כיבוש יפו (1799)
כיבוש יפו במרץ 1799 על ידי צבא נפוליאון היה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל שהחל במצרים והסתיים בכישלון במצור על עכו בחודש מאי (שלאחריו נסוג הצבא בחזרה למצרים). כיבוש יפו בוצע לאחר מצור של כמה ימים ואחריו הבקעת החומה הדרומית ופריצה לרחובות העיר. הכיבוש לווה במעשי אכזריות באזרחי העיר ואחר כך גם בטבח בחיל המצב של העיר לאחר כניעתו.
 | ||||||||||||||||||
| בונפרטה מבקר את קורבנות המגפה ביפו | ||||||||||||||||||
| מערכה: מסע נפוליאון בארץ ישראל | ||||||||||||||||||
| מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 3 במרץ 1799 – 7 במרץ 1799 (5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | קרב אל עריש, כיבוש עזה לאחר קרב קצר, וכיבוש רמלה ללא התנגדות | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | המצור על עכו | |||||||||||||||||
| מקום | יפו | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
32°02′43″N 34°46′11″E / 32.045277777778°N 34.769722222222°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון צרפתי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת יפו רגילה)   כיבוש יפו | ||||||||||||||||||
הרקע והמצור עריכה
ב-1798 הטילה הממשלה הצרפתית הנבחרת על נפוליאון לכבוש את מצרים כדי לפגוע בדרכי המסחר של הבריטים עם הודו. נפוליאון כבש עד מהרה את קהיר וסביבותיה, אך נותק מצרפת בעקבות השמדת הצי הצרפתי על ידי הבריטים. נפוליאון ביסס את שלטונו במצרים והחל לנוע לאורך חוף הים התיכון בכיוון ארץ ישראל וכבש לאחר קרב את אל עריש, אחריה לאחר קרב קצר גם את עזה, ואת רמלה כבש ללא התנגדות. מרמלה ההחלטה הייתה לא לפנות לכוון ירושלים או שכם אלא לכיבוש ראשית את יפו שלדברי נפוליאון (בזכרונותיו[3]) הייתה דרושה לקיום הקשר הימי עם מצרים.
_b_380.jpg)
יפו הייתה באותם ימים מוקפת חומה ומגדלים שמאחוריהם נראתה העיר הבנויה על התל הגבוה. מאחורי החומה עמדו מספר בתים גבוהים שגגותיהם יכלו גם כן לשמש עמדות הגנה. העיר הייתה מוקפת פרדסים של, בעיקר, תפוזים ולימונים, אך גם שקדיות, רימונים, תאנים ואפרסקים. ב-3 במרץ הגיע נפוליאון ליפו ומיד החל בסיור אישי במקביל לסיורים של אנשי ההנדסה והתותחנים. הדיוויזיה של ז'אן-בטיסט קלבר עברה בערב לקו הירקון כדי לחסום תגבורות מצפון, זו של ז'אן לאן התמקמה עם עמדות ירי ארטילרי תחת הגנת הפרדסים מדרום לעיר (צפון שכונת עג'מי של היום) שם תוכננה ההבקעה הראשית, וזו של לואי אנדרה בון הוצבה מצפון לעיר בתפקיד הסחה. נפוליאון ומטהו חנו ביניהם באזור אצטדיון בלומפילד. חלק מארטילריית המצור נשלחה צפונה לעכו מתוך קבלה מוגזמת של כתבי הנוסע הצרפתי וולני מ-1787 שהתייחס בזלזול לחומת יפו כאל "חומת גינה"[4]. הטורקים בינתיים ביצעו מספר גיחות התקפה בהם הצליחו להרוג כתריסר צרפתים שעסקו בחיפוש מזון, וב-6 במרץ הצליחו גם לפגוע קצת במערכת הביצורים ולהרוג כמה מהצרים[1].
באותו יום, לאחר ירי סמלי שלח לואי אלכסנדר ברתייה (שלישו של נפוליאון) קצין ומחצצר אל מפקד העיר כדי להציע את כניעתה בשלום. הם הציגו את מצבה הנואש של העיר מול הצבא הצרפתי המנצח והציעו לדחות את כיבוש העיר עד 7:00 בבוקר למחרת ועד אז לתת הזדמנות לחיל המצב להיכנע בתמורה לחייו ולשלום העיר. אחרי כרבע שעה מכניסת זוג השליחים אל העיר הונפו ראשיהם הכרותים בראש שניים מהמגדלים שעל החומות, וגופותיהם הוטלו אל בסיס החומות[5].
כיבוש העיר עריכה
ב-8:00 בבוקר 7 במרץ החלה הפגזת החומה הדרומית בשני מוקדים - באזור המרכזי במקום בו שני בתים גבוהים מאחורי החומה יוכלו לשמש ראש גשר לפורצים, ובאזור המגדל הדרום מזרחי. בין 15:00-14:00 נפרצה חלקית הנקודה המרכזית והוחלט להתמקד בפריצה שם לפני שעות החשיכה, ולזנוח את הנקודה המזרחית. הגנרל ז'אן לאן לקח את הפיקוד הישיר (לאחר מותו של קולונל לז'ן) והגנרל רמבו הצליח לפרוץ ולהתמקם בבניין גבוה מימין לנקודת הפריצה, אך ההתנגדות הייתה עדיין עיקשת מבניינים אחרים באזור ובמיוחד מהבניין הגבוה שמשמאל לפרצה (באזור מפגש סמטות תאומים ושור[1]). לאחר ניסיון פריצה כושל נשלח סרן המהנדסים איימיי והצליח בניסיון שני לפרוץ למרתף נטוש של הבניין השמאלי ללא ידיעת מגיניו שעל הגג. משם, לאחר קבלת תגבורת, הצליחו הפורצים לצאת לרחוב (סמטת אריה של היום), לתקוף את המגינים מאחור ולמוטט את ההגנה באזור הפרצה. אנשי בון מצאו בינתיים נקודת תורפה בחומה הצפונית מול הים והצליחו לעבור שם את החומה בעזרת סולמות[2] ומשם להתקדם דרומה. עד שעות החשכה הסתיימה ההתנגדות בעיר ואנשי לאן נפגשו עם כוחות בון באזור המצודה במרכז העיר.
לאחר הכיבוש עריכה
השתוללות דמים ביפו עריכה
לאחר כיבוש העיר החל הצבא הצרפתי בהשתוללות דמים ברחבי העיר. לילה של רצח, אונס, הרס וביזה הסתיים עם כ-1,000–1,500 הרוגים אזרחים. נפוליאון עצמו לא פעל להפסקת הזוועות ורק בבוקר הוחזר הסדר. ההתפרצות האלימה הוסברה בזעם שהצטבר אצל החיילים, במיוחד על היחס לשבויים הצרפתים ולשליחים שנרצחו. לדעת מרדכי גיחון[1] לכך יש להוסיף את הניכור התרבותי בין הצרפתים למקומיים שהוביל לרגשות זלזול ושנאה הדדיים. נפוליאון ניסה לרסן רגשות אלה ולעורר אהדה עממית מקומית לצרפת כפי שהצליח להשיג בכיבושיו האירופים שם נתפשו הצרפתים כמשחררים מעול המלוכה. למרות זאת ניסה להשתמש בשמע הזוועות של כיבוש יפו כדי להגביר את היראה מהצבא הצרפתי. התוצאה בכל אופן הייתה הפוכה, והשנאה לצבא הפולש וידיעת מחיר הכיבוש הצרפתי הכניסה מאוחר יותר בכוחות הנצורים בעכו כושר עמידה ואי רצון להיכנע.
טבח השבויים עריכה
כ-3,200 חיילים מחיל המצב המשיכו להתגונן מתוך מבנה גדול בעיר עד ששני קצינים צרפתים (אחד מהם היה אז'ן דה בוארנה, בנה של ז'וזפין אשת נפוליאון מנישואיה הקודמים) קיבלו את כניעתם. נפוליאון סירב להכיר בכניעה וחשש מהצורך להחזיק מספר כה גדול של שבויים או אפילו לארגן את הובלתם למצרים. הוא החליט להוציא להורג את שבויי המלחמה, בתירוץ שרבים מהם שוחררו אחרי קרב אל עריש תחת שבועה שלא להילחם עוד בצרפת (על אף שאלה היו מיעוט בין שבויי יפו). את 800 השבויים בני מצרים שחרר נפוליאון לארצם כדי להימנע ממהומות במצרים, אותה כבר ראה כמושבה צרפתית. שאר השבויים חולקו לקבוצות לפי מוצאם. ב-8 במרץ נלקחו 800 השבויים המרוקנים לחוף הים כק"מ וחצי דרומית לעיר ושם נורו, חלקם תוך כדי מנוסה לים או לשוניות הסלעים הקרובות. ב-9 במרץ נרצחו עוד כ-600 שבויים וב-10 נרצחו כ-1,000 הנותרים, לאחר שלא קיבלו מזון במשך יומיים, חלקם בדקירות כידון כדי לחסוך בתחמושת. העדויות כוללות סיפורים של קבלת הגורל ופרידה בלחיצת יד בין המוצאים להורג[6]. מפקד יפו הטורקי, עבדאללה אגא, הושאר בתחילה בחיים, אבל הוצא להורג גם הוא עם נסיגת נפוליאון למצרים לאחר כישלונו מול עכו[2].
מגפת הדבר עריכה
מגפת דבר שהחלה להתפשט עוד לפני הקרבות החמירה ביותר לאחר הכיבוש. רופא המשלחת, דה-ז'נט, ניסה להסתיר את העובדה שמדובר בדבר כדי לא לפגוע במורל הצבא. החולים רוכזו במנזר ניקולאס הקדוש הארמני (בחלק הצפוני התחתון של העיר, ברציף העלייה השנייה של היום). כשנפוליאון שמע על הזנחת החולים שם, בא לשם בעצמו לפקח על הטיפול ולעודד את חייליו. לא ברור אם מדובר בתעמולה או באמת, אך סופר גם כי סייע להוביל גופת חייל שמת מהמחלה ונגע בפומבי באחד החולים כדי להוכיח שאינו חושש להדבק[1][2]. אירוע זה הונצח בתמונה של אנטואן-ז'אן גרו - ראו בראש הערך. הבריטים הפיצו אחר כך את הסיפור (אולי תעמולה גם כן) שבעת עזיבת צבא נפוליאון את ארץ ישראל הוא ציווה על המתת שאר החולים במנזר.
לקריאה נוספת עריכה
- נתן שור, מסע נאפוליון לארץ ישראל, תל אביב, 1984
- זאב וילנאי, "נפוליאון בונפרט" (ערך), מתוך אנציקלופדיה אריאל, תל אביב 1978
- מרדכי גיחון, "נאפוליון בארץ ישראל", בתוך הערך: ארץ ישראל, האנציקלופדיה העברית, כרך א3
קישורים חיצוניים עריכה
- נפוליאון היה פה!, מסע אינטראקטיבי בעקבות מסעו של נפוליאון למצרים ולארץ ישראל, הספרייה הלאומית
- ארצ'יבלד וייוול, הטופוגרפיה של שדה-המלחמה הארץ ישראלי, מערכות גיליונות 2–3, יולי 1940
- אל"ם יהודה ואלך, מסע נפוליון בארץ ישראל, מערכות 116, דצמבר 1958, עמ' 53–64
- מסע נפוליאון לארץ ישראל פרק 13 מתוך "חיי נפוליאון" של "החברה הנפוליאונית"
יובל מלחי, פרק 146: נפוליאון ומסעו בארץ ישראל, באתר "קטעים בהיסטוריה", 26 בינואר 2016
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 3 4 5 נפוליאון בארץ ישראל, מרדכי גיחון, אפי מלצר בע"מ - מחקר צבאי, עיתונאות והוצאה לאור, 2003, פרק ו
- ^ 1 2 3 4 אורי קציר, טבח יפו, באתר אימגו
- ^ זכרונות נפוליאון כרך 3 (בצרפתית)
- ^ נפוליאון בארץ ישראל, מרדכי גיחון, אפי מלצר בע"מ - מחקר צבאי, עיתונאות והוצאה לאור, 2003, עמודים 89, 226
- ^ זכרונות נפוליאון כרך 3, עמודים 43-42
- ^ L'expedition d'Egypte 1798-1801, Henry Laurens, Editons du Seuil, 1997, עמוד 268