משה מנדלסון

משה מנדלסון (או מנדלסזון; מכונה גם: ר' משה בן מנחם, (ובקיצור: רמבמ"ן), או רבי משה [מ]דסאו, משה [מ]דעסוי, (ובקיצור: רמ"ד); בגרמנית: Moses Mendelssohn; י"ב באלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729 – ה' בשבט ה'תקמ"ו, 4 בינואר 1786) היה פילוסוף והוגה דעות יהודי-גרמני, מאבות תנועת ההשכלה היהודית.

משה מנדלסון
Moses Mendelssohn

משה מנדלסון
לידה	6 בספטמבר 1729 דסאו, נסיכות אנהלט
פטירה	4 בינואר 1786 (בגיל 56) ברלין, ממלכת פרוסיה
זרם	עידן האורות
תחומי עניין	תנועת ההשכלה היהודית, פילוסופיה של הדת
הושפע מ	רמב"ם, ג'ון לוק, גוטהולד אפרים לסינג, דוד פרנקל ברוך שפינוזה
השפיע על	דוד פרידלנדר, שלמה מימון
ארצות מגורים	גרמניה

חתימתו של משה מנדלסון

מנדלסון הוא הדמות המייצגת ביותר את ראשיתו של העידן המודרני בתולדות יהודי אירופה. במישור הגרמני הכללי השתלב מנדלסון בשיח הנאורות הגרמנית בת זמנה, ופרסם ספרים ומאמרים שזכו להערכה ולתפוצה רבה, אך עם זאת התמודד עם גילויים של חוסר סובלנות כלפי מוצאו היהודי. במישור היהודי הוציא לאור את כתב-העת העברי המודרני הראשון "קהלת מוסר", פרסם תרגום לגרמנית וביאור של חמשת חומשי תורה, וקיבץ סביבו חוג של תלמידים וממשיכי דרך, שמהם קמה תנועת ההשכלה היהודית. מנדלסון נתפס מאז ואילך כאבי תנועת ההשכלה, ודמותו ריכזה סביבה את ההתייחסות החיובית והשלילית לתנועה זו ולרעיונותיה.

בין צאצאיו של מנדלסון נמנים: המלחינים פאני מנדלסון ופליקס מנדלסון-ברתולדי והצייר פיליפ וייט .

תוכן עניינים

ביוגרפיה

ילדות ונערות; המעבר לברלין

מנדלסון נולד בי"ב באלול ה'תפ"ט, 6 בספטמבר 1729, למנחם מנדל סופר ולביילה רחל שרה, בעיירה דסאו, באותם ימים העיירה הראשית בנסיכות אנהלט שבאימפריה הרומית הקדושה. מצד אמו הוא היה צאצא של הרמ"א. אביו היה סופר סת"ם, וחינך אותו חינוך יהודי מסורתי, שכלל לימוד התורה והתלמוד עם מפרשיהם. כנער צעיר הוכר מנדלסון כעילוי רב-כישרונות, והחל ללמוד אצל רבי דוד פרנקל, המוכר בשל פירושו "קרבן העדה" על התלמוד הירושלמי. כשעבר רבו בשנת 1743 לברלין לכהן שם כרב הקהילה, עבר מנדלסון אחריו. כפי שרווח אז, לא הייתה העיר ברלין סובלנית כלפי יהודים; הכניסה לעיר ליהודים הותרה אך ורק דרך שער הבהמות, וליהודי חסר מקצוע וחסר רכוש כמו מנדלסון לא הייתה זכות לשבת בברלין ולכן התחבא בעליית הגג של רבו. שקידתו על הספרים עשתה אותו גיבן, וממום זה סבל כל ימיו.

בברלין המשיך בלימודיו התורניים, אך שם החל לפנות גם לתחומי ידע נוספים. בעידוד רבו החל ללמוד את הספר "מורה נבוכים" של הרמב"ם. ביהדות אשכנז של אותה תקופה כלל לא היו מקובלים לימודי פילוסופיה ובכללם לימוד "מורה נבוכים", אולם מספר שנים קודם לכן הודפס הספר ביסניץ והגיע לידי מנדלסון. בעקבות לימוד "מורה נבוכים" החל להתעניין בפילוסופיה ובמדעים כלליים. הוא החל ללמוד אצל כמה משכילים מוקדמים: המלומד היהודי רבי ישראל מזמושץ' לימד אותו פילוסופיה יהודית ומתמטיקה, הרופא אברהם קיש – לטינית, ואהרון גומפרץ – צרפתית ואנגלית. מנדלסון החל לקרוא בלטינית את ספרו של ג'ון לוק על ההבנה האנושית בסיוע מילון גרמני-לטיני, וממנו הגיע לשיטתם הפילוסופית האופטימית של לייבניץ וכריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא הטוב שבכל העולמות. הוא אימץ השקפה זו, ועל פיה פיתח את דרכו הפילוסופית.

לאחר מספר שנים של דוחק כלכלי כתלמיד ישיבה אצל רבו, החל בשנת 1750 לעבוד כמורה לבניו של התעשיין והסוחר היהודי יצחק ברנרד, ובשנת 1754 החל לעבוד כפקיד בבית החרושת למשי של ברנרד. לימים הפך גם לשותף בבית מסחר זה, וידע רווחה כלכלית, גם אם לא עושר של ממש. הדבר אפשר לו עצמאות כלכלית, כך שלא נאלץ להתפרנס משכר סופרים או להיסמך על רצונם הטוב של גבירים עשירים.

כניסה לחברת הפילוסופים; "קהלת מוסר"

פרומט מנדלסון לבית גוגנהיים

ב-1753 הכיר אהרון גומפרץ את מנדלסון למחזאי גוטהולד אפרים לסינג. שני האישים התיידדו במהירות, ושמרו על קשר חם כל ימיהם. בשנה שאחריה הותקף לסינג בביקורת חריפה של פרופסור מאוניברסיטת גטינגן בשם יוהאן דוד מיכאליס על המחזה שלו Die Juden ("היהודים"), ומנדלסון כתב תשובה לביקורת שהגנה הן על לסינג והן על היהדות. ב-1755 הדפיס לסינג את ספרו הראשון של מנדלסון, Philosophische Gespräche ("שיחות פילוסופיות"), שבו דיון בפילוסופיה של לייבניץ וגם עיסוק ביקורתי בשיטתו הפילוסופית של ברוך שפינוזה, שבאותה תקופה לא הייתה פופולרית. באותה שנה פרסמו לסינג ומנדלסון ביחד חיבור סאטירי בשם Pope, ein Metaphysiker ("פופ, מטאפיזיקאי") על שירתו של אלכסנדר פופ. חיבור שלישי שהוציא לאור מנדלסון באותה שנה בעילום שם נקרא Briefe über die Empfindungen ("מכתבים על אודות התחושות"), והוא עסק בפילוסופיה אסתטית. כל חיבוריו של מנדלסון עשו רושם רב על קהילת הפילוסופים שבגרמניה, והגיעו אף לידי מלך פרוסיה פרידריך השני ("הגדול"). מנדלסון החל להשתתף באירועים חברתיים ואינטלקטואליים של אנשי הנאורות הגרמנית, ולתפוס את מקומו כפילוסוף נחשב ומשפיע. ב-1755 למד יוונית וקרא את כתבי אפלטון, שהשפיעו עליו רבות. הוא אף תרגם לגרמנית כמה יצירות של חכמי ישראל בימי הביניים, כגון ר' ידעיה הפניני ור' יהודה הלוי.

