יצחק המאירי

יצחק המאירי (שווצקי) (6 בנובמבר 191427 ביולי 1955) היה איש ציבור ועיתונאי עברי בארץ ישראל בתקופת המנדט ומדינת ישראל, פעיל התנועה הרוויזיוניסטית וחבר הנהלות מוסדותיה, ושליח מדינת ישראל במדינות אמריקה הלטינית.

יצחק המאירי, 1955

קורות חייםעריכה

1914 – 1935עריכה

המאירי נולד ב-6 בנובמבר 1914, בעיירה קמיניץ-ליטובסק, האימפריה הרוסית (כיום בלארוס), להוריו חיים וחיה בשם: יצחק שווצקי. את שם משפחתו עיברת לשם: "המאירי" בטרם עלייתו לארץ ישראל. בהיותו בן שבע עברה משפחתו לעיר בריסק שבליטא. בעיר זו למד בבית ספר יסודי יהודי ובגימנסיה מרשת "תחכמוני". המאירי הצטרף לתנועת הנוער בית"ר בנעוריו. הוא היה מדריך קבוצות חניכי בית"ר, והשתתף בקורס למדריכי הכשרה הגנתית בהדרכת קצין השלטון ירמיהו הלפרן.

1935 – 1948עריכה

בינואר 1935 עלה לארץ-ישראל. תחילה, עבד בפתח תקווה, בתור פועל. אחר כך, נתמנה לתפקיד מזכיר הסתדרות העובדים הלאומית בפתח תקווה, אשר הוקם על ידי אנשי הציונות הרוויזיוניסטית. המאירי הצליח להשיג לחברי הסתדרותו מקומות עבודה רבים, למרות התחרות הקשה מול ההסתדרות הכללית[1]. המאירי פעל רבות כדי להגן על האינטרסים של חבריו.

המאירי פרסם מאמרים רבים בעיתונות הרוויזיוניסטית, בין השאר בעיתון "חרות" ובעיתון "המשקיף". הוא גויס לשורות הארגון הצבאי הלאומי על ידי יעקב מרידור.[2] כינויו באצ"ל היה "חקי".[3] בשנת 1939 נאסר על ידי השלטונות הבריטים, ושהה במחנה המעצר בצריפין כחצי שנה. עם שחרורו, עבר להתגורר בירושלים.

המאירי עשה מאמצים רבים במסגרת הסתדרות העובדים הלאומית, לסייע לחברי התנועות של ז'בוטינסקי, בגלוי ובסתר, למצוא עבודה, אפילו יומית, שכן חלקם נרדפו ופוטרו מעבודתם בשל השתייכותם לתנועות ז'בוטינסקי. כמו כן, עשה כל שבאפשרותו לסייע לתנאי חייהם של חברי תנועות המחתרת: אצ"ל ולח"י.

בתקופת מלחמת העולם השנייה עבד כרכז הפועלים הלאומיים במפעל המלח בסדום ליד ים המלח. על כך כתב אברהם אקסלרוד, מראשי הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל): "המאירי, בתבונתו הרבה ובכישרונו המיוחד להתחבב על האנשים שבסביבתו, מילא גם את תפקידו זה בהצלחה מרובה".[4]

בסיום המלחמה נקרא לסייע למערכת הבחירות שהתנהלה לקראת הקונגרס הציוני הכ"ב. בזכות פעילותו הנמרצת זכתה התנועה הרוויזיוניסטית בירושלים להישג גדול.

המאירי נבחר להיות חבר ב"וועד הפועל" של ההסתדרות העובדים הלאומית. בשליחותה פעל משנת 1947 בשירות "הליגה למען העובד הלאומי" (הוקמה ב-1945 בעקבות החלטה שנתקבלה בוועידה הארצית של הע"ל בנתניה). יחד עם מזכ"ל הע"ל אליעזר שוסטק הקימו בדטרויט סניף ראשון של הע"ל בארצות הברית. בזכות פועלו של המאירי, החלו להגיע תרומות, בכסף ובציוד רפואי, לסניפי קופת חולים לאומית.[5] אחר כך, הורחבה הפעילות גם לערים אחרות בארצות הברית.

1948 – 1955עריכה

לאחר הקמת מדינת ישראל, המאירי פעל לגיוס כספים למען מלווה העצמאות והפיתוח של מדינת ישראל בארצות הברית. הוא זכה להישגים ואף נתבקש לפעול בכלל מדינות אמריקה הלטינית. הוא היה מקורב לנשיאים, לראשי ממשלה ולשליטים אחדים בארצות אמריקה הדרומית והמרכזית, במסגרת תפקידיו המגוונים כשליח מדינת ישראל.

