פתיחת התפריט הראשי

שאול גינזבורג

היסטוריון רוסי
אין תמונה חופשית
קברו של שאול גינזבורג בבית הקברות "ניו מאונט כרמל" בקווינס, ניו יורק

שאול מויסייביץ' גינזבורגרוסית: Саул Моисеевич Гинзбург, או כהגייה העברית: Шаул; באנגלית: Saul M. Ginsburg;‏ כ"א בניסן (שביעי של פסח) תרכ"ו, אפריל 1866, מינסקט"ו בחשוון תש"א, 16 בנובמבר 1940, ניו יורק) היה היסטוריון חשוב וחלוצי של יהדות רוסיה לדורותיה, עורך, עיתונאי ומבקר ספרות, עסקן ציבורי ועורך דין יהודי-רוסי במפנה המאה ה-20. כתב, ואף ערך והוציא לאור מספר כתבי עת ברוסית, ביידיש ובעברית.

קורות חייםעריכה

גינזבורג למד בגימנסיה, ובמקביל היה פעיל יהודי לאומי והנהיג במינסק יחד עם שמריהו לוין קבוצת תלמידים בהפצת רעיונות הלאומיות היהודית ברוסיה.[1] בכנס שנערך במינסק לכבוד ועידת קטוביץ הוא נבחר להיות אחד הנואמים, כנציג הנוער.[2]

בשנת 1890, בהיותו כבן 24, סיים גינזבורג תואר בעריכת דין באוניברסיטה הצארית של פטרבורג. בין השנים 18971903 שימש כמזכיר חברת מפיצי השכלה ביהדות רוסיה, בפטרבורג. בארבע השנים החותמות את המאה ה-19 היה גינזבורג מופקד על מדור ביקורת הספרות בעיתון היהודי-המודרני "ווסחוד" שבשפה הרוסית. למרות השפה הרוסית של העיתון, בחר גיזנבורג להופיע שם בשם העט העברי שלו: "הקורא". ב"ווסחוד" פרסם גינזבורג בין השאר מסות או התרשמויות מיצירותיהם של פרץ סמולנסקין, אברהם מאפו, על "תעודה בישראל" של לווינזון (ריב"ל), על מיכאל לוונסון, על מוריס רוזנפלד ועל איגרות של יל"ג. במהלך חייו היה גינזבורג מעורב ביוזמה, בהוצאה לאור ובעריכה של מספר כתבי עת, ברוסית וביידיש, בהם היומון היידי "דער פֿרײַנד", וכתב בכתבי עת רבים ברוסית, ביידיש ובעברית במזרח אירופה, בהם "המגיד", "ווסחוד", כתב העת ההיסטורי "פֶּרֶזִ'יטוֹיֶה", בכתב העת העברי "העָבר" ובעיתונים הסובייטיים "ייברייסקיה מיסל" ("מחשבה יהודית") ו"ייברייסקיי וסטיק". מסות היסטוריות פרי עטו הופיעו גם בעיתונים הניו יורקיים "צוקונפֿט" ופֿאָרװערטס".[3]

שלום עליכם הקדיש לו את הסיפור "שפוך חמתך", שפורסם ביומון "דער פֿרײַנד".

על אף שלא היה בקי במוזיקה, גינזבורג היה שותף לפסח מארק בהוצאה חלוצית של קובץ אנתולוגי-אתנוגרפי של שירי עם יהודיים ביידיש. בשנת 1898 הם פרסמו מודעות בשלושה כתבי עת יהודיים ברוסיה בקריאה לשלוח אליהם שירי עם עבור האוסף. בתגובה הם קיבלו שירי עם יהודיים מכל רחבי תחום המושב היהודי באימפריה רוסית, ופרסמו אותם בשנת 1901 בספר "Еврейские народные песни" (רוסית: "שירי עם יהודיים"). הספר זכה לתשבחות רבות והעניק מכובדות לשירי העם היהודיים.[4]

את עיקר פרסומו והשפעתו לדורות קנה גינזבורג כהיסטוריון חשוב וכארכיונאי שקדן של יהדות מזרח אירופה לדורותיה. שורה ארוכה של מחקריו משמשים את חוקרי התחום עד ימינו, והם מהווים אוצר בלום לא רק בשל ניתוחיו וסקירותיו של גינזבורג, אלא בעיקר בשל היותם מקור מחקרי למאגרים נידחים ונשכחים של חומרים ראשוניים ותעודות מקוריות. גינזבורג גם היה חלוץ בטיפול בנושאים ספציפיים שכמעט ולא נדונו במחקריהם של אחרים עד לתקופתו, כמו סוגיית מאסרו של דוד לוריא.[5] בין השאר נחשב לחוקר החשוב ביותר של גזרת הקנטוניסטים.[6] לעברית ניתרגמו כמה ממחקריו החשובים ואלה נדפסו כקובץ מאמרים תחת הכותרת "כתבים היסטוריים".

בין השנים 19061913 לקח חלק בהוצאת הייברסקיה אנציקלופדיה".[7] כחוקר תולדותיה של יהדות רוסיה, ניצל גינזבורג את ההזדמנות של המהפכה הפוליטית בשנת 1917 וקיבל מן השלטונות החדשים רשות לעיין במסמכים ותיקים משפטיים מארכיון הצאר המודח. גינזבורג פרסם וניתח כמה תעודות שמצא שם, למשל את הפרוטוקולים והמסמכים של משפט האחים שפירא, בעלי דפוס סלאוויטא (גזר דינם בוצע בשנת 1839).

בשנת 1930 עזב את ברית המועצות,[8] חי לזמן קצר בפריז, וב-1933 היגר לניו יורק. גם שם המשיך בפרסומיו בעיתונות היהודית.

בארכיון ייווא בניו יורק שמורים מספר כתבי יד שלו ותכתובות.[3] חלקים נוספים מארכיונו שמורים בספרייה הלאומית.[9]

בנו מיכאל גינזבורג (Michel S. Ginsburg;‏ 1900–?) היה מומחה לרומא העתיקה, פרופסור ללימודים קלאסיים באוניברסיטת נברסקה-לינקולן (אנ').[10]

פרסומיועריכה

  • שירי עם יהודים ברוסיה, 1991.
  • כתבים היסטוריים: מחיי היהודים ברוסיה בממשלת הצארים, הוצאת דביר, 1944.
  • יידיש פאלקסלידער אין רוסלאנד : פאטאסאט פון דער פעטערבירג- אויסגאבע 1901, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן .

לקריאה נוספתעריכה

  • יצחק ריבקינד (צוזאמענגעשטעלט), שאול גינזבורג: ביבליאָגראפיע 1892–1937, ניו יורק: שאול גינזבורג 70-יאהריגער יוביליי קאמיטעט, תרצ"ח.

קישורים חיצונייםעריכה

מפרי עטו:

הערות שולייםעריכה