ב-1755 החל מנדלסון להוציא לאור כתב עת עברי בשם "קֹהֶלֶת מוסר". כתב עת זה יועד להיות "כתב עת מוסרי", לענייני מוסר ותיקון מידות הנפש. מנדלסון הצעיר הוציא את כתב העת ביחד עם אדם בלתי-מוכר בשם טוביה בּוֹק (Bock). כתב העת עסק באסתטיקה ובקריאה להתבונן ביופיו של הטבע לצורך השגת האלוהות, והעורכים קישרו בין רעיונות אלו למאמרי חז"ל ודברי הרמב"ם על אמונה מכוח התבוננות בבריאה. בנוסף עסקו בשבח השפה העברית ואף בביקורת חברתית ומוסרית כלפי הקהילה היהודית. כתב העת התקיים לפרק זמן קצר מאוד, והפסיק לצאת לאור לאחר שני גיליונות. הסיבה להפסקת ההוצאה אינה ידועה, ולצד סיבות כמו קשיים כלכליים או מחסור בכותבים ובחומר ספרותי, משערים שהתנגדותם של הרבנים לכתב העת החתרני, הגם שלא הציג את עצמו ככזה, הכריעה את הכף; גישתו של מנדלסון, גם בהמשך ימיו, הייתה שלא לצאת לעימות חזיתי עם האליטה הרבנית. למרות קוצר ימיו של כתב העת, שהיה כתב העת המודרני הראשון בעברית, הוא השפיע רבות על הדור הבא של המשכילים שהוציאו לאור את כתב העת "המאסף".

במהלך מלחמת שבע השנים (1756–1763) פרסם מנדלסון מספר שירי שבח לממלכה הפרוסית, חלקם במסגרת פעולות של הקהילה היהודית, שביקשה להראות נאמנות לקיסר ולמדינה. בתודה על סיועו לקהילה העניקו לו פרנסי הקהילה פטור ממסים, שכמוהו ניתן בדרך כלל לרבנים ולתלמידי חכמים גדולים. באותן שנים כתב ביאור פילוסופי בעברית לספר "ביאור מילות ההיגיון" המיוחס לרמב"ם. את הביאור מסר לסטודנט יהודי נודד מירושלים בשם שמשון הקליר, שהדפיס אותו בשמו, ורק בתקופה מאוחרת יותר הודפס החיבור בשמו של מנדלסון. הוא חיבר גם ביאור עברי לספר קהלת וספר בעברית בשם "הנפש".

ב-1761 ביקר מנדלסון בהמבורג והתקבל בכבוד גדול אצל האינטלקטואלים המקומיים. הוא נפגש שם גם עם רבי יהונתן אייבשיץ, רב הקהילה, וביקש ממנו סמיכת "חבר" (דרגה מתחת לתואר "מורנו", שהיווה היתר לפסיקת הלכה, אצל יהדות גרמניה). אייבשיץ לא העניק לו את התואר, בנימוק שמתן תואר זה למי שאיננו נשוי "הוא דבר יוצא ממנהגו של עולם", אולם כיבדו במכתב מלא שבחים. למרות מכתב זה, משערים שהסיבה האמיתית לסירוב הייתה התעסקותו של מנדלסון בפילוסופיה ו"חכמות הגויים". באותה שנה התארס מנדלסון עם פרומט גוגנהיים, והתחתן עִמה בקיץ 1762. מנדלסון הציג את הנישואים הללו כנישואי אהבה המבוססים על קשר רומנטי מתמשך, בניגוד לנורמה של נישואין בשידוך, שהייתה נהוגה באותה תקופה אצל יהודי גרמניה. לזוג נולדו במשך השנים עשרה ילדים, שארבעה מהם מתו בינקותם או בילדותם ורק שישה הגיעו לבגרות: ברנדל-דורותיאה, רייקל, יוסף, ינטה-הנרייטה, אברהם, נתן. רק לאחר נישואיו ובעקבות השתדלותם של ידידיו האינטלקטואלים אצל המלך זכה למעמד של "יהודי חסות שלא מן המניין", מעמד משפטי שהוגדר בכתב הזכויות של פרידריך הגדול מ-1750, ובעקבותיו לזכויות אזרחיות שלא היו מוקנות לו עד אז. שאר בני משפחתו קיבלו זכויות אלו רק לאחר מותו.

פרסום ותהילה; פרשת לאוואטר

מדליה שהוטבעה לכבוד צאת "פיידון" של מנדלסון

פולמוס מנדלסון-לאוואטר; ציור של מוריץ אופנהיים מ-1856

ב-1763 זכה מנדלסון בפרס ראשון בתחרות של האקדמיה המלכותית הפרוסית למדעים על ספרו Über die Evidenz der metaphysischen Wissenschaften ("על הראיות למדעי המטאפיזיקה"); בתחרות על הפרס הקדים את עמנואל קאנט, שזכה במקום השני. ב-1767 פרסם את אחד מספריו החשובים ביותר – Phädon, oder über die Unsterblichkeit der Seele ("פיידון, או על אלמותיות הנפש", בעקבות הדיאלוג האפלטוני בשם זה), שבו הראה ראיות להישארות הנפש. הספר תורגם לשפות רבות, כולל עברית, ונדפס במספר גדול של מהדורות. שמו של מנדלסון הלך לפניו: הוא כונה "סוקרטס הגרמני" או "אפלטון הגרמני"; נסיכים גרמנים ביקשו להיפגש איתו, ומדליה מיוחדת הוטבעה לכבוד צאת הספר. מנדלסון שלח גם עותק של הספר לנפתלי הרץ וייזל, אף כי חשש שווייזל יסתייג מתוכנו של הספר; ואולם וייזל הביע התפעלות רבה מן הספר, והבטיח לתרגם אותו לעברית. הוא לא עמד בהתחייבות זו, והתרגום לעברית נעשה על ידי אדם אחר רק לאחר מותו של מנדלסון. האקדמיה של ברלין בחרה בו ב-1771 להיות חבר מן המניין, אך פרידריך הגדול ביטל את הבחירה בגלל יהדותו. מעשה זה היה לו תזכורת בלתי-נעימה לכך שגם בחברה הגרמנית הנאורה של המאה השמונה עשרה עדיין הופלה לרעה מסיבות דתיות. תזכורת מטרידה בהרבה קיבל עוד לפני כן, בפרשת לאוואטר.

יוהאן קספר לאוואטר (או לפאטר; Lavater) היה איש דת נוצרי מציריך שעסק גם בפילוסופיה וחקר את מדע הפיזיונומיה, הכרת תכונת האדם על פי קלסתר פניו. בביקוריו בברלין התרשם מאוד ממנדלסון ומהגותו, והגיע להחלטה שעליו להביא את מנדלסון אל הנצרות. ב-1769 תרגם לאוואטר לגרמנית את ספרו של הפילוסוף השווייצרי שרל בונה (Bonnet) על הראיות לנכונות האמונה הנוצרית, ובראש התרגום פרסם מכתב הקדשה למנדלסון. במכתב קרא למנדלסון להפריך את ראיותיו של בונה או להודות בנכונותן ולהמיר את דתו לנצרות. מנדלסון נקלע למצב בלתי-אפשרי, שכן לא היה חופשי להציג טיעונים כנגד הנצרות מפחד הצנזורה ודעת הקהל, ומצד שני הימנעות מתגובה הייתה מתפרשת ככניעה וכהודאה בטענותיו של לאוואטר. ואולם מלבד המתח הפוליטי והפילוסופי, גרם מכתבו של לאוואטר למנדלסון עוגמת נפש רבה, בהראותו כי על אף הכבוד וההערכה הרבים שזכה להם מנדלסון, ועל אף התפישות הנאורות והסובלנות של האינטלקטואלים הגרמנים, עדיין היה מעמדו של אדם יהודי נחות מזה של הנוצרי, ועדיין היה נזקק להתגונן מפני ניסיונות להמרת דת. מנדלסון השיב ללאוואטר באיגרת פומבית שנקראה "איגרת אל האדון הדיאקונוס לאוואטר", ובה כתב כי הוא נשאר ביהדות משום שהוא משוכנע בצדקתה. הוא היה מוכן לקבל את תורותיו של ישו במה ששייך לחלק המוסרי שבהן, אולם כלל וכלל אין הוא מקבל את עיקרי הדת של הנצרות. הוא גם הדגיש כי היהדות, בניגוד לנצרות, אינה עוסקת במיסיונריות ובכפייה על בני דתות אחרות, ולכן היא דת סובלנית ונאורה יותר. הוא הודה כי גם ביהדות יש דברים שאינם לרוחו, ובהם אמונות טפלות ומנהגי שטות, אבל אין בהם כדי לגרום לו לנטוש את דתו.

לאוואטר אמנם השתכנע מן הדברים והתנצל על שגרם למנדלסון עוגמת נפש, אולם הפולמוס המשיך להתנהל בין אנשי רוח בברלין. גם בין היהודים היו שלא רוו נחת מהסתייגויותיו של מנדלסון מן היהדות. מנדלסון עצמו חלה במחלת לב, ונאלץ להפחית את פעילותו האינטלקטואלית למשך חודשים ארוכים. כתוצאה מפרשת לאוואטר העביר את הדגש של פעילותו מפילוסופיה כללית לעניינים יהודיים. הוא החל לפעול לשיפור מעמדם של היהודים, ודחף להפצת השכלה וליציאה של היהודים מן הגטו התרבותי. פרסומו הרב ומעמדו הנכבד הפכו אותו לכתובת בעבור קהילות יהודיות שביקשו שיתערב לטובתן אצל השלטונות הפרוסיים בעניינים שונים. בעקבות אחת מן הפניות הללו, פרץ פולמוס בנושא איסור הלנת המת: בעקבות ההתפתחויות במחקר המדעי והרפואי, הוציא ב-1772 פרידריך השני, דוכס מקלנבורג-שוורין הוראה שלפיה אסור לקבור אדם עד שיעברו שלושה ימים ממותו, מחשש שהמיתה איננה ודאית. מכיוון שהוראה זו מנוגדת להלכה שלפיה אסור להלין את המת, פנו יהודי המקום למנדלסון וביקשו שיפעל לביטול הגזירה. מנדלסון אמנם נענה לבקשתם, אך לגופו של עניין היה בדעה שהוראת הדוכס היא הגיונית ומסתברת, ואין כל סיבה לבטל אותה. הוא התכתב בעניין זה עם רבי יעקב עמדן והגן על גישתו, עד שהלה הורה לו לחדול לדון בעניין שכן "בלאו הכי רבו המתלוננים על מעלתו, שמגדל כלב" (כלומר, עוסק בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות). כמו כן הובאו דבריו (באופן מכובד) על ידי חתם סופר (שו"ת, יו"ד ב, סימן שלח). ב-1776 ביטלה פרוסיה (להלכה בלבד) את זכותם של היהודים לדון בעצמם בענייניהם, וביקשה מרב העיר ברלין צבי הירש לוין להכין לה סיכום של דיני המשפט העברי בענייני נישואין וממונות. לוין, שלא היה בקיא בגרמנית, פנה אל מנדלסון, והלה עשה זאת בשבילו וחיבר את הקובץ Ritualgesetze der Juden ("חוקי הפולחן של היהודים"). הקהילה היהודית בברלין מינתה אותו לפרנס, והוא מילא כמה תפקידים במוסדות ההנהגה.

ב-1777 נסע מנדלסון לסיור בכמה מערי גרמניה. כשהגיע לדרזדן נדרש לשלם בשער העיר את המס המוטל על כניסת יהודים ובקר. כשגילו זאת שלטונות העיר, התנצלו בפניו עמוקות והשיבו לו את הכסף, אך האירוע הותיר את רישומו אצל מנדלסון. בביקורו בקניגסברג נפגש עם עמנואל קאנט.

הביאור

"אור לנתיבה", המבוא לביאור. ברלין [תקמ"ג, 1783]

בסוף שנות השבעים החל מנדלסון להקדיש תשומת לב רבה למפעל שעתיד היה להפוך לאחד החיבורים החשובים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית – הביאור העברי והתרגום לגרמנית שלו לתורה. לפי דבריו של מנדלסון עצמו במבוא לביאור, מלכתחילה התכוון לחבר את הביאור רק לצורך חינוך בניו. ואולם ר' שלמה דובנא, שהיה אז מורה לבניו של מנדלסון, הציע לו להוציא את הביאור לרשות הכלל, ומנדלסון הסכים. לפי עדויות אחרות, מראש התכוון מנדלסון להפיץ את התרגום והביאור כדי לקרב את היהודים להשכלה ולפתוח בפניהם צוהר לשפה הגרמנית, ובאמצעותה לתרבות הגרמנית. מטרה נוספת הייתה להציג ליהודים המשכילים אלטרנטיבה לפרשנות הנוצרית ולתרגומים הנוצריים של המקרא, ומנגד להרחיק אותם מהתרגומים ליידיש, שבעיניו של מנדלסון היו לא מדויקים בגלל אי-יכולתו של הניב הזה להכיל את הרעיונות המורכבים של המקרא. מנדלסון החל לרכז את כתיבת הביאור, בסיוע כמה מידידיו המשכילים, ואת הדפסתו והפצתו. ב-1778 הוציא לאור שלמה דובנא באמסטרדם עלון מקדים בשם "עלים לתרופה", שנועד לאסוף חותמים על הביאור, ובו דוגמאות קצרות של התרגום ושל הביאור. כמה מאות יהודים מקהילות ברחבי אירופה חתמו כמנויים על הביאור וסייעו במימונו.

אף על פי שבידי מנדלסון כבר היו הסכמות של רבנים, כולל מצד הרב לוין ובנו שאול ברלין אב"ד פרנקפורט על נהר אודר, הוא נמנע מלצרפן לכרכים הראשונים של הביאור, בנימוק שחיבור בגרמנית אינו צריך להסכמות מרבנים. ואכן, עד מהרה התעורר קצפם של הרבנים על התרגום, ובראשם רבי רפאל הכהן מהמבורג, שאיים בהטלת חרם על הספר, ושל רבי יחזקאל לנדא מפראג, בעל ה"נודע ביהודה". הרב לנדא חשש שהתרגום לא יסייע ליהודים בלימוד המקרא, אלא להפך, יהפוך את המקרא לכלי שישתמשו בו המשכילים ללימוד גרמנית; חששו זה התאמת בדורות הבאים, בעיקר במזרח אירופה, שם היה התרגום של מנדלסון ספר העזר העיקרי בידי המשכילים ללימוד הגרמנית התקנית. (לימים, שב ונדפס בווילנה התרגום של מנדלסון לגרמנית, ללא הביאור, אך ביחד עם המקור המקראי עם פירוש רש"י, בשנים 1848–1853 על ידי אד"ם הכהן ויצחק אייזיק בן יעקב). הרב לנדא עצמו תמך בתרגום מתחרה, בו נעשה שימוש במשלב נמוך ועממי יותר, ולא בגרמנית ה"גבוהה" שבה השתמש מנדלסון. כשהתגברו מעשי הקנאות מצד הרב רפאל זיסקינד הכהן, דאג מנדלסון להחתים כמנויים על הביאור את מלך דנמרק, שהמבורג הייתה תחת שלטונו, ואת יורש העצר שלו. בעקבות זאת נאלץ הרב הכהן לרסן את מחאתו.

כרכי הביאור, בשם "נתיבות השלום", יצאו לאור בזה אחר זה בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים של המאה ה-18. מנדלסון עצמו כתב את התרגום לגרמנית (באותיות עבריות) לכל התורה, ואת הביאור לפרשת בראשית, לחומש שמות כולו ולכמה פרשות בחומש דברים, וכן שימש עורך לביאור כולו. שלמה דובנא סייע בידו בעריכה, חיבר את הביאור לשאר חומש בראשית והוסיף הערות דקדוקיות, אולם מסיבות לא ברורות עזב את המפעל ונסע לעירו. מנדלסון כתב שהסיבה לכך הייתה ההוצאות הכספיות המרובות שהיו בהדפסת הביאור. חוקרים משערים שסיבות נוספות היו מעורבות בעניין, ובהן: סכסוך על רקע העריכה שערך מנדלסון לדברי דובנא, והשמטת קטעים ארוכים מההקדמה שחיבר הלה לספר שמות, או לחץ מצד הרבנים עליו שיחדל להשתתף במפעל האפיקורסי. את החלק על ספר ויקרא כתב נפתלי הרץ וייזל. הוא חיבר גם שיר הלל לביאור בשם "מהלל רֵע" (במקור: מהלל ריע), שנדפס בראש הביאור לספר שמות. את הפירוש לספר במדבר כתב אהרון פרידנטאל, ואת הביאור למספר פרשות מספר דברים כתב הרץ הומברג. הכרך האחרון יצא ב-1783, אז הוסיף מנדלסון גם מבוא לסדרה כולה בשם "אור לנתיבה". בצדדים הכספיים והמנהליים של ההדפסה סייעו למנדלסון אחיו שאול וידידו-תלמידו דוד פרידלנדר. מנדלסון חיבר גם תרגום לתהלים ולשיר השירים, וביאור לקהלת. אחרי מותו המשיכו המשכילים את המפעל, וכתבו תרגום וביאור לכל המגילות ולהפטרות כל השנה.

