יוזף טיסו

יוזף טיסו (Jozef Tiso;‏ 13 באוקטובר 1887 - 18 באפריל 1947), כומר, מדינאי ונשיא מדינת סלובקיה העצמאית (1939–1945), מדינה שהייתה למעשה גרורה של גרמניה הנאצית.

יוזף טיסו
Jozef Tiso

יוזף טיסו (סביבות 1936)
לידה	13 באוקטובר 1887 ביטצ'ה, ממלכת הונגריה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
הוצאה להורג	18 באפריל 1947 (בגיל 59) ברטיסלאבה, צ'כוסלובקיה
מדינה	ממלכת הונגריה, צ'כוסלובקיה, הרפובליקה הסלובקית (1939–1945)
מקום קבורה	St. Emmeram's Cathedral, Nitra
השכלה	אוניברסיטת וינה
מפלגה	מפלגת העם הסלובקית
ראש ממשלת המדינה הסלובקית 26 באוקטובר 1939 – 4 באפריל 1945 (5 שנים ו־23 שבועות) → לואיג'י פאקטה פייטרו באדוליו ←
שר הבריאות והחינוך הגופני של צ'כוסלובקיה 27 בינואר 1927 – 8 באוקטובר 1929 (שנתיים ו־36 שבועות)
פרסים והוקרה
מסדר העיט הגרמני
חתימה

מטבע סלובקי של 50 קרונות שהוטבע לרגל 5 שנים לעצמאות סלובקיה ועליו דמותו של טיסו

שנים ראשונות

טיסו נולד בעיר ביטצ'ה (Bytča) בצפון-מערב סלובקיה (אז בתחום האימפריה האוסטרו-הונגרית). בשנת 1910 סיים בית ספר גבוה לכמורה בווינה וקבל תואר של כומר בדרגת מונסיניור ודוקטור לתאולוגיה.

הוא שימש כמורה לסלובקית ומארגן הצגות במספר ערים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה שירת ככומר צבאי.

עלייה בשורות הפוליטיקה

בשנת 1918 לאחר המלחמה וייסוד צ'כוסלובקיה הפך טיסו ללאומן סלובקי. הוא הצטרף למפלגת העם הסלובקית שנוסדה בשנת 1913 על ידי אנדריי הלינקה. זו הייתה מפלגה לאומנית קתולית ששאפה להקמת סלובקיה עצמאית. לאחר הבחירות ב-1923 הפכה מפלגה זו לגדולה ביותר בסלובקיה.

טיסו טיפס לאט בפוליטיקה. הוא שירת בשנים 1927–1929 כשר הבריאות והספורט בממשלת צ'כוסלובקיה, ובשנת 1938 שוב, כשר לענייני סלובקיה.

לאחר מותו של הלינקה ב-1938 ניצח טיסו במאבק הירושה ומונה למנהיג המפלגה.

נשיא סלובקיה העצמאית

לאחר הסכם מינכן הכריז טיסו על אוטונומיה של סלובקיה במסגרת צ'כוסלובקיה, ומונה כראש ממשלה. במרץ 1939 הוא ניצל את חולשתו של נשיא צ'כוסלובקיה אמיל האכה והכריז על עצמאות סלובקיה. האכה שלח צבא לברטיסלאבה שפיזר את הפרלמנט ושם את טיסו במעצר בית.

יוזף טיסו פוגש את היטלר

להזדמנות זו חיכה היטלר. טיסו הוברח ממקום מעצרו והוטס ללשכתו של היטלר, שם הוסבר לו כי לטובתו עליו לחתום על מסמך המכריז על "עצמאות" סלובקיה תחת חסות גרמניה, ולא – גרמניה תרשה להונגריה ולפולין לספח אליהן את סלובקיה.

טיסו חתם על ההסכם בקלות ושכנע את הפרלמנט לקבל אותו. הגרמנים לא נכנסו לסלובקיה. טיסו מונה לנשיא סלובקיה העצמאית. יומיים לאחר מכן חתם האכה על הסכם משפיל. הגרמנים נכנסו לבוהמיה ולמוראביה וצ'כוסלובקיה חדלה להתקיים.

סלובקיה העצמאית הייתה למעשה גרורה של גרמניה. כל המפלגות נאסרו פרט למפלגת השלטון ולשתי מפלגות קטנות שייצגו את המיעוט הגרמני וההונגרי.

את הסדר ויישום החוקים ביצעו יחידות מזוינות של ארגון שנקרא "משמר הלינקה", שהיה דומה בארגונו לאס אס. הוא פעל נגד יהודים, צ'כים, שמאלנים ומתנגדי המשטר. אנשי המשמר לבשו בגדים שחורים וכובע דמוי סירה והצדיעו במועל יד. מ-1941 אומנו יחידות המחץ של משמר הלינקה במחנות האס אס בגרמניה. המדינה נוהלה כמדינה פשיסטית, ל-לטיסו פנו בשם Vodca (המפקד).

סלובקיה הייתה המדינה היחידה שהשתתפה עם גרמניה בפלישה לפולין בספטמבר 1939. כוחות סלובקיים פלשו לדרום פולין וכבשו שטחים. לאורך כל מלחמת העולם השנייה השתתפו כוחות סלובקים במלחמה בחזית המזרחית נגד הצבא הרוסי.

המרד הסלובקי

כבר בשנת 1943 החלה הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה בלונדון לתכנן מרד גדול בסלובקיה במטרה להקדים את כיבושה על ידי הצבא הרוסי. כוחות המורדים הורכבו מעריקים מהצבא הסלובקי ומפרטיזנים מארצות שונות.

המרד החל בעיירה באנסקה ביסטריצה בבוקר 29 באוגוסט 1944. בשלב ראשון הייתה יד המורדים על העליונה והם השתלטו על רוב מזרח סלובקיה. עד מהרה התעשתו הגרמנים ונענו לבקשתו של טיסו לעזרה. הם שלחו 80,000 חיילים מצוידים היטב. פיקוד המורדים לא היה אחיד. הפרטיזנים הקומוניסטים קבלו פקודות ממוסקבה והצבא הרוסי השתהה בשערי סלובקיה. מבחינה זו דומה המרד הסלובקי למרד הפולני שנערך באותו זמן.

לאט לאט כבשו הגרמנים את כל מזרח סלובקיה. שבויים רבים הוצאו להורג בתוכם צנחנים מארץ ישראל.

ב-28 באוקטובר 1944 נכנסו הגרמנים לבנסקה ביסטריצה וסיימו למעשה את המרד הסלובקי. ב-30 באוקטובר 1944 הגיע טיסו לבנסקה ביסטריצה וחילק מדליות לחיילים גרמנים שהשתתפו בדיכוי המרד, עובדה שניזקפה לחובתו במשפטו.

טיסו ושואת יהודי סלובקיה

כבר בחודשים הראשונים של עצמאות סלובקיה הוטלו על היהודים חוקים והגבלות שעיקר כוונתם הייתה לדחוק את רגליהם מחיי הכלכלה ולצמצם את עיסוקם במקצועות החפשיים. התלמידים היהודים בבתי הספר העל יסודיים ובאוניברסיטאות סולקו. תהליך הנישול החמיר במחצית השנייה של 1939. נערך רישום של קרקעות בבעלות יהודית ועל מפעלים שלהם נתמנו אפוטרופסים סלובקים. היהודים סולקו ממשרדים ממשלתיים וחויבו בעבודות כפייה. ב-28 ביולי 1940 נפגש היטלר עם טיסו וחברי ממשלתו בזלצבורג והוסכם להקים בסלובקיה משטר "נציונאל-סוציאליסטי".

ב-2 בספטמבר 1940 הגיע לסלובקיה נציגו של אדולף אייכמן, דיטר ויסליצני עם מספר יועצים והם נתקבלו על ידי ממשלתה סלובקיה בישיבה חגיגית.

הגזירות על היהודים גברו וב-9 בספטמבר 1941 אושר החוק שכונה הקודקס היהודי. עיקר חידושו היה בהגדרת מהותו של היהודי שלא התבססה רק על עקרונות הדת אלא על עקרון הגזע. לדעת הדיפלומטים של הרייך היה חוק זה חמור יותר מחוקי נירנברג. עיתוני סלובקיה התפארו שחוקים אלה הם דוגמה ומופת לארצות אחרות. היהודים חויבו לענוד טלאי צהוב ונאסרו נישואי תערובת. הוקמו מחנות עבודה ועל היהודים מגיל 16 עד 60 הוטלה חובת עבודת כפייה. בספטמבר 1941 גורשו 10,000 יהודים מברטיסלאבה (מתוך 15,000) למחנות עבודה ולערי שדה.

מיד לאחר ועידת ואנזה בינואר 1942 נחתם הסכם בין טיסו וממשלתו ובין הגרמנים כי ממשלת סלובקיה מוכנה להעביר לגרמניה 20,000 יהודים למטרת עבודה בגרמניה. יתר על כן - ממשלת סלובקיה תשלם לגרמנים 500 מארקים על כל יהודי. הסכום הזה נועד לכסות על הוצאות ההכשרה המקצועית שלהם, ההלבשה, התזונה והאכסון בתקופה הראשונה כשתפוקתם תהיה זעומה. בתמורה לכך תתחייב ממשלת גרמניה כי יהודים אלה לא יחזרו לעולם לסלובקיה.

ב-22 במרץ 1942 הגיע המשלוח הראשון של 999 צעירות יהודיות לאושוויץ. כעבור זמן קצר פנו מנהיגי סלובקיה לאייכמן בבקשה להעביר משפחות שלמות כולל נשים וילדים כי אין זה "ברוח הנצרות" להפריד משפחות. ב-27 במרץ 1942 נענה אייכמן בחיוב. לבקשה זו הייתה סיבה כלכלית כי הסלובקים לא רצו שהזקנים, הילדים והחולים הבלתי פרודוקטיביים יישארו אצלם.

כבר עם המשלוחים הראשונים נתקבלו ידיעות על גורל היהודים שגורשו. בראש הקהילה היהודית עמד גוף בשם מרכז היהודים שהיה מתווך בין השלטונות ליהודים והיה למעשה יודנראט. בתוך גוף זה פעלה במחתרת קבוצת אופוזיציה בשם קבוצת העבודה שהייתה מורכבת מציונים, רבנים ומתבוללים. ביניהם התבלטו הרב מיכאל דב בר ויסמנדל והפעילה הציונית גיזי פליישמן. קבוצה זו הצליחה להשיג מהג'וינט ומיהדות הונגריה 50,000 דולר אותם שילמה לויסליצני על מנת שיפסיק את המשלוחים. גם טיסו ופקידים סלובקים אחרים קבלו שוחד.

בין מרץ 1942 לאוקטובר 1942 גורשו 60,000 מיהודי סלובקיה למחנות ההשמדה אושוויץ ומיידנק. כל התהליך הזה נעשה על ידי הסלובקים ומשמר הלינקה. הרכבות היו מאובטחות על ידי אנשי משמר הלינקה ובגבול היו עולים עליהם משמרות אס אס. מהגבול למחנות ההשמדה הייתה דרך קצרה. טיסו הכריז בנאום ב-15 באוגוסט 1942 כי זה מעשה נוצרי לגרש את היהודים מפני שהדבר הוא לטובת העם הסלובקי המסלק את המזיק לו.

באוקטובר 1942 הופסקו המשלוחים. יש לכך מספר סיבות:

1. השוחד ששולם לסלובקים ולוסליצני.
2. מחאות חריפות מנציגי הותיקן.
3. מילוי מכסת ההתחייבות בהסכם עם הגרמנים שעמדה על 60,000 יהודים.
4. הפסדי גרמניה במלחמה שהביאה את הסלובקים לחשוב על "אליבי" לאחר המלחמה.

ב-7 באפריל 1944 הצליחו שני יהודים סלובקים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר לברוח מאושוויץ. הם הגיעו לסלובקיה ונפגשו עם אנשי הוועד היהודי בעיר ז'לינה. הם נתקבלו בתחילה בחוסר אמון למשמע הנעשה באושוויץ אבל בהמשך, שוכנעו אנשי הוועד היהודי באמיתות הדברים. הבורחים כתבו דו"ח על אושוויץ שנשלח למנהיגי היהודים בהונגריה בראשות ישראל קסטנר במטרה להתריע ולסכל את שליחת יהודי הונגריה להשמדה, אך דבר לא נעשה.

עם פרוץ המרד הסלובקי ב-29 באוגוסט 1944 נכבשה סלובקיה למעשה על ידי הגרמנים וחודשו המשלוחים למחנות ההשמדה. המשלוחים האחרונים ניצלו הודות לעובדה שהיינריך הימלר הורה באוקטובר 1944 להפסיק את ההמתה בגז במחנות ההשמדה. מתוך 70,000 יהודי סלובקיה שרדו רק 5,000.

סופו של טיסו

בית הולדתו של טיסו ועליו תבליט זיכרון עם דמותו

עוד לפני כניסת הצבא הרוסי לברטיסלאבה ב-4 באפריל 1945, ברח טיסו לבוואריה, אולם הוא נתפס בידי האמריקאים. ב-8 ביוני 1945 הוא הוסגר לידי צ'כוסלובקיה שזה עתה חזרה לקדמותה ונדון למוות בבית דין עממי בברטיסלאבה באשמה של בגידה ושיתוף פעולה עם האויב. למרות מחאות ובקשות מאישים סלובקים שונים ומהוותיקן, סירב נשיא צ'כוסלובקיה אדווארד בנש לחון את טיסו. הוא נתלה ב-18 באפריל 1947. גופתו נשרפה ואפרו פוזר.

עד היום רואים רבים בסלובקיה את טיסו כגיבור לאומי שהוצא להורג מסיבות פוליטיות. בזמן השלטון הקומוניסטי היחס כלפיו היה שלילי, אבל עם עצמאות סלובקיה טיפוח זכרו נעשה מקובל ועל בית הולדתו הושם תבליט עם דמותו.

לקריאה נוספת

• ויליאם שיירר, עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי, הוצאת שוקן, 1962.
• רודולף ורבה, ברחתי מאושוויץ, הוצאת ספרים של אוניברסיטת חיפה/זמורה-ביתן, 1998.
• ליוויה רוטקירכן, חורבן יהדות סלובקיה, הוצאת "יד ושם", 1961.
• James Mace Ward, Priest, Politician, Collaborator: Jozef Tiso and the Making of Fascist Slovakia, Ithaca: Cornell University Press, 2013.

קישורים חיצוניים

• יוזף טיסו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• יוזף טיסו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)