פתיחת התפריט הראשי

כ"ט בנובמבר

יום ההחלטה באו"ם על תוכנית החלוקה
     תומכות      מתנגדות שהפכו לתומכות
     נמנעות      מתנגדות
     נעדרות      מדינות שלא היו חברות באו"ם

כ"ט בנובמבר הוא הכינוי לתאריך 29 בנובמבר 1947 (י"ז בכסלו תש"ח), היום בו החליטה (החלטה 181) עצרת האומות המאוחדות (האו"ם) בפארק פלאשינג מדוז על סיום המנדט הבריטי והקמת שתי מדינות עצמאיות בארץ ישראל – מדינה יהודית ומדינה ערבית (תוכנית החלוקה). עוד נקבע כי ירושלים וסביבתה יוכרזו כשטח תחת פיקוח בינלאומי.

ההכנות ואירוע ההחלטה בעצרת האומות המאוחדות (האו"ם)עריכה

ההחלטה התבססה על מסקנות הרוב של חברי "הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל" (ועדת אונסקו"פ).[1] הוועדה הגישה את מסקנותיה לאו"ם, ב-31 באוגוסט 1947. בעצרת האו"ם, שנפתחה בספטמבר 1947, התקיים דיון ארוך ומפורט בתוכנית החלוקה, במסגרת ועדת משנה מיוחדת שהוקמה לצורך העניין. ועדה זו גם דנה באופן היישום של תוכנית החלוקה והחליטה להקים ועדה ביצועית מיוחדת שתגיע לארץ ישראל ותוציא אל הפועל את תוכנית החלוקה. ועדה זו, ששמה היה "ועדת ארץ-ישראל", אכן הוקמה ואיש האו"ם ראלף באנץ' מונה לעמוד בראש צוות המזכירות שלה.[2]

ההיסטוריון יהודה ואלך תיאר כיצד "נציגי הסוכנות היהודית הצהירו כי הם רואים בצער את התוכנית לחלוקת הארץ, אך נענים לה למען השכנת שלום".[3] חרף האופי המקוטע והמוגבל של השטח שהוקצה ליישוב היהודי בתוכנית החלוקה, קיבלו ההסתדרות הציונית העולמית והנהגת היישוב את התוכנית. דוד בן גוריון הצהיר לפני ההצבעה: "אינינו שוגים באשליות, אבל על יאוש. עלינו היהודים, ובייחוד עלינו הציונים, אסורים שני דברים - אופטימיות קלה ופסימיות עקרה"[4].

"נציגי הערבים הצהירו על התנגדותם להחלטה ואף הזהירו כי התנגדות זו עלולה להיות אלימה".[3] ב-28 בנובמבר 1947 הזהיר שגריר מצרים באו"ם, יוסף היכל פאשה: "מיליון יהודים חיים בשלום במצרים (וביתר ארצות האסלאם) ונהנים מכל זכויות האזרח. בהחלט אין הם רוצים להגר לפלשתינה. אולם אם מדינה יהודית תיווצר אף אחד לא יוכל למנוע צרות. פרעות תפרוצנה בפלשתינה, תתפשטנה על כל ארצות ערב ותובלנה אולי למלחמה בין הגזעים. ...אם יחליטו האומות המאוחדות על חלוקת פלשתינה הן תשאנה באחריות לצרות חמורות ביותר ולטבח של מספר רב של יהודים".[5] ממשלת בריטניה הודיעה לאו"ם כי "לא תתנגד לביצוע התוכנית אך היא עצמה לא תנקוט בצעדים מעשיים כלשהם להגשמתה".[3] לאחר זמן קצר, הודיעה ממשלת בריטניה כי שלטונה בארץ ישראל, יסתיים ב-15 במאי 1948.

נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה מברזיל, אשר דחה את הדיון עד השגת הרוב, קרא את שמות המדינות בזו אחר זו לפי הא"ב האנגלי.

ההצעה נתקבלה ברוב של 33 קולות, 13 נגד, 10 נמנעו ומדינה אחת נעדרה.

המדינות על פי הצבעתן באו"ם
בעד נגד נמנעו
אוסטרליה   אוסטרליה, אוקראינה הסובייטית (1937-1949)  אוקראינה, אורוגוואי   אורוגוואי, איסלנד   איסלנד, אקוודור   אקוודור, ארצות הברית (48 כוכבים)  ארצות הברית, בוליביה   בוליביה, בלארוס הסובייטית (1937-שנות הארבעים)  בלארוס, בלגיה   בלגיה, ברזיל   ברזיל, ברית המועצות (1923-1955)  ברית המועצות, גואטמלה   גואטמלה, הרפובליקה הדומיניקנית   הרפובליקה הדומיניקנית, דנמרק   דנמרק, דרום אפריקה (1928-1994)  דרום אפריקה, האיטי   האיטי, הולנד   הולנד, ונצואלה (1930)  ונצואלה, לוקסמבורג   לוקסמבורג, ליבריה   ליבריה, נורווגיה   נורווגיה, ניו זילנד   ניו זילנד, ניקרגואה   ניקרגואה, פולין (1928-1980)  פולין, הפיליפינים (1946-1985)  הפיליפינים, פנמה   פנמה, פרגוואי (1842-1954)  פרגוואי, פרו   פרו, צ'כוסלובקיה   צ'כוסלובקיה, צרפת   צרפת, קוסטה ריקה   קוסטה ריקה, קנדה (1921-1957)  קנדה, שוודיה   שוודיה איראן 1925-1964  איראן, אפגניסטן (1930-1973)  אפגניסטן, הודו   הודו, טורקיה   טורקיה, יוון 1828  יוון, לבנון   לבנון, מצרים (1922-1958)  מצרים, סוריה (1932-1958)  סוריה, עיראק (1921-1959)  עיראק, ערב הסעודית (1938-1973)  ערב הסעודית, פקיסטן   פקיסטן, קובה   קובה, תימן (1927-1962)  תימן ארגנטינה   ארגנטינה, אתיופיה (1897–1975)  אתיופיה, הממלכה המאוחדת   הממלכה המאוחדת, הונדורס   הונדורס, יוגוסלביה   יוגוסלביה, מקסיקו (1934-1968)  מקסיקו, הרפובליקה הסינית  הרפובליקה הסינית, צ'ילה   צ'ילה, אל סלוודור אל סלוודור, קולומביה   קולומביה
נעדרה: תאילנד   תאילנד (אז "סיאם")

התגובות בארץ ישראלעריכה

 
ריקודים עם היוודע ההחלטה
 
יהודים עולים על משוריינים בריטים

ההחלטה התקבלה ביישוב בשמחה רבה, בשל התמיכה המדינית והמשפטית שנתנה להקמת מדינה יהודית. יהודים רקדו משמחה בחוצות הערים והיישובים בכל רחבי ארץ ישראל. גם בקהילות יהודיות בתפוצות ישראל חגגו רבים. ברומא התאספו לתפילת הודיה מול שער טיטוס, המקום המסמל את החורבן בארץ ישראל לאחר המרד הגדול, שאירע כאלפיים שנה קודם.

אחד התיאורים המרשימים להמתנה הדרוכה מצוי בספרו של עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך:

כל ההמון הגדול הזה כמו התאבן שם בדומיית לילה מפחידה, כאילו אינם בני אדם אמיתיים כי אם מאות צלליות כהות מצוירות על פני יריעת החושך המהבהב. כאילו מתו כולם בעמידה. לא דיבור לא שיעול ולא מדרַך נעל. יתוש לא זמזם שם.

עמוס עוז, סיפור על אהבה וחושך, עמ' 402

על השמחה אחר היוודע תוצאות ההצבעה כתב:

... וכעבור רגע שוב הייתי על כתפי אבא, והוא, אבי המשכיל מאוד, המנומס, עמד שם וצעק בכל קולו, לא מילים, לא משחקי מילים, לא סיסמאות ציונות ולא קריאת גיל כי אם צעקה ארוכה עירומה כמו לפני שהמציאו את המילים... אבי לא שתק אלא נתן את כל קולו בצעקתו הארוכה עד קצה קיבול ריאותיו אאאאההה וכשאזל לו האוויר שאף שוב, כטובע, והמשיך וצעק האיש הזה שרצה להיות פרופסור דגול וגם ראוי היה ועכשיו הוא היה כולו רק אאאאההה.

שם, עמ' 403

לעומת שמחת היהודים דחו הערבים לחלוטין את התוכנית. למחרת ההצבעה באו"ם פתחו הערבים הן במדינות ערב, והן בשטחי ארץ ישראל, במעשי איבה נגד קהילות יהודיות והיישוב, וכך פרצה מלחמת העצמאות.

עיצוב הזיכרוןעריכה

 
רחוב כ"ט בנובמבר ברמת השרון (2007)

בדרך כלל אין מציינים באופן מיוחד את יום כ"ט בנובמבר. קיימים מספר רחובות בערי ישראל בשם "כ"ט בנובמבר".

הרב יונה שטנצל פנה אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, ביוזמה שיום זה יחגג בתאריך העברי ולא בתאריך הלועזי שנקבע על ידי הנוצרים. אולם ראש הממשלה בן-גוריון באמצעות מזכיר הממשלה דוד מושין דחה את יוזמת הרב שטנצל לציין את התאריך העברי ולא הלועזי.[6]

ועדת העורכים של העיתונים היומיים בישראל נוהגת לקיים ביום זה מפגש עדכון עם ראש הממשלה, שהפך ברבות השנים לכעין מסיבת עיתונאים פומבית.

בשנת 2014 אישרה ממשלת ישראל כי יתקיים יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל מדי שנה בי"ז בכסלו, התאריך העברי של 29 בנובמבר 1947. כמו כן, יצויין יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן בכל שנה, ב-30 בנובמבר, למחרת ה-29 בנובמבר.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא כ"ט בנובמבר בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ נעמה לנסקי, ‏אבא היה כמו מנצח על תזמורת גדולה..., באתר ישראל היום, 24 נובמבר 2017
  2. ^ אלעד בן-דרור, המתווך: ראלף באנץ' והסכסוך הערבי-ישראלי 1947–1949, הוצאת מכון בן-גוריון, 2012, עמ' 37–61.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 יהודה ואלך, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל מראשית ההתיישבות ועד קום המדינה, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 108.
  4. ^ דוד וינברג, ‏עיקרי התכנית המדינית-ביטחונית של המכון לשנת 2019 - "עוצמה בשעת מבחן", השילוח גיליון 15, יוני 2019
  5. ^ יעקב מירון, הפיצוץ ברובע הקראי בקאהיר ב 19 ביוני 1948, פעמים, 70, חורף תשנ"ז, עמ' 141–156.(הקישור אינו פעיל, 28.1.2019)
  6. ^ האם לחוג את כ"ט בנובמבר או את התאריך העברי הרב יונה שטנצל במכתב אל ראש הממשלה דוד בן-גוריון, באתר יוטיוב