אחד ממאמריו המרתקים בתקופת שהותו באמריקה הדרומית, שפורסם בעיתון "חרות" מ-6 בפברואר 1953, נשא את הכותרת: "גואטאמלה – ארץ האביב הנצחי". המאמר מתאר את גואטמלה כבעלת תפקיד חשוב בהחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, כחלק מהכרת הקהילייה הבינלאומית בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. המאירי העלה על נס את תפקידו ההיסטורי של הדיפלומט ד"ר חורחה גרסיה גרנדוס (1900 – 1961), שגריר גואטמלה באו"ם וחבר ועדת אונסקו"פ, שהמליצה על תוכנית החלוקה, כמי שנלכד בביקורו בארץ–ישראל בקסם הרעיון הציוני והתפעל מהישגי היישוב היהודי בארץ.[6] אולם המאירי ציין, שקופח שמו של פרופ' חוסה אריבאלו, נשיא גואטמלה, האיש שנתן לגרנדוס "אור ירוק" לתמוך בהקמת מדינת ישראל, וכיהן כנשיא ליברלי באמריקה הלטינית ו"כל עניין יהודי היה קרוב ללבו".[7] והמליץ לרשויות הנוגעות בדבר לקרוא רחוב בערי ישראל גם על שמו של ידיד ישראל זה: "אם דבר זה, עדיין לא נעשה, ראוי לעשותו . ... עם ישראל ומדינת ישראל חייבים לשלם לו חוב. להוציאו מתהום הנשייה, ולרשום את שמו בספר החיים של עם ישראל".[8] המאירי תיאר בחיבה את הקהילה היהודית הקטנה בגואטמלה ועל קונסול ישראל אריק היינמן כתב: "הופעתו החיצונית היא של נסיך, הוא קונסול טבעי, וברוכים הם המוסדות והארץ אותם הוא מייצג".[7]

בשלושת החודשים האחרונים לחייו פעל המאירי, בין השאר, במקסיקו להפצת הסרט הישראלי "גבעה 24 אינה עונה".[9] עלילת הסרט מתרחשת על רקע מלחמת העצמאות. רצונו היה להשתתף בבחירות הכלליות לכנסת השלישית. כעיתונאי וכאיש ציבור היה מודע למערכת הפוליטית, ורצה להיות שותף בתהליך הדמוקרטי.

המאירי נהרג בהפלת מטוס אל על בשמי בולגריה, בעת ששב לישראל מלונדון דרך פריז ווינה. שרידי גופות הנספים נאספו ונקברו בקבר אחים בבית הקברות בקריית שאול בתל אביב ב-3 באוגוסט 1955.

לקריאה נוספתעריכה

  • יהושע אופיר, הארגון הצבאי הלאומי פתח-תקוה, תל אביב 1995
  • יהושע אופיר, ראשוני האצ"ל 1931 – 1940, תל אביב 2002
  • יהושע אופיר, ספר העובד הלאומי – תולדות תנועת העבודה הלאומית בארץ-ישראל, תל אביב תשי"ט
  • יהושע אופיר, ספר העובד הלאומי, חלק שני: שנות המדינה, תולדות תנועת העבודה הלאומית בארץ-ישראל, תל אביב
  • חרות, 29 ביולי 1955
  • יצחק המאירי ז"ל, חרות, 29 ביולי 1955
  • אברהם אקסלרוד, יצחק המאירי ז"ל (שלוש שנים למותו), חרות, 31 ביולי 1958

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ ראו למשל: שכר עבודתם של פועלי י. גצלר בפ"ת, הבוקר, 11 באפריל 1940
  2. ^ יהושע אופיר, ראשוני האצ"ל 1931 – 1940, עמ' 113.
  3. ^ י' אלפסי, כל כינויי האצ"ל, עמ' 50, 115.
  4. ^ אברהם אקסלרוד, יצחק המאירי ז"ל (שלוש שנים למותו), חרות, 31 ביולי 1958
  5. ^ יהושע אופיר, ספר העובד הלאומי, חלק שני, עמ' 47- 48.
  6. ^ גרנדוס גם פעל לגיבוש מדינות אמריקה הלטינית לתמיכה בהקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל. הוא היה השגריר הראשון באו"ם שהודיע ב-1948 על הכרת מדינתו במדינת ישראל. על אהבתו למדינת ישראל ולעם היהודי, כתב בספרו, כך נולדה מדינת ישראל: הדרמה כפי שראיתיה במו עיני, (תל אביב: אחיאסף, 1951). על שמו נקראו רחובות בישראל.
  7. ^ 1 2 יצחק המאירי, "גואטאמלה – ארץ האביב הנצחי", חרות, 6 בפברואר 1953.
  8. ^ יצחק המאירי, "גואטאמלה – ארץ האביב הנצחי", חרות, 6 בפברואר 1953.
  9. ^ חרות, 29 ביולי 1955.