פתיחת התפריט הראשי

כריסטיאן וולף (פילוסוף)

פילוסוף גרמני

כריסטיאן וולףגרמנית: Christian Wolff נודע גם כ-Wolfius; ‏ 24 בינואר 16799 באפריל 1754) היה פילוסוף ומתמטיקאי גרמני. נחשב לבכיר הפילוסופים בגרמניה בתקופה שבין גוטפריד לייבניץ לעמנואל קאנט. וולף, אשר היה נציג מובהק של הנאורות הרציונליסטית בגרמניה, היה מהראשונים שכתבו פילוסופיה בשפה הגרמנית ולא בשפה הלטינית (אם כי פרסם גם בשפה זו).

כריסטיאן וולף
Christian von Wolff
Christian Wolff.jpg
לידה 24 בינואר 1679 (יוליאני) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 9 באפריל 1754 (בגיל 75)
האלה, ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת פרידריך שילר עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות אוניברסיטת לייפציג, אוניברסיטת מרבורג, אוניברסיטת האלה-ויטנברג עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם רציונליזם עריכת הנתון בוויקינתונים
תחומי עניין מתמטיקה, פילוסופיה, פילוסופיה של המשפט, מטאפיזיקה, לוגיקה פילוסופית עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפע מ גוטפריד וילהלם לייבניץ עריכת הנתון בוויקינתונים
השפיע על Ewald Friedrich von Hertzberg, מיכאיל לומונוסוב, Joachim Georg Darjes עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ממלכת פרוסיה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה עמית החברה המלכותית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רקע משפחתי ולימודיועריכה

וולף נולד בעיר ברסלאו, אשר הייתה אז בפרוסיה. הוא למד באוניברסיטת יינה פילוסופיה, פיזיקה ומתמטיקה. בשנת 1703 קיבל דיפלומת Privatdozent, המקבילה לדוקטורט, באוניברסיטת לייפציג שם הרצה עד שנת 1706. אחר כך מונה לפרופסור למתמטיקה ומדעי הטבע באוניברסיטת האלה, אולם בדעותיו הרציונליסטיות הקיצוניות הרבה להתנגח עם המיסטיקה הפייטיסטית של מייסדי האוניברסיטה, עד שבשנת 1723 סולק מתפקידו בה, והוגלה מפרוסיה בידי פרידריך וילהלם הראשון.

בשנת 1740, כשפרידריך השני ירש את כסאו של אביו, הוחזר וולף אל הקתדרה שלו בהאלה. השקפותיו של וולף, חסיד הרציונליזם המוחלט, שהטיף לחופש האמונה הדתית כיון שהיא לא תאמה לתפיסת העולם והמדינה שלו, התאימו לצרכיו ולדעותיו של פרידריך השני, "המלך הפילוסוף".

לאחר מותו גישתו הפילוסופית, אשר חסידיה כונו הוולפים (Wolffianer), הפכה להיות הגישה הדומיננטית בגרמניה עד להופעות של עמנואל קאנט.

העובדה שפרסם את מרבית עבודותיו בשפה הגרמנית עזרו להפוך אותה לשפת כתיבה לגיטימית, כאשר באותה תקופה היה נהוג לכתוב הגות בשפה הלטינית.

פילוסופיה והגותעריכה

וולף הושפע מאוד מלייבניץ, ולכן נוהגים להתייחס לגישתם המשותפת הזרם הלייבניציאני-וולפיאני.

וולף הצליח להציג את שיטתו של לייבניץ באופן שיטתי ומשכנע. הפילוסוף הגרמני אדמונד הוסרל כותב על דרך זו "דרך החשיבה של הרציונליזם הבתר־קארטזיאני, שמשלימו הגדול היה לייבניץ, ושזכה להצגתו השיטתית, כעין ספר לימוד, ולצורתו היעילה ובוודאי המשכנעת ביותר מידי כריסטיאן וולף" (משבר המדעים האירופיים והפנומנולוגיה הטרנסצנדנטלית).

וולף שאף ליצור משנה המקיפה את כל ענפי המדע והפילוסופיה, ולשם כך יצר יצירה גדולה, בת 24 כרכים, העוסקת בלוגיקה, אונטולוגיה, קוסמולוגיה, פסיכולוגיה נסיונית, תאולוגיה טבעית, אתיקה, פוליטיקה, כלכלה, ואף מתמטיקה ומדעי הפיזיקה, למעט תחום האסתטיקה שפותח על ידי תלמידו, אלכסנדר גוטליב באומגרטן. בכך העמיד וולף מערכת מסועפת יותר משל לייבניץ, אך גם עקבית מאוד ובעלת בהירות מושלמת, ולכן זכתה לפופולריות רבה. הרעיון השולט במערכת הזאת הוא שניתן לבסס את הידע על התבונה הטהורה, השולטת בכל, ולא ייתכן שניסוי אמפירי כלשהו יעלה תוצאות מנוגדות. התפקיד היחיד של הניסיון הוא לחזק את המסקנה הרציונלית.

שיטתיות זו בהצגת משנתו של לייבניץ הטביעה את חותמה על כל "המאה של המונאדות",[1] והשפיעה רבות, בין היתר, על משה מנדלסון שחלק נכבד מחיבוריו מוקדש לשאלות מטפיזיות ולבעיות אסתטיות הנגזרות מהפילוסופיה הרציונליסטית מבית מדרשם של לייבניץ וכריסטיאן וולף. גם ההוכחה של לייבניץ לקיומו של האל, כפי שנוסחה על ידי וולף, אומצה על ידי מנדלסון, ועובדה זו הוצגה על ידי שלמה מימון כחוסר יושרה מצידו של מנדלסון, הדבק בעקשנות בהוכחות ארכאיות גם אחרי שקאנט הפריך אותן.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שמואל הוגו ברגמן, תולדות הפילוסופיה החדשה, עמ' 45