורתי שהתמקד בהסתגלות פסיכולוגית למצבים חברתיים וסביבתיים גם כאשר אלה פוגעניים, תוך התעלמות מדיכוי נשים בחברה[4][1]. קבוצות להעלאת מודעות היוו חלופה לטיפול עבור נשים, בקבוצת אלה נשים שיתפו וחשפו את המשותף בבעיותיהן ומצוקותיהן והתחילה לעלות המודעות לשורשים החברתיים-תרבותיים בבסיס מצוקותיהן[4].

נשות טיפול בבריאות הנפש שהיו שותפות לקבוצות אלה התחילו להכניס פרספקטיבה זו לפרקטיקה המקצועית ולכתוב על כך. מטפלות פמיניסטיות התחילו להתייחס לכך שגוף הידע הפסיכולוגי מתבסס על סובייקטיביות גברית, לבנה ומבוססת מעמדית[5], ועל כן התיאוריות שגיבשו היו מתוך נקודת מבט גברית ומתוך ערכים ונורמות "גבריים". עוד הן אתגרו את הטיפול המסורתי, ששם דגש על פתולוגיה אישית כנובעת מקשיים תוך נפשיים ומתעלם מההקשר החברתי על בעיות הפרט. במקום כך, הצביעו נשות מקצוע פמיניסטיות על ההקשר החברתי-תרבותי-פוליטי כמרכיב משמעותי ביצירת מצוקות של נשים[4][2]. מאמרים וספרים על טיפול לנשים בגישה פמיניסטית התחילו להתפרסם בסוף שנות ה-70' וה-80', בהן העלו ביקורת על הטיפול המסורתי. לתרפיה הפמיניסטית קדם המודל הפסיכואנליטי, ששימש בסיס להבנת ההתפתחות הפסיכולוגית של גברים ונשים כאחד. מטפלות פמיניסטיות ביקרו את האופן בו תיאוריות אלה מושתתות על מודלים פאלו-צנטריים, על פיהם הגברים נחשבו לנורמה והנשים כ"אחרות". ובכך מטפלים, במודע ושלא מודע היו שותפים לציפיות מגדריות חברתיות, הגדירו פתולוגיות שמקורן במקורות נפשיים, והתעלמו מהשפעות דיכוי של ציפיות חברתיות-תרבותיות-פוליטיות[4][2].

תאורטיקניות פמיניסטיות עסקו באופן בו כוח ושליטה חברתית משפיעים על תפישתן ועל עיצובן של תופעות קליניות מסוגים שונים בניגוד להשפעה שיש לפתולוגיה אינדיבידואלית או משפחתית המנותקת מהקשר חברתי. אחת הדוגמאות לכך היא ההתייחסות ל"היסטריה" על פי פרויד[5]. בחקירתו את תופעת ההיסטריה כתב פרויד "אני מעלה אפוא את התזה שביסוד כל מקרה היסטריה מונח אירוע אחד או כמה אירועים של התנסות מינית טרם זמנה, אירועים השייכים לשנים המוקדמות ביותר של הילדות"[6]. אך בשנת 1897 חזר בו פרויד מהצהרותיו שהתעללות מינית היא הגורם לתופעת ה"היסטריה" אצל נשים והכחיש את ממצאיו בהם תיעד את ההתעללויות שעברו מטופלותיו; "נאלצתי להכיר בכך שמעמדי הפיתוי האלה לא התרחשו מעולם, ולא היו אלא פנטזיות שהמציאו המטופלות שלי"[7]. ובכך, נשללה מציאותן של הנשים, הושתק ההקשר החברתי של הניצול המיני, והמוקד הוחזר להיות ההיבטים התוך נפשיים, הפנטזיות והתשוקות כמקור לסימפטומים והתעלמות מהמציאות החיצונית שגרמה להם[8]. בהמשך נטען כי פרויד חזר בו, מאחר שההשלכות החברתיות של ממצאיו היו מבהילות מדי וכי זכה לבוז ונידוי בקרב עמיתיו, עקב כך חזר בו מממצאיו שחשפו את העיוות החברתי, והתבסס על נרטיב שמשמיט, משתיק ומתעלם מההקשר הפוליטי-חברתי[5][8].

תאורטיקניות פיתחו תיאוריות המסבירות הבדלים בהתפתחותן של בנים ובנות, וחלקן התמקדו בתהליך ההתפתחות שבו נרכשת הזהות המגדרית ומופנמים באופן לא מודע הסטריאוטיפיים של תפקידי מגדר[2]. כך התחילו לייסד עקרונות שמותאמים לטיפול פמיניסטי וקבעו שעל מטפלים ללמוד ולדעת את הביולוגיה, הפסיכולוגיה, המצב החברתי של נשים והאופנים השונים בהן חוות דיכוי והשתקה[4]. בשנת 1993 התקיים בבוסטון הכנס הראשון שעסק בהתערבות פמיניסטית בו הוגדרו תמות מרכזיות להתערבות פמיניסטית. ביניהן המחויבות לקדם שינוי חברתי, האישי הוא הפוליטי, מגוון ושונות הם בסיס ויסוד לפרקטיקה, ההתערבות תכלול ניתוח של יחסי כוחות ומגוון הדרכים בהם אנשים חווים/מפעילים דיכוי, קביעה כי מיזוגניה ודרכים אחרות של אי שוויון גורמות לנזק[9]. בשנת 2007 פורסם מסמך שאושר על ידי האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה בו נוסחו קווים מנחים לטיפול פסיכולוגי בנשים[10].

הגישה הטיפולית עריכה

טיפול פמיניסטי מניח כי התפתחות האדם ועיצוב זהותו, קשורים באופן בלתי נפרד להקשר החברתי-תרבותי בו הוא חי, וכי מציאות חברתית מגדרית-דכאנית מופנמת אצל נשים וגברים ונתפסת כקולות העצמי. מציאות של דיכוי, החלשה ואפליה הופכת למבנים נפשיים על ידי תהליכי הפנמה והזדהות עם הדיכוי. ההנחה היא כי יחסי כח חברתיים מייצרים מגוון בעיות וקשיים אצל נשים (ולא רק), אשר בהצטלבות עם קטגוריות נוספות (מוצא, לאום, דת, נטייה מינית, מצב בריאותי ועוד) מאפשרות להבין רבות ממצוקותיהן של הפונות לטיפול. בשונה מתיאוריות טיפול מסורתיות, אשר מפרשות מצוקות כנובעות מקשיים תוך נפשיים, הטיפול הפמיניסטי (ברוח האידאולוגיה הפמיניסטית), רואה את הקשיים גם כמקור של מציאות חברתית-תרבותית-פוליטית שמייצרת ומשמרת את הבעיות[1][4][11].

עקרונות מרכזיים בטיפול עריכה

האישי הוא הפוליטי עריכה

הטיפול הפמיניסטי מניח כי "האישי הוא הפוליטי". זהו עקרון יסוד בכל התערבות פמיניסטית, על פיו חוויתן של נשים, אשר בעבר נחוו והובנו כנובעות מלקות אישית או קושי פרטי, הן למעשה בעיות כלליות (או כלל נשיות), אשר נשים רבות סובלות מהן ומתמודדות איתן. מקורן של בעיות אלה הוא ביחסי כוחות חברתיים, בכח הגמוני פוליטי שמייצר או משמר את הבעיות. תפיסת הבעיה כאישית (על ידי נשים) משמרת את בדידותן, האשמתן את עצמן, ולקיחת אחריות אישית על פתרונה, במקום תפיסת הבעיה כבעיה חברתית אשר פתרונה טמון ותלוי בשינוי חברתי פוליטי ביחסי הכח החברתיים. הטיפול הפמיניסטי יעסוק בבירור וניתוח של האופנים בהם ציפיות חברתיות-תרבותיות ויחסי כוחות מעצבים את החוויה האישית[12][1][4].

יחסים שוויוניים בקשר הטיפולי עריכה

המבנה החברתי הרווח הוא היררכי, כאשר אנשים בעמדות מיעוט, במיקומי שוליים ונחיתות ביחס לתרבות הדומיננטית לרוב מופלים וחווים דיכוי. טיפול פמיניסטי רואה ביחסים היררכיים ופטריארכליים חלק מהפתולוגיה החברתית. על כן, אחד מערכי הפמיניזם הוא מערכות יחסים שוויוניות, בחברה ככלל וכך גם בחדר הטיפול. מתוך השקפה הזו השאיפה שהיחסים בחדר הטיפול לא ישחזרו יחסי כוחות היררכיים פוגעניים, אלא יהוו מודל אפשרי ליחסים שאינם מבוססים על מבנה היררכי ושאינם מייצרים דיכוי. יחסים טיפוליים אינם שוויוניים במהותם וטיפול פמיניסטי אינו מתיימר להיות נייטרלי. עם זאת טיפול פמיניסטי מכיר בכך, טוען לצורך במודעות מלאה למצבים של היעדר שוויון ושואף לשיח פתוח במקומות בהם בא לידי ביטוי היעדר השוויון. כמו כן מבוסס על אמונה בהימצאותם של שני סובייקטים בחדר, ושואף לאפשר למטופלות להביא את חוויתן ואמיתותיהן כפי שהן. ישנן טכניקות מגוונות לצורך ביסוס יחסים שוויוניים בטיפול, ביניהן דה-מיסטיפיקציה של תהליך הטיפול ושיתוף המטופלת בתהליך, דה-מיסטיפיקציה של המטפלת בעזרת חשיפת אישיותה והקפדה על שקיפות בעבודתה, הכרה במטופלת כשותפה מלאה בטיפול וכמומחית לחייה, והכרה בכוחה היחסי של המטפלת ומודעות מלאה שלה לשימוש העודף שהיא עלולה לעשות בכוח זה[12][4].

העצמה עריכה

העצמה היא אחת מהמטרות המרכזיות בטיפול פמיניסטי. משמעותה רחבה, והיא מכוונת לשחרור מדיכוי שהופנם וחיזוק היכולת להתמודד עם חסמים במציאות החיצונית והחברתית. מאחר שהן המטופלת והן המטפלת חיות ומושפעות מחברה פטריארכלית, תהליך הטיפול כולל גילוי עמוק, עדין ומתמשך של האופנים בהן הנחות חברתיות, פטריארכליות ויחסי כוחות השפיעו על האדם המגיע לטיפול. למשל יישאלו שאלות שעוסקות ביחסי הכוחות בסיטואציה מסוימת, בדיקה מתי הנחה פטריארכלית מובנת מאליה או נראית כמו אמת מוחלטת, ולפעמים אלה יהיו שאלות שיעסקו למשל במהי המשמעות של המילה "מטופלת" בתוך יחסי הכוחות שבחדר הטיפול[1].

תהליכי העצמה פמיניסטיים מקודמים על ידי הבנה מגדרית-פוליטית-חברתית של ההתנסות האישית של המטופלת, באמצעות התבוננות על הקשר שבין האישי לפוליטי, הבנת מערכות הכוח ביחסים בינאישיים, העלאת מודעות ליחסים לא שוויוניים ועידוד לשינוי מצבים מגבילי כוח, הסרת חסמים פנימיים וקידומם של משאבים אישיים ותחושת שליטה ויכולת של המטופלת[12]. מטפלות פמיניסטיות יעשו שימוש זהיר בתוויות ואבחנות, והדגש יהיה בהקשר בו נוצרה ההתנהגות ה"בעייתית" ולא בפתולוגיה אישית (כך למשל מטופלות שמאובחנות עם "הפרעת אישיות גבולית" הן פעמים רבות נפגעות טראומה ממושכת ותקיפה מינית בילדות)[2].

לא לנשים בלבד עריכה

טיפול פמיניסטי התפתח במהלך השנים למודל אינטגרטיבי פוסט-מודרני, ששם דגש על הבנת קשיי האדם המגיע לטיפול בהקשר של מגדר, מיקום חברתי, תרבות, מוצא אתני, יחסי כוחות, מעמד[1].העמדה הפמיניסטית כי תהליכי סוציאליזציה משתיקים, מצמצמים ומחלישים עבור נשים, נכונה ורלוונטית גם לגברים ולאוכלוסיות רבות נוספות[4]. כך טיפול פמיניסטי יכול לסייע גם לגברים הפונים לטיפול, להעלאת מודעות על האופנים בהם סוציאליזציה לתפקידי מגדר משפיעה עליהם, מקבעת, מצמצמת ומשתיקה חלקים בעצמם[13]. על כן טיפול זה אינו מיועד לנשים בלבד, כפי שנהוג לחשוב, אלא זוהי פרקטיקת התערבות שיכולה להתאים עבור אנשים בכל זהות מגדרית ומינית, וכן לזוגות, ילדים ומשפחות[1].

בישראל עריכה

המרכז הוותיק בישראל המציע פסיכותרפיה פמיניסטית לנשים, הוא מרכז ייעוץ לאישה, שהוקם בשנת 1988, ומציע טיפול בגישות טיפול מגוונות (כמו טיפול פסיכודינאמי, קוגניטיבי, התייחסותי ועוד) תוך דגש על עקרונות טיפול פמיניסטיים[12][14]. בשנת 2009, הקימה פרופסור ג'ולי צוויקל את מרכז אישה ב-שלה, לחקר וקידום בריאות האישה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. במסגרת המרכז ניתן טיפול רגשי הרגיש לסוגיות של מגדר ורב תרבותיות[12][15]. מרכז טיפולי נוסף המציע מגוון טיפולים וכן הדרכה והכשרה למטפלים הוא חוכמת נשים בהנהלת ד"ר ענת גור[16].

מטפלות ומטפלים בגישה פמיניסטיים מגיעים מדיסיפלינות וגישות טיפול שונות – עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה, טיפול באומנויות ועוד.

מגבלות וביקורת עריכה

טיפול בגישה פמיניסטית רואה במצוקות וקשיי האדם אינטראקציה שבין גורמים תוך נפשיים וגורמים חיצוניים, אחת הביקורות על גישה זו היא הנטייה להדגיש את המקורות החיצוניים לבעיה ולעיתים לצמצם או להתעלם מגורמים פסיכולוגיים או ביולוגיים (למשל ADHD, אוטיזם, סכיזופרניה ועוד). רוב המטפלות הפמיניסטיות יסכימו כי גם היבטים אלה צריכים לקבל מקום בטיפול, אך יראו גם בהם בעיות ואבחנות המושפעות מההקשר החברתי-תרבותי. כך למשל יסבירו, שגם מגבלה פיזית הופכת להיות בעיה מאחר שהסביבה אינה מספקת תנאים ראויים ומותאמים לאנשים עם מגבלה פיזית, וכן האופן בו החברה והתרבות תופשת מגבלה פיזית למול שלמות הגוף. כמו כן, יש שטוענים, כי הדגש על ההקשר החברתי-תרבותי ביצירת והתהוותן של בעיות איתן מגיעים מטופלים לטיפול, עלול לגרום לאי לקיחת אחריות של האדם על חלקו בהתהוות הבעיה ועל תהליכי שינוי עצמיים. ביקורת נוספת על גישה טיפולית זו, מתייחסת לכך שהגישות הפמיניסטיות התפתחו בעיקר ביחס לקבוצות מוחלשות, וכי חסרה התייחסות לאנשים מקבוצות חברתיות פריווילגיות[4].

קישורים חיצוניים עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • בנג'מין, ג'. (2005). כבלי האהבה. ישראל: דביר
  • גור, ע. (2015). גוף זר הפרעות אכילה, פגיעות מיניות בילדות וטיפול מותאם. תל אביב, ישראל: הקיבוץ המאוחד
  • הרמן, ל. ג'. (2018). טראומה והחלמה. תל אביב, ישראל: עם עובד
  • קרומר נבו, מ. וקומם, מ. (2012). הצטלבות מיקומי שוליים: מסגרת מושגית לפרקטיקה של עבודה סוציאלית פמיניסטית עם נערות. חברה ורווחה, רבעון לעבודה סוציאלית, לב (3), 347-374
  • American Psychological Association, Girls and Women Guidelines Group. (2018). APA guidelines for psychological practice with girls and women. Retrieved from

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 Brown, Laura S. (2018). Feminist therapy, 2nd ed. Washington, DC, US: American Psychological Association
  2. ^ 1 2 3 4 5 באומגולד לנד ג', מילגרום ה', וישוגורד ד' (2007). מבוא לתרפיה פמיניסטית, פסיכו-אקטואליה, רבעון הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, ינואר, עמ' 48-53
  3. ^ בטיפולנט, טיפול פמיניסטי
  4. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 Remer, P. (2012). Feminist Therapy. In J. Frew & M. D. spiegler, Contemporary psychotherapies for a diverse world (pp. 373-414). New York: Taylor & Francis.
  5. ^ 1 2 3 זיו, א. (2002). פוליטיקה של אלימות נגד נשים. חברה ורווחה: רבעון לעבודה סוציאלית. 4, 417-432.
  6. ^ Freud, S. (1896). The Aetiology of Hysteria. In Standard Edition, 3,trans. J. Strachey, Hogarth Press, London 1962, p. 203
  7. ^ Freud, S. (1925/1959). An Autobiographical Study. In S. Freud, Standard Edition (Vol. 20) (p. 34). Trans. J. Strachey. London: Hogarth Press, 1959
  8. ^ 1 2 הרמן, ל. ג'. (2018). טראומה והחלמה. תל אביב, ישראל: עם עובד.
  9. ^ Worell, J., & Johnson, N.G. (1997). Shaping the future of feminist psychology: Education, research, and practice. Washington, DC: American Psychological Association.
  10. ^ American Psychological Association. (2007). Guidelines for psychological practice with girls and woman. American psychologist, 62, 949-979
  11. ^ Conlin, S.(2017). "Feminist Therapy: A Brief Integrative Review of Theory, Empirical Support, and Call for New Directions." Women's Studies International Forum.
  12. ^ 1 2 3 4 5 פלד, ע. וקרומר-נבו, מ. (2012). עבודה סוציאלית פמיניסטית. עבודה סוציאלית בישראל, 479-505.
  13. ^ Worell, J. & Jhonson, D. (2001). Therapy with woman: feminist frameworks. In R. K. Unger (Ed), Handbook of the psychology of woman and gender (pp. 317-329).
  14. ^ מרכז ייעוץ לאישה
  15. ^ המרכז לחקר וקידום האישה, אישה ב-שלה
  16. ^ חכמת נשים
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=טיפול_פמיניסטי&oldid=38076218"