פתיחת התפריט הראשי

טיפוס טקסט אלכסנדרוני

מקטע מתוך פפירוס 46, עד הנוסח האלכסנדרוני הקדום ביותר.

טיפוס הטקסט האלכסנדרוני (מכונה גם מצרי או נייטרלי) הוא הכינוי במחקר לאחת המסורות הטקסטואליות של הברית החדשה ביוונית. הטיפוס האלכסנדרוני מתועד כבר בתחילת המאה השלישית, בכתבים שמקורם במרכז הספרותי הגדול באלכסנדריה שבמצרים, ומכאן שמו. הוא הועתק בקפדנות יחסית לאורך המאות הבאות. מן המאה התשיעית הפך הטיפוס הביזנטי לדומיננטי ולמועתק ביותר, ורק מקצת כתבי-יד אלכסנדרוניים שרדו (גם בשל כך שהעלות הגבוהה של קלף הביאה לשימוש חוזר באותם גווילים). ביקורת המקרא השיבה את הטקסט האלכסנדרוני לתשומת הלב במאה ה-19, ומאז הקונצנזוס האקדמי הוא שטיפוס זה הוא הקדום והמדויק ביותר. מהדורות מדעיות של הברית החדשה מתבססות בעיקר, אם כי לא רק, על קריאות אלכסנדרוניות.

הטיפוס מתאפיין באחידות גבוהה יחסית בין העותקים הקיימים, בשל הקפדנות של הסופרים שהפיקו אותם; על אף שניתן להבחין בליטושי נוסח ובשינויים אחרים, באלכסנדריה לא הוקנה למעתיקים דרור להשמיט ולהוסיף באותם היקפים שמאפיינים למשל את הטקסט הביזנטי או את הטקסט המערבי. על כן, וגם בשל מיעוט כתבי-היד, גם הסיווג לענפים בתוך המסורת האלכסנדרונית שביצעו מבקרי המקרא הוא פשוט מאוד וכולל רק שניים: כתבים הצמודים לפפירוס גרגורי-אלנד 75 הקדום שנכתב בערך בשנת 200 ("אלכסנדרוניים ראשיים") וכאלו הסוטים ממנו יותר ("אלכסנדרוניים משניים").

מבחינת הקריאות במקומות בהם ישנם הבדלי נוסח עם טיפוסים אחרים, האלכסנדרוני מובחן בנטייתו לקיצור, לסיומים פתאומיים ולניסוחים מקוטעים. תוספות מאוחרות שהאריכו את המלל נעדרות ממנו על פי רוב. כך, לדוגמה, מעשה ישו והנואפת מהבשורה על-פי יוחנן ז'-ח' איננו מופיע בכתבי-היד, וברובם (אם כי לא בכולם) חסר גם הסיום הארוך של הבשורה על-פי מרקוס, ופרק ט"ז כולל אחד-עשר פסוקים פחות ומסתיים במילים "וַתְּמַהֵרְנָה לָצֵאת וַתְּנוּסֶינָה מִן־הַקֶּבֶר כִּי אֲחָזָתַן רְעָדָה וְתִמָּהוֹן וְלֹא־הִגִּידוּ דָבָר לְאִישׁ כִּי יָרֵאוּ". הבשורה על פי מתי חסרה את פרק י"ב פסוק מ"ז, המוסיף "וַיֻּגַּד אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה אִמְּך וְאַחֶיךָ עֹמְדִים בַּחוּץ וּמְבַקְשִׁים לְדַבֵּר אִתָּךְ" אחרי "וְהִנֵּה אִמּוֹ וְאֶחָיו עָמְדוּ בַּחוּץ וְהֵם מְבַקְשִׁים לְדַבֵּר אִתּוֹ". כך נעדר גם פסוק ל"ו בפרק י"ז של הבשורה על פי לוקאס, המוסיף דוגמה שלישית לזוג אנשים שאחד מהם יוושע והשני לא (שְׁנַיִם יִהְיוּ בַשָׂדֶה וְנֶאֱסַף אֶחָד וְאֶחָד יֵעָזֵב), וגם פסוק ל"ז בפרק ח' של מעשי השליחים (וַיֹּאמֶר פִילִפּוֹס אִם־מַאֲמִין אַתָּה בְּכָל־לְבָבְךָ מֻתָּר־לָךְ וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֲנִי מַאֲמִין כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בֶּן־הָאֱלֹהִים הוּא). הטקסט המצרי משמר יותר פערים בין הבשורות הסינופטיות, שההבדלים ביניהן עודנו ולוטשו על ידי סופרים ביזנטיים מאוחר יותר. תוספת שקיימת דווקא בו ולא בנוסחים מאוחרים יותר היא "וְאִישׁ אַחֵר לָקַח חֲנִית וַיִּדְקֹר אֶת־צַלְעוֹ וַיֵּצְאוּ מַיִם וָדָם" בתיאור הצליבה במתי כ"ז מ"ט, קטע שכנראה נועד להוציא מלבם של תומכי הדוקטיזם.

עדי הנוסח של הטיפוס האלכסנדרוני כוללים הן עותקים של הברית החדשה, מלאים או חלקיים, והן ציטוטים ממנה בכתבי אבות הכנסייה המוקדמים. העתיקים מכולם הם פפירוס גרגורי-אלנד 46, או צ'סטר-ביטי II, המכיל חלק מאיגרות פאולוס ושנכתב אולי כבר בשנת 175, ופפירוס גרגורי-אלנד 66 מסביבות שנת 200, המכיל את הבשורות. ארבעת העדים הקלאסיים, המלאים והשלמים ביותר הם קודקס סינאיטיקוס, קודקס ותיקנוס, קודקס אלכסנדרינוס וקודקס אפרימי מן המאות הרביעית והחמישית (על אף שאפרימי מכיל גם גלישות לטיפוסי טקסט אחרים) שמציאתם וההשוואה ביניהם היו גורם מכריע בקבלת המסורת האלכסנדרונית על ידי ביקורת המקרא. מן המאה התשיעית והלאה אין כמעט כתבי-יד, גם ואולי בעיקר בשל הרפורמה בכתיב היווני מאותיות רישיות לאותיות קטנות שבעטיה נמחקו מגילות רבות והוסבו לשימוש חוזר. הפריטים האלכסנדרוניים האחרונים הם מן המאה ה-11. אבות כנסייה כמו קלמנס מאלכסנדריה, אוריגנס, אתנסיוס, קירילוס מאלכסנדריה ואחרים מרבים לצטט קריאות אלכסנדרוניות בכתבי הפולמוס וההגות שלהם. על אף שהמקור היווני השתמר רק בכמה עשרות כתבי-יד, בתרגום הוסיף הנוסח להתקיים כמסורת חיה, בברית החדשה בשפה הסאהידית של הכנסייה הקופטית, ומשם עבר גם אל הכנסייה האתיופית.

במערב, הטיפוס הביזנטי (מכלי שני, באמצעות הנוסח המקובל הפרוטסטנטי) נחשב כקאנוני וכמוסמך. הסיווג "אלכסנדרוני" נטבע כבר על ידי חלוץ הביקורת הטקסטואלית, הכומר הגרמני יוהאן שלמה זמלר, בשלהי המאה ה-18. המהדורה הביקורתית שהוציא קרל לכמן ב-1831 על בסיס כתבי-יד קדומים סימנה דחייה ראשונה של הנוסח המקובל, וגילוי הסינאיטיקוס, האפרימי ועדי נוסח אחרים בידי קונסטנטין פון טישנדורף העניק למגמה זו תנופה ברתי. המהדורה המקיפה ורבת-ההשפעה שערכו הפרופסורים ברוק וסטקוט ופנטון הורט מאוניברסיטת קיימברידג' ב-1881 קבעה שהאלכסנדרוני הוא הנוסח המדויק ביותר והם כינו אותו "הטקסט הנייטרלי". מאז ועד לאחר מלחמת העולם השנייה התבססו המהדורות הביקורתיות על הטקסט המצרי באופן כמעט בלעדי. גילוי פפירוסי צ'סטר ביטי ב-1931 ופפירוסי בודמר ב-1952, שסיפקו מקור קדום לקריאות לא-אלכסנדרוניות שנחשבו עד אז מאוחרות, פגמו במקצת במעמד הנוסח המצרי אך לא שינו את העמדה הבסיסית במחקר. המהדורות הביקורתיות האקלקטיות של הברית החדשה, כמו נסטלה-אלנד, עודן נשענות בעיקר על טיפוס הטקסט האלכסנדרוני.

לקריאה נוספתעריכה

  • Kurt Aland, Barbara Aland‏. The Text of the New Testament: An Introduction to the Critical Editions and to the Theory and Practice of Modern Textual Criticisms. הוצאת בריל, 1995. עמ' 55–63.

קישורים חיצונייםעריכה