כבוד
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: לא מדויק, רצוף בשגיאות, חסר ביותר.
| |
כבוד של אדם הוא הערך שאותו מעריך האדם את עצמו או את סובביו, ופועל על פיו.
כבוד הוא חלק ממערכת חליפין חברתית. כלומר, כבודו של אדם נובע ממעורבות חברתית, מיכולתו לקרוא תיגר על אנשים אחרים, ממתנות שהוא מעניק ומקבל ומהעובדה שאחרים פונים אליו בבקשת עצות, הגנה, כסף או טובין אחרים כמו גם קבלת גמול על עשיית דבר מה.
יש חברות בהן, כוחה הפוליטי והיכולת שלה להגיב באלימות או לפתוח באלימות.
חברות רבות מעניקות כבוד לנושאי מטרות דתיות.
דרכי מתן כבודעריכה
שימוש בשפת גוףעריכה
לתרבויות רבות יש מגוון דרכים להפגין כבוד בפעולות גוף. לדוגמה: בתרבויות במדינות אירופה מקובל להפגין כבוד על ידי לחיצת יד.
בתרבויות המזרח הרחוק כמו יפן, נהוג להפגין כבוד על ידי קידת קידה (מתרבות זאת נלקח המנהג לקוד קידה בעת סיום הצגה\מופע בימינו).
בנוסף, אצל האינואיטים (אסקימואים) נהוגה נשיקה אסקימואית. כמו כן, יש השפעה של מין (זכר או נקבה) על אופן ומידת נתינת הכבוד. לדוגמה, בתרבויות רבות במדינות המערב נהוג לנשק את ידן של עלמות צעירות שעדיין לא התחתנו.
הצדעהעריכה
הצדעה היא מחווה גופנית המתבצעת עם היד, המשמשת להבעת כבוד וכסימן ברכה. ההצדעה מקובלת בדרך כלל בצבא ובארגונים נוספים, אך היא גם בשימוש אזרחי. ההצדעה היא מחווה של כבוד, שאותה מביעים חיילים בדרגות נמוכות יותר (או זוטרים) כלפי מפקדים וחיילים בעלי דרגות גבוהות מהם. כמו כן, נהוג להצדיע חזרה לאותו חייל שהצדיע (אי החזרת הצדעה נחשב כפגיעה אישית בחייל שהצדיע).
קימת כבודעריכה
קימת כבוד היא המנהג לקום לכבודו של אדם חשוב כדי לאות כבוד, עם הופעתו, כפי שמקובל לעשות בבית משפט. בעבר נהגו לקום לכבוד כניסת המורה לכיתת הלימוד בבתי הספר ויש מקומות בהם מנהג זה נמשך גם כיום. ביהדות נלמד מנהג זה מהפסוק 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן' (פרשת קדושים).
מעמדו של הכבוד במשפטעריכה
במשפט החל בארצות הברית, אין כיום מעמד משפטי למניע של "כבוד" ולא ניתן לקבל פיצוי בגין "עלבון" (במובחן מפיצוי בגין "נזק נפשי", בגינו ניתן לקבל פיצוי)[1].
לעומת זאת בחלק ממדינות דרום אמריקה עדיין קיים מעמד משפטי למניע של "כבוד" וניתן לקבל פיצוי בגין "עלבון"[1].
הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"עריכה
בעת החדשה נשחק מעמדו של "הכבוד", ובמקביל צמח מעמדו של "כבוד האדם"[1].
הסוציולוג פיטר ברגר הגדיר הבחנה בין "כבוד" לבין "כבוד האדם"; "כבוד" במובן הקלאסי מבוסס על הקשרים חברתיים, ובמקרים רבים מבוסס על הקשרים מוסדיים או תרבותיים ואף על הקשרים מעמדיים. בהנגדה לכך "כבוד האדם" מבוסס חשיבותו של האדם מעצם היותו "אדם" במנותק מכל הקשר חברתי, מוסדיי, תרבותי ומעמדי[1].
ביטוי לגישה זו כלפי מושג "כבוד האדם" ניתן לראות גם בההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם בה נקבע "כבוד האדם" (אנגלית dignity) כערך היסוד הבסיסי אשר מכוננת את כבוד האדם כערך מוחלט ואוניברסלי, כלומר – ערך המחייב תמיד, בכל מקום, ללא יוצא מן הכלל וללא תלות באף נסיבה[1].
הבנה זו מסבירה את שחיקת מעמדו של "הכבוד" המסורתי ואת צמיחת מעמדו של "כבוד האדם", שכן התפיסה העת החדשה בכלל והמאה ה-21 בפרט מפחיתה מערך הגופים המוסדיים ומערכם של נוהגים חברתיים-תרבותיים-מעמדיים. עם זאת, לפי ברגר "מותו של הכבוד הוא מחיר גבוה מאוד שהאדם המודרני", וברגר מעריך ש"גילוי מחודָש של הכבוד [הקלאסי], במסגרת התפתחותה העתידית של החברה המודרנית, אפשרי מבחינה אמפירית ורצוי מבחינה מוסרית"[1].
ראו גםעריכה
קישורים חיצונייםעריכה
- נועה לימונה, הכבוד הוא לא עניין מזרח תיכוני בלבד, באתר הארץ, 2 בספטמבר 2013