פתיחת התפריט הראשי

ילד חוץ הוא כינוי לילד שלא היה מבני הקיבוץ והצטרף לקיבוצים שבהם הוסדרה לינה משותפת או חברת ילדים ומסגרת חינוכית מופרדת ועצמאית מהחברה הבוגרת, כדוגמת מוסדות החינוך של הקיבוץ המאוחד. בהיעדר משפחה ביולוגית בסביבה, הוצמדה לילד "משפחה מאמצת" מתושבי הקיבוץ.

ההורים ששלחו את הילדים ללמוד בקיבוץ מסיבות אידאולוגיות וחינוכיות, עשו זאת מתוך מחשבה שזה החינוך הטוב ביותר עבור ילדיהם. מרביתם התקשו בגידול ילדיהם בשל התמודדות עם שכול או היעדרות של אחד ההורים. בהמשך, חלק מהילדים הגיעו ממשפחות במשבר שהתקשו במסגרות העירוניות. ובעיקר נשלחו ילדים שהוגדרו כבעלי יכולת, אך התקשו להסתגל וחוו בעיות אישיות שונות, ולא נמצאה עבורם מסגרת חינוכית מתאימה בעיר.

מודעה שפרסמה קבוצת עין צורים, ובה מבוקש ילד חוץ בכיתה ד' ("מעריב", 7 במאי 1961)

במקרים מסוימים, קיבוצים שחברת הילדים בהם הייתה קטנה, יזמו את קליטתם של ילדי חוץ על מנת להגדילה. כך ילדים שהוריהם לא חיו בקיבוץ אומצו במשפחות, בעיקר בגיל בית הספר.

קיבוצים כמו גבעת ברנר פתחו את מערכות הלימוד שלהם לילדים שלא התגוררו בקיבוץ כבר מראשיתו. הכינוי "ילד חוץ" והפער בין מעמדם וזכויותיהם של ילדי בני הקיבוץ הוביל, בחלק מהמקרים, לבעיות השתלבות בקיבוץ ולרגשי נחיתות מצד ילדי החוץ.

בחלק מהמקרים התייחס המושג לנוער מקבוצות חינוכיות כמו בחברות נוער של עליית הנוער והמפעל להכשרת ילדי ארץ ישראל או הכשרה צעירה. אולם נוער מקבוצות אלה נקלט גם במושבים וכפרי נוער והגיע לקיבוצים מאירופה כאמצעי להימלט מהשלטון הנאצי.

תוכן עניינים

המושג בספרותעריכה

מספר סיפורים נכתבו על תופעה ייחודית זו – חלקם על ידי מי שהיו "ילדי חוץ" בעצמם, וחלקם על ידי סופרים מובילים בתחום ספרות הילדים. בין הסיפורים: "ילדת חוץ" על ידי הסופרת נורית זרחי[1], שבעצמה הייתה "ילדת חוץ" בקיבוץ גבע, שאליו נשלחה להתחנך לאחר מות אביה, "ילד חוץ: סיפורו של ילד עזוב" של גלילה רון פדר[2] והסיפור "ילדי חוץ" מאת שמעון בלס[3].

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נורית זרחי (2011)ילדת חוץ, הוצאת זמורה-ביתן
  2. ^ גלילה רון-פדר (1977) ילד חוץ: סיפורו של ילד עזוב, הוצאת מילוא
  3. ^ שמעון בלס (2003) תל אביב מזרח: הטרילוגיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד