יאקוב בראפמן
יעקב אלכסנדרוביץ' ברפמן (ברוסית: Я́ков Алекса́ндрович Бра́фман; 1824[1] – 28 בדצמבר 1879) המוכר בכינויו הרווח יאקוב בראפמן, היה יהודי ליטאי שהתפרסם כמומר אנטישמי, ממניחי הבסיס התאורטי למחשבה האנטישמית המודרנית ברוסיה.
 | |
| לידה |
1824 קלצק, פלך מינסק, האימפריה הרוסית  |
|---|---|
| פטירה |
16 בדצמבר 1879 (בגיל 55 בערך) סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית |
| מדינה |
האימפריה הרוסית |
  | |
ברפמן המיר את דתו תחילה ללותרניזם ואחר כך לנצרות של הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. הוא קידם והפיץ תיאוריות קשר נגד הקהילות היהודיות והתלמוד. יצירותיו על "האחוות (או: האגודות) היהודיות המקומיות והאוניברסליות" (1868) ו"ספר הקהל" (1869) נחשבות לטקסטים יסודיים בתשתית החשיבה האנטישמית המודרנית, ומסגרת לנושאים שהורחבו מאוחר יותר ב"פרוטוקולים של זקני ציון".
ביוגרפיה עריכה
ברפמן נולד בשנות ה-30 של המאה ה-19 בקלצק, פלך מינסק למשפחה יהודית ענייה. הוריו מתו בילדותו והוא גודל בידי אשה אלמנה, קרובת משפחת אמו. מחשש שמא יימסר בידי הקהל כדי למלא את מכסות הקנטוניסטים, ברח בהגיעו לגיל גיוס מקלצק מולדתו והסתובב בכפרים. בשלב כלשהו מאס בחיי מחתרת והתנצר.
בתקופה הראשונה אחרי התנצרותו ניסה לנקום בראשי הקהל בקלצק מולדתו, אך בהמשך הפך למיסיונר רשמי ושידל צעירים יהודיים להיפטר מחובת הגיוס לצבא בכך שיתנצרו. הוא הופיע במינסק כ"משכיל" נרדף וזכה בתקופה הראשונה לסיוע ממשכילים יהודים כמו לב לבנדה שאותם הטעה לחשוב שנשאר ביהדותו כבראשונה. ש"ל ציטרון מצטט את אברהם יעקב פפירנא שפגש בשנות ה-60 של המאה ה-19 את אחד ממומרי בראפמן, קבצן זקן, שסיפר לו כיצד סירב בראפמן לסייע בידו כלכלית אחרי שהדיח אותו מן היהדות.
בשלב מסוים עבר בראפמן לווילנה כחלק מוועדת הצנזורה על הספרות היהודית, שם החל בעבודתו להפצת תיאוריות הקשר על 'הקהל היהודי העולמי'. לשם עבודה זו, גנב את פנקסי החברא קדישא של מינסק, שעל המתואר בהם קיווה להתבסס. מאחר שהתקשה בכתיבה, הן בעברית והן ברוסית שכר תלמידים מבית המדרש לרבנים בווילנה שיעזרו לו לנסח ולכתוב את רעיונותיו. הוא השקיע מאמצים רבים לשכור לשם כך את אברהם אליהו הרכבי שסירב לעזור לו.
כצנזור, הרבה בראפמן להתעלל במחברי הספרים היהודים ואף אסר ספרים שלמים לפרסום בגלל מילים בודדות שלא נשאו חן בעיניו. בקרב יהודי העיר התהלכו בדיחות רבות על חשבונו, שתיארו אותו כ"עם הארץ". בדיחות אלו לא נעלמו מאזני בראפמן והכעיסו אותו.
בראפמן החל מתכנן תוכניות שונות כיצד לנצר את היהודים וכיצד להפסיק את היחס החיובי באופן יחסי שזכו לו מאת הצאר אלכסנדר השני. תוכנית אחת שהציע לגנרל-גוברנטור של וילנה, מוראביוב (אנ'), עסקה בבניית כנסיות מיוחדות למומרים יהודיים שבהן יתנהל הפולחן בשפה העברית כדי לבטל את מחסום השפה בפני יהודים אחרים. תוכניותיו אלו נדחו.
בתקופת כהונתו של הגנרל-גוברנטור הבא, קונסטנטין פון קאופמן, קיבלו תוכניותיו של בראפמן התייחסות רצינית יותר. אך בעצתו של השתדלן היהודי רבי יעקב בריט, ממנהיגי הקהילה בווילנה, הורה קאופמן על הקמת ועדה בת שנים-עשר חברים, משותפת ליהודים ונוצרים כדי לדון בהצעותיו של בראפמן. בראש הוועדה הציב פון קאופמן את הרב בריט עצמו, והיו חברים בה גם יהושע שטיינברג ולב לבנדה. בראפמן הופיע בפני הוועדה והשמיץ את היהודים והיהדות, טענותיו ממקורות היהדות שהגיעו עד לשולחן ערוך נדחו ביסודיות בידי המשלחת היהודית ובעיקר בידי הרב בריט שהכיר את המקורות היטב והראה לשאר חברי הוועדה את שיבושיו. בישיבתה האחרונה של הוועדה סיכם הרב באריט את החלטותיה. כל הצעותיו של בראפמן נדחו.
השלב הבא במאמציו של בראפמן היה הדפסת ספרו "ספר הקהל" (עליו ראו להלן).
בראפמן התיישב בפטרבורג, התמנה למשרה ממשלתית גבוהה והחל לפרסם מאמרים ברוח ספריו בעיתונים הגדולים, הוא פרסם ב"גולוס" מאמרים בהם האשים את חברת מרבי השכלה בהפצת ניהיליזם בקרב הצעירים היהודיים, ואת "כל ישראל חברים" בניהול הקהל היהודי הכלל-עולמי הזומם לפרק את האימפריה הרוסית.
בשנתו האחרונה, ירד מעמדו האקדמי של בראפמן בפטרבורג. בין היתר הביא לכך אברהם אליהו הרכבי שמעמדו כבר-סמכא לענייני יהדות עלה באותה תקופה. לפי ש"ל ציטרון, תרמה לירידת קרנו בפטרבורג גם פרשנות שגויה שלו למונח בספרו של יל"ג "עולם כמנהגו", שהתבררה בפני השלטונות.
ספר הקהל עריכה
בראפמן הדפיס את"ספר הקהל". הספר התיימר להיות תרגום מדויק של מסמכים קהילתיים היסטוריים של קהילת יהודי מינסק אך לפי טענת מתנגדיו הוא הכיל זיופים. תלמידי בית המדרש לרבנים בווילנה שבשירותיהם השתמש בראפמן כדי להכין את ספרו, כתבו מאמרים רבים לעיתונות ובהם לטענתם הם הראו את זיופיו ואת הפערים שבין מסמכי המקור לכתביו של בראפמן. אחד מהם, מלומד בשם שרשבסקי אף הוציא ספר שלם להוכחת הזיופים. אך בפועל התקבל הספר בקרב גורמי השלטון המקומי והמנגנונים הביורוקרטיים הרוסיים, וכך הונח היסוד התאורטי לאנטישמיות הרוסית המודרנית.
בספר חלק אחד ובו מאמרים ומבואות וחלק שנו שבו תעודות היסטוריות, ההיסטוריון יצחק לויטץ טען שברפמאן לא זייף תעודות כלל והן מקוריות.[2]
לקריאה נוספת עריכה
- ש"ל ציטרון, מאחורי הפרגוד: מומרים, בוגדים, מתכחשים, א, וילנה: צ' מץ, 1923. פרק I: דניאל אבראמוביטש חוואלסון עמ' 35–53
קישורים חיצוניים עריכה
- שאול גינזבורג, יעקב בראפמן – צורר היהודים: (רשימה היסטורית), דואר היום, 12 במרץ 1935, המשך, 13 במרץ 1935
יעקב ברפמן, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים עריכה
- ^ גינזבורג, להלן "קישורים חיצוניים", כתבה ראשונה.
- ^ יצחק א לויטץ, לבקרת ספר הקהל של ברפמן, ציון, שבת תרצ"ח חוברת ג-ב עמ' 170-178, באתר JSTOR