"ירושלים"; השנים האחרונות

בשנת 1781 פנו אל מנדלסון יהודים מאלזס, שהוטרדו מתעמולה אנטי-יהודית, וביקשו ממנו לסייע להם להגן על השקפות היהדות ולהוכיח כי הם יכולים להיות אזרחים טובים ומועילים למדינה. מנדלסון פנה לידידו הנוצרי כריסטיאן וילהלם דוהם (Dohm) והציע לו ליטול על עצמו את המשימה. דוהם נענה לאתגר, וחיבר את הספר Über die bürgerliche Verbesserung der Juden ("על הטבת מצבם האזרחי של היהודים"). בספר טען דוהם כי אין מניעה כללית שהיהודים יהיו אזרחים טובים במדינה, אלא רק בעיות מקומיות; הוא הוסיף גם שרצוי להשאיר בידיהם את החופש לדון על פי דיניהם, לרבות את הזכות להחרים ולנדות את בני הקהילה לפי הצורך. עם זאת, הסכים עם דעתו של המלך פרידריך הגדול, שאין להרבות יותר מדי את מספרם באוכלוסייה, וקבע שיש צורך לתקן ליקויים רבים במנהגיהם ובתכונותיהם.

מנדלסון ראה צורך להגן על חלק מדברי דוהם וגם לערער על כמה מטענותיו, ולכך הקדיש את ההקדמה לספרו של מנשה בן ישראל "לתשועת ישראל", שתרגם לפי בקשת מרכוס הרץ מאנגלית לגרמנית ב-1782. בהקדמה קבע מנדלסון כי הדעות הקדומות וההתייחסות המפלה כלפי היהודים עדיין קיימים בזמנו. הוא הסתייג מדעתו של דוהם שיש להגביל את שיעורם במדינה, ובעיקר תקף את טענת דוהם שיש להשאיר בידי הרבנים את זכות החרם והנידוי. מנדלסון, שכאמור נתקל בניסיונות להחרים את ביאורו למקרא אף כי לא אותו עצמו, עָקב ב-1782 מקרוב אחרי הפולמוס סביב החוברת "דברי שלום ואמת" שהוציא ידידו נפתלי הרץ וייזל באותה שנה. הרבנים, שהתנגדו למהפך בחינוך היהודי שהציע וייזל, החרימו את החוברת שלו ושקלו להחרים גם את וייזל עצמו, ומנדלסון פעל עם אחרים כנגד כוונה זו, מאחורי הקלעים. הוגי דעות נוצרים בברלין תקפו את מנדלסון, על כך שקרא לנאורות וליחס סובלני כלפי בני עמו, והנה הרבנים עצמם משתמשים באמצעים קיצוניים כדי לכפות דעות והשקפות על בני הקהילה. חיבור אנונימי בשם Das Forschen nach Licht und Recht ("החיפוש אחר אור וצדק"), שחיבר כנראה הסופר הדאיסט אוגוסט קראנץ, יצא נגדו מפורשות בעניין זה.

מנדלסון, שהותקף מצד הנוצרים והיהודים גם יחד, החל לחבר בתגובה ספר שבו שטח את השקפתו בענייני היהדות והנצרות. ב-1783 הוציא לאור את Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum ("ירושלים, או על שלטון דתי ועל יהדות"). בספר זה, שנחשב לחשוב ביותר מפרי עטו, קרא לסובלנות דתית ולהכרה בזכויות היהודים. לשיטתו, אין זה מתפקידה של ההנהגה הדתית לכפות דעות והשקפות, אלא רק בתחום המצוות והמעשים. כנגד הטענות על החרמות שהוