טיפוס טקסט מערבי

הבשורה על פי לוקאס כ"ג ב"קודקס בזה" מן המאה החמישית, עד הנוסח החשוב ביותר של המסורת המערבית.

טיפוס הטקסט המערבי הוא הכינוי במחקר לאחת המסורות הטקסטואליות של נוסח הברית החדשה ביוונית. קריאות המזוהות עם הטיפוס המערבי מוזכרות בכתבי אבות הכנסייה עוד במאה השנייה. השם "מערבי" ניתן במאה ה-18 בשל כך שהקריאות מטיפוס זה נמצאו בכתבי האבות הלטיניים, אך מאז אותרו עדי נוסח רבים גם בסוריה, בארץ ישראל ובמצרים. הטקסט המערבי מתאפיין בכך שמעתיקיו נטלו לעצמם חופש רב לשכתב ולשנות את מילות הכתוב, עד כדי קושי להגדירו כמסורת טקסטואלית יחידה.

עדי הנוסח המערביים שנשתמרו מצביעים על מגמת הסופרים שהעתיקו אותם להכניס מילים ומשפטים שלמים במקומות שהדבר נראה להם נדרש כדי להעביר את המסר שחשבו לנכון, או לחלופין להוסיף לטקסט הקיים מסורות בעל-פה. בניגוד לטיפוס הטקסט הביזנטי, לא הייתה מגמה תאולוגית אחידה של ביצור האורתודוקסיה מאחורי השכתובים, וגם לא מוקד השפעה שסביבו היה יכול להתגבש נוסח אחיד, ויש הבדלים רבים בין העדים השונים לטקסט המערבי. כמו כן, טיפוס זה מתאפיין בטשטוש ההבדלים בין קטעים דומים אך שונים, מתוך הנחת הסופרים שהפערים הם שגיאות. מבחינה דקדוקית, ניתן להבחין בריבוי של יחָסוֹת שייכות, פישוט פעלים, הכנסת מילות קישור ונטייה להחליף בין רכיבים דומים ללא משים לנוסח המקורי. קודקס בזה, עד הנוסח המערבי החשוב ביותר (הנתמך בידי עדים אחרים ותרגומים בשפות אחרות) מהווה דוגמה לחירות שנטלו המעתיקים: בבשורה על פי לוקאס ו', הפסוק החמישי לא מופיע בשום כתב-יד נוסף, ובו ישו אומר למחלל שבת שאם הוא יודע את אשר הוא עושה, הוא מבורך, ואם איננו יודע, הוא ארור ועובר על התורה. בלוקאס כ"ג, מוסף לנוסח הסטנדרטי שיוסף הרמתי חתם את קבר ישו באבן שעשרים איש לא יכלו להניע. קודקס בזה וכתבים מערביים אחרים מוסיפים בין פסוקים כ"ח וכ"ט בבשורה על פי מתי כ' קטע ארוך, בו ישו מסביר לתלמידיו כי עליהם להצטנע, וממשיל משל על אדם הנקרא לסעודה שעדיף לו לשבת במקומות הלא-מכובדים, כך שאם יגיע אדם פחות ממנו, בעל הבית יקרא לו לעבור למקום טוב יותר. הארכנות של הטיפוס המערבי מודגמת יותר מכל במעשי השליחים, שם ריבוי הנוסחים שאינם קיימים בנוסחים אחרים בולט מאוד. בין היתר, מוזכרים שם פרטים רבים על תנאי הכליאה של פטרוס ועל מסעות פאולוס בין היוונים. אורך הספר בקודקס בזה הוא כ-10% יותר מהגרסה הסטנדרטית. עם זאת, קיימות בטיפוס המערבי גם השמטות חשובות, הכוללות למשל את מחיקת "הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם זֹאת עֲשׂוֹּ לְזִכְרִי׃ וְכֵן גַּם־אֶת־הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה לֵאמֹר זוֹ הַכּוֹס הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם" בלוקאס כ"ב י"ט-כ', ומחיקת "וְאִישׁ אַחֵר לָקַח חֲנִית וַיִּדְקֹר אֶת־צַלְעוֹ וַיֵּצְאוּ מַיִם וָדָם" במתי כ"ז כ"ט. תשע כאלו הוגדרו במהדורת וסטקוט והורט ב-1881 כאמינות וחשובות במיוחד למחקר, בשל ההנחה הכללית שהנוסחים המוקדמים היו קצרים יותר. המהדורות הביקורתיות הכילו בטקסט העיקרי את "השמטות הנוסח המערבי", כמו. גילוי פפירוסי בודמר ב-1952 ופענוחם הראו שטיפוס הטקסט האלכסנדרוני היה קדום ומדויק עוד יותר ממה שנדמה בעבר, ומאז שנות ה-70 ההשמטות הוסרו מן המהדורות החדישות.

המקורות העתיקים ביותר לקריאות מערביות הם כתבי אבות הכנסייה הלטיניים יוסטינוס מרטיר, טרטוליאנוס, אירנאוס, המצטטים קטעים המשתייכים בבירור לטיפוס טקסט זה, כמו גם מרקיון הכופר. גם תרגומים קדומים, בייחוד הפשיטתא הארמית והנוסחים הלטיניים שקדמו לוולגטה, משקפים קריאות כאלו. עד הנוסח הקדום ביותר הכתוב ביוונית, לשון המקור, הוא פפירוס מס' 37 המתוארך לשנת 260 ונכתב במצרים, המכיל כמה פרקים מן הבשורה על פי מתי כ"ו. העדים החשובים ביותר הם קודקס בזה מן המאה החמישית, המכיל את הבשורות ואת מעשי השליחים, וקודקס קלרומונטנוס מן המאה השישית, המכיל את אגרות פאולוס.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה