פתיחת התפריט הראשי

מפעל המלח בסדום

בריכות האידוי במפעל סדום בשנת 1944
מפעל אשלג ישן בצידו הצפוני של הים
ביקור ילדים במחנה העובדים של מפעל האשלג בסדום, שנות ה־40
שרידי מחנה הפועלים למרגלות הר סדום
מחנה העובדים של מפעל המלח בסדום

מפעל המלח בסדום או בשמו הידוע יותר "מחנה העובדים בסדום" של חברת האשלג, הוא המפעל הדרומי והמאוחר מבין שני המפעלים שהוקמו לחופי ים המלח לפני קום המדינה. המפעל הוקם בשנת 1934 באגנו הדרומי של ים המלח ביחד עם מחנה העובדים שלרגלי הר סדום על ידי משה נובומייסקי והמהנדס הבריטי תומאס גריגורי טולוק. הוקם על-מנת להרחיב את ניצול המינרלים שבים המלח ולהפיקם הפקה מסחרית בשיטת האידוי בבריכות רדודות. למרות הקמתו המאוחרת, הפך המפעל בשנת הייצור האחרונה של חברת האשלג הארץ ישראלית לריווחי וייצר כ- 80% מתפוקת האשלג הכוללת של שני המפעלים.

רקעעריכה

חברת אשלג ארץ-ישראלית החלה את פעילותה בצפון ים המלח, באתר שקרוב יותר לירושלים ולמקומות מיושבים. אולם, התנאים לשימוש באנרגיית השמש לצורך הפקת אשלג היא קרינה באין עננים המפריעים לה, לחות נמוכה באוויר (35%) וטופוגרפיה מתאימה – אזור שטוח המתאים להתקנת בריכות אידוי. תנאים אלו קיימים בצורה טובה יותר באגן הדרומי של ים המלח, באזור הנקרא מלחת סדום - מישור רחב של כ- 100 קמ"ר ומתאים ביותר לבניית בריכות אידוי עצומות. אדמת המלחה ספוגת המלח אטימה למים וחוסכת איטום מלאכותי של הבריכות. נוסף לזה, ריכוז המלחים גבוה יותר במי האגן הדרומי של ים המלח משלוש סיבות:

  • המים רחוקים יותר ממקורות המים המתוקים שנכנסים לים.
  • המים באגן הדרומי רדודים יותר, כך ששטח פני המים גדול יחסית לכמות המים שבאגן.
  • האקלים בדרום חם יותר ומאפשר אידוי מהיר יותר.

מנגד, האתר הדרומי היה מרוחק כ-80 ק"מ נוספים מהמפעל הצפוני בים המלח, ללא כביש גישה. התחבורה למקום נעשתה בהסעה ימית בלבד שהייתה נתונה למשטר של סערות קשות שטלטלו את הסירות יותר בשל כובד המים. המרחק גרם לעלות גבוהה של הובלת המתקנים לבניית בית החרושת ותפעולו ושל הובלת התוצרת לשיווק. המרחק גרם גם לניתוק העובדים, דבר שהכביד עליהם ומנע גיבוש צוות קבוע. נוסף לזה, גם החום הכבד יותר בדרום הקשה על העבודה ועל החיים במקום. כמו כן, סכנת השיטפונות ונזקיהם בדרום גדולה יותר בגלל נחל צין ונחל הערבה שמתנקזים למלחה. ובנוסף, הייתה גם בעיית המים המתוקים - הן לעובדים והן לצורך התעשייתי של הפרדת המינרליים ולשטיפת הבריכות מהמלחים ששקעו בהן - שהייתה קשה יותר בדרום מאשר בצפון.

הקמת המפעל הדרומי ומחנה העובדים בסדוםעריכה

 
רכבת קלה מובילה עובדים ממחנה העובדים למפעל, 1944

ב- 1934 הוקם המפעל הדרומי ולצדו מחנה העובדים שלרגלי הר-סדום. נובומייסקי בחר את מוסיה משה לנגוצקי כדי שירד לסדום לבדוק את אפשרות בניית בריכות האידוי. ב-1 במאי 1934 הפליגה סירה ובה עשרים עובדים מהחוף הצפוני של ים המלח אל חופו הדרומי, לרגלי הר סדום, כדי להקים שם מחנה עבודה. הסירה גררה אסדות משא שעליהן חומרי בניין, מכוניות, מזון ומים. חלק מהאסדות אבדו במהלך סערה בים, והעובדים הגיעו לחוף סדום אחרי שלושים שעות. זו הייתה דרך התחבורה היחידה בין המפעל הדרומי שעמד לקום לבין המפעל הצפוני- מקור האספקה ודרך ייצוא האשלג. וכך נבנה המזח לפריקת המשאות והוכנו בריכות האידוי .[1]

ב- 1935 נחפרה תעלה להובלת מים מהים והוקמו תחנת שאיבה וקו צינורות להובלת מים לבריכות. פלוגת העבודה של הקיבוץ המאוחד הגיעה למחנה העבודה בסדום ב-13 באפריל 1936. הידיעות על מאורעות תרצ"ו חייבו את העובדים להתרכז תחילה בבניית קווי הגנה ורק לאחר מכן בהקמת המפעל. נבנתה סוללה שעליה הונחו פסי רכבת (שרידי הסוללה נראים כיום בצד הדרך לסדום). בהמשך נוצקו יסודות לשם בניית תחנת כוח. ציוד הכרייה והייצור יובא מבריטניה. קבוצה אחרת בנתה את הקירות לבריכות הקרנליט. הם השתמשו במאות קורות עץ, בעלות קצה מחודד, למען יהיו יציבות באדמה המלוחה. לאחר שהקימו שתי שדרות מקבילות של עמודי עץ, שפכו ביניהם אבני גיר מן ההרים מסביב, ללא מלחים וללא אדמת סחף רכה. אחת המערות במקום (מערת הקולונל) הורחבה והוכשרה למגורי הפועלים ובשלב מאוחר יותר אף נבנה שם קולנוע לרווחתם של העובדים. היה זה המקום היחיד שהיה קריר במשך היום.

בסוף 1936 הבריכות הגדולות ובהן מלחי ים המלח היו מוכנות, הוקם בית החרושת, 6 ק"מ דרומית-מערבית למחנה העובדים, נבנה נמל חדש לאחר שהישן יצא מכלל שימוש בשל ירידת מפלס המים, נסללה מסילת הברזל מהנמל לבית החרושת ולבריכות, הושלמה אספקת המים לבית החרושת והועברו אליו המחסנים לבתי המלאכה. וכך בשנה זו מושלמת המוכנות להפקה ולמשלוח לשוקי אירופה. על הקמת המפעל בסדום היה ממונה המהנדס הבריטי טולוק שהיה אחד מבעלי המניות בחברה.

התמודדות חברת האשלג עם בעיות בהפעלת המפעליםעריכה

 
עובדים נוסעים לבריכות האידוי במפעל האשלגן בסדום ליד ים המלח, 1944. צלם: זולטן קלוגר.

אספקת מי השתייה למחנה העובדיםעריכה

את בעיות המחסור במים מתוקים פתר משה נובומייסקי באמצעות שיתוף פעולה עם שליט עבר הירדן, האמיר עבדאללה. נובומייסקי שכנע את עבדאללה כי הצלחת המפעל הציוני תביא להקמת תעשייה דומה בצד הירדני. עד 1936 הייתה סירת מנוע שהביאה יום-יום מים מבקעת צוער (העיירה א-צאפי הירדנית) שבפינה הדרומית-מזרחית של ים-המלח. עם ירידת מפלס המים התגלה מעיין בשולי הבקעה בסמוך לחוף. בתחילה היו מסיעים את פחי המים על גבי דוברה, אך אחר כך החליטה חברת האשלג להעביר את מי-המעיין בצינורות עשויים עץ. השמירה על המעיין, על המשאבה ועל הצינור הייתה נתונה בידי ע'ורני[2] בשם חוח'אן. המעיין נקרא עד היום "עין ח'וח'אן".

כוח אדם, מגורים והתיישבותעריכה

בהתחלה גרו העובדים בצפון באוהלים, בתנאים קשים מאוד ורק אחר כך נבנו צריפים וחדר אוכל וכן נפתחו ספריה וחדר קריאה. בעקבות דרישה להקים מבני קבע לעובדים ומשפחותיהם הוחל ב- 1933 בבניית שכונה בת 4 בניינים ובהם 24 דירות. בדרום ים המלח היו התנאים קשים עוד יותר. נובומייסקי הציע לאנשי גדוד העבודה ברמת רחל להענות לאתגר שהוא מציע להם בים המלח. הם צירפו אליהם חברים נוספים מהקיבוץ המאוחד. מטרת הקיבוץ המאוחד הייתה לכבוש את העבודה הקבועה במפעל התעשייתי, ליצור חיי חברה במקום שיובילו להקמת ישוב קיבוצי בערבה. גם בסדום גרו בתחילה באוהלים. מספר היהודים עלה מ-30 איש ב-1934 לשיא של כ- 650 איש ב-1938. מהם כ- 380 חברי פלוגת הקיבוץ. הפלוגה הצליחה להחדיר למפעל ערכים קיבוציים כגון: מטבח משותף, עיקרון הכלכלה השווה לכל, דבר שהביא לגיבוש הפועלים, הפקידים והמנהלים לציבור אחד.

לאחר מאבק קשה של אנשי הקיבוץ בוטל האיסור של הנהלת החברה על עבודת נשים בסדום. בתחילה הגיעו בודדות ובהמשך הגיע מספרן ל-100. אמנם החלומות להקים יישוב קיבוצי בסדום על ידי גרעין קבוע לא מומשו, אך באוגוסט 1939 קם על אדמות הזיכיון של חברת האשלג בצפון ים המלח קיבוץ בית הערבה, חרף איסור ממשלת המנדט למסור קרקע מהזיכיון ללא רשות ובעיקר בזכות הסיכון שלקח על עצמו משה נובומייסקי.

הפועלים הערביים וההתמודדות הביטחוניתעריכה

הפועלים הערביים הגיעו ממקומות רבים למפעל. סעיף 22 בזיכיון חברת האשלג חייב העסקת עובדים מארץ ישראל המערבית ומעבר הירדן. נובומייסקי פיתח קשרים אישיים עם האמיר עבדאללה והעסיק את הפועלים ששלח.

הרבה מהפועלים היו ע'ורנים. הם היו נלהבים מהעבודה שנתנה להם סכום זעום שנחשב בעיניהם כהון-עתק.

הפועלים הערביים גרו במחנה נפרד במרחק כק"מ מהמחנה הכללי. היחסים בין היהודים לערבים היו טובים ומסירות הערבים למפעל הייתה גדולה. משה לנגוצקי יצר עימם קשרים והם כל כך העריכו אותו שהיו מודיעים לו על כל כוונת תקיפה עוינת מתוכננת על פועלים יהודיים או כאשר אנשי כנופיות חדרו למחנה. לנגוצקי, כאמור, יצר קשר עם מבריחים ורכש כמויות נשק גדולות ל"הגנה".

במאורעות 1936 - 1939 הפועלים הערבים היו נאמנים למפעל והביאו לתפיסה מידית של אנשי כנופיות שביקשו להסתנן לשורות הפועלים, וכך הם תקפו רק את שיירות האשלג שנסעו לירושלים ובחזרה אך היו בליווי אנשי "ההגנה" ובחיפוי הצבא הבריטי.

המאבק בין הפועלים לחברהעריכה

  • המאבק על העבודה העברית: כחלק ממנו היה מאמץ להשתלטות על כל העבודות במפעל בעיקר על ידי אנשי פלוגת העבודה של רמת-רחל ושילוב כל העובדים היהודים בהסתדרות העובדים.
  • שעות העבודה וחופשה: שעות העבודה היו כאלה ששעות הפנאי הן בשעות הכי חמות של היום וכך הונהגו שעות עבודה אחרות. כמו כן, הפועלים הגיעו להסכם שיום אחד מתוך יומיים שנדרשים לנסיעה הביתה וחזרה יהיה על חשבון החברה. (העובדים היו עובדים רצוף 4 שבועות ואז נוסעים לשבוע אחד הביתה).
  • בריאות ורפואה: בענייני בריאות ורפואה מונעת זכו העובדים לטיפולה המסור של קופת החולים. החברה דאגה לביטוח הרפואי לכל עובדיה, כולל הערבים. נובומייסקי אף הקים בית הבראה לעובדים.
  • בעיות ההובלה: הקמת מפעל תעשייתי באזור רחוק ושומם הייתה כרוכה בבעיות הובלה קשות והתנאים הטופוגרפיים של בקעת ים המלח הכבידו עוד יותר.

הבעיה העיקרית הייתה המחיר הגבוה של הובלת התוצרת מסדום אל נמלי הארץ. המסלול היה כדלהלן: על ידי רכבת הובילו את התוצרת למזח שבסדום, העלו אותה על סירות (מעונות) שהובילוה לחוף הצפוני משם הטעינו את התוצרת על משאיות והעלוה לירושלים. משם העבירו את התוצרת לרכבת שהייתה מובילה אותה לנמל בחיפה. מנגנון הובלה זה חייב מחסנים בתחנות הרכבת ובנמלים, בזבז אנרגיה וזמן וגרם שדמי ההובלה היו למעלה מ-20% מעלות הייצור. ההתקפות על משאיות האשלג וחבלות במסילות הברזל שאירעו בימי מאורעות, גרמו לעיכובים בהובלה ולהוצאות נוספות.

המשך פעילות המפעלעריכה

 
היישוב בסדום, 1948


  ערך מורחב – סדום במלחמת העצמאות

בזכות קשריו הטובים עם הירדנים הגיע נובומייסקי ב-13 במאי 1948, לסיכום עם משלחת ירדנית על יצירת אזור נייטרלי שיבטיח את הגנת המפעלים. ב-17 במאי 1948, הוחתמו שני נציגים (של המפעל ושל "ההגנה"), על הסכם שמסר את מפעלי חברת האשלג (באתר הצפוני ובאתר הדרומי), בניגוד לסיכום שהושג עם נובומייסקי, לחסות ירדנית. ב-19 וב-20 במאי פונה האתר הצפוני בצי של 17 כלי שיט קטנים מכמה מאות אנשים (עובדי המפעל, חברי בית הערבה ולוחמי פלמ"ח) אל מפעל המלח בסדום. ב-22 במאי נכנסו למפעל הצפוני חיילי הלגיון הערבי ומצאו את המקום נטוש לאחר שנבזז על ידי ערבים מקומיים. המפעל, שחובל על ידי המפונים לפני נטישתו נהרס כליל בידי אנשי הלגיון הערבי. המפעל בסדום היה נתון במצור, ואספקה הועברה אליו במטוסים, במשך חודשים רבים, אם כי הלוחמה הפעילה לא הייתה אינטנסיבית, פרט לתחילת חודש יוני 1948, עת הפגיז הלגיון הירדני את המפעל ואנשיו נאלצו להסתתר במערות. במבצע לוט, ב-23 בנובמבר 1948, חודש הקשר היבשתי עם סדום. כתוצאה מן המלחמה המפעל הדרומי נותק ממקורות המים המתוקים שלו ורק חלק מבריכות האידוי נשאר בשטח מדינת ישראל. במשך מספר שנים המפעל נותר ללא פעילות, אך באופן כללי המתקנים של המפעל לא נזוקו קשה[3]. בשנת 1950 הוצא מהמפעל כמויות קטנות של אשלג למכירה בשוק הישראלי[4].

לאחר המלחמה, ביקש דוד בן-גוריון להפעיל מחדש את המפעל מאחר שראה בו פוטנציאל כלכלי מצוין. קודם סלילת כביש דימונה-סדום שהקל על הגישה לאזור וקוים משא ומתן עם החברה כדי להניעה אותו להפעיל את המפעל. לאחר שניסיונות לקדם את הפעלת המפעל לא צלחו, ב-1952 הקימה ממשלת ישראל את חברת "מפעלי ים המלח בע"מ", והעבירה לחברה את המפעל שהולאם. במשך מספר שנים צבר המפעל חובות כבדים שכוסו בידי משרד הפיתוח.

ב-1956, מונה מרדכי מקלף למנכ"ל מפעלי ים המלח. שר הפיתוח מרדכי בנטוב מינה ועדת חקירה, בראשות פרופ' היימן מהטכניון לחקור את התנהלות המפעל ולהגיש המלצות לשיפור המצב[5]. מקלף הפסיק העסקתם של האסירים, הזמין בעלי מקצועות להשתלב בעבודות המפעל, דאג להסעות עובדים מערי הסביבה (והיה למפעל הראשון בארץ שהנהיג הסדר שכזה) ודאג לשיפור תנאי העובדים.

בליל ה-19 בינואר 1970, קצת אחרי חצות הופגז המפעל בטילי קטיושה משטח ירדן, ונגרמו לו נזקים, אך לא הייתה פגיעה בנפש[6]. בתגובה, פשט כח ישראלי שכלל זחל"מים על האזור הירדני ממנו נורו הטילים והתעמת עם אנשי גרילה פלסטינים ועם כוחות מצבא ירדן[7]. ימים ספורים לאחר מכן, בליל ה-23 בינואר חדרה חוליית מחבלים לישראל במטרה לתקוף את מפעל האשלג, הם נתקלו בחיילים ישראלים וכל עשרת המחבלים מצאו את מותם בתקרית[8].

אחרית הדברעריכה

בתחילת פברואר 2010 חברו מפעלי ים המלח והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל לשם הצלת ושימור מבני מחנה העובדים. במקביל נשלמות ההכנות והתוכניות לקדם את עיצוב מחנה העובדים כאתר מבקרים לנושא האשלג, ים המלח וסביבתו, כשאחת האטרקציות המתוכננות - שחזור הרכבת שהסיעה הן את העובדים והן את האשלג למזח הטעינה והפריקה.

תמונת פנורמה של מפעל המלח בסדום וסביבתו בשנת 1937

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה