ילדי איזיו

ילדי איזיו הוא כינוים של ארבעים וארבעה ילדים יהודים, רובם פליטים ממדינות שונות, שגורשו ב-6 באפריל 1944 על ידי הצרפתים והגסטפו מבית הילדים באיזיו (צר') שבמזרח צרפת, במחוז אן, לאושוויץ ולטאלין ונספו.

שלט זיכרון לילדי איזיו בננטואה (צר')
שלט זיכרון לילדי איזיו ברובע השלושה-עשר של פריז

רקעעריכה

בתקופת מלחמת העולם השנייה, לאחר כניעת צרפת לגרמניה ביוני 1940 וביתר שאת לאחר המצוד על יהודי פריז בקיץ 1942, הגיעו עשרות ילדים יהודים לבית הילדים באיזיו. בית הילדים היה בפיקוח האוז"ה. הילדים, שהיו ילידי צרפת, בלגיה, אוסטריה, אלג'יריה, רומניה, רוסיה, גרמניה ופולין[1], הובאו על ידי מחתרות צרפתיות ויהודיות-צרפתיות, שביקשו להצילם מפני גירוש למחנות ההשמדה במזרח אירופה. בבית הילדים טופלו הילדים על ידי מטפלים יהודים ונוצריים כאחד, ואלה ביקשו להגן עליהם ממוראות התקופה על ידי סדר יום קבוע, טיולים, פעילות באוויר הצח ולימודים. למעלה ממאה ילדים שהו בבית הילדים באיזיו מהקמתו במאי 1943 ועד פשיטת הגרמנים באפריל 1944. חלקם שהו במקום רק מספר שבועות או חודשים.

מנובמבר 1942, עת פלשה גרמניה לתחומי משטר וישי וסיפחה אזור זה לגרמניה, ועד ספטמבר 1943, היה אזור איזיו - שבדרום-מזרח צרפת - בידי האיטלקים, בעלי בריתם של הגרמנים. האיטלקים לא פעלו בנחרצות לגירוש יהודים באותה מידה שבה פעלו הגרמנים, ולכן נחשב אזור זה בטוח יחסית עבור יהודים מסתתרים וכן פעילי מחתרת. בספטמבר 1943, עם פלישת בעלות הברית לאיטליה ונפילת דרום איטליה בידי בעלות הברית, כבשו הגרמנים גם את אזור דרום-מערב צרפת, שעד אותה עת היה בידי האיטלקים, והסכנה לשלומם של היהודים המוסתרים באזור זה גברה[2].

הפשיטה והגירושעריכה

ב-6 באפריל 1944 פשטו על בית הילדים בהפתעה אנשי גסטפו ושוטרים צרפתיים בפיקודו של קלאוס ברבי. באותה עת היו בבית הילדים 44 ילדים. הגרמנים העלו את 44 הילדים ואת שבעה אנשי הצוות על משאיות וגירשו אותם לכלא מונטלוק (צר') בליון. משם גורשו הילדים ואנשי הצוות למחנה הריכוז דראנסי ומשם גורשו במספר טרנספורטים, באפריל, מאי ויוני 1944, לאושוויץ ולטאלין, שם נרצחו בתאי גז ובירי. מנהל בית הילדים, היהודי מירון זלטין, בעלה של סבין זלאטין, גורש בטרנספורט 73 (צר') שיצא מצרפת לטאלין ב-15 במאי 1944 ונרצח. אשתו סבין, שהייתה בין עובדי בית הילדים, לא הייתה באותה עת בבית הילדים וכך ניצלה. מבין המגורשים ניצלה רק המטפלת לאה פלדבלום. ללאה פלדבלום, אחת המטפלות, היו מסמכים מזויפים שאפשרו לה להינצל מהגירוש לאושוויץ, אך היא בחרה לחשוף בדרנסי את זהותה האמיתית כדי להישאר עם הילדים. פלדבלום שרדה את אושוויץ וב-1946 עלתה לארץ ישראל. שרה לבן-רייפמן לא הסכימה להיפרד מבנה קלוד ונשלחה יחד איתו לתאי הגז. בשנת 1987 נשפט קלאוס ברבי בצרפת, הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונדון למאסר עולם. בעדותה במשפט אמרה לאה פלדבלום-קלפטן: "זוהי חובתי להעיד נגד קלאוס ברבי בשם 44 הילדים שלי שנרצחו באושוויץ, משום שמדי לילה הם עומדים מול עיני."[3]

הנצחהעריכה

על שמו של מירון זלטין קרוי רחוב בעיירה לנדה (צר') בצפון צרפת, שם חיו מירון וסבין תקופת מה לפני השואה.

סבין זלטין הקדישה את חייה להנצחת סיפורם של ילדי בית הילדים באיזיו.

בעדותה במשפטו של קלאוס ברבי בשנת 1987, העלתה לאה פלדבלום, עובדת בית הילדים באיזיו שגורשה לאושוויץ ושרדה, את סיפור בית הילדים וגירוש הילדים.

באותה שנה הוקם, בבניין בו פעל בית הילדים, מוזיאון המנציח את סיפורם של הילדים ואת סיפור הגירוש.

ב-6 באפריל 2015, במלאת 71 שנה לגירוש, חנך נשיא צרפת פרנסואה הולנד את מוזיאון בית הילדים המחודש, לאחר שזה נסגר למספר חודשים לשם שיפוצים.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא ילדי איזיו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ בית הילדים באיזיו, באתר יד ושם
  2. ^ לוסיאן לזר, המחתרת היהודית בצרפת 1940–1944, ירושלים: יד ושם, עמ' 158-161
  3. ^ פוזננסקי רנה., להיות יהודי בצרפת 1939–1945, ירושלים: הוצאת יד ושם, תש"ס, עמ' 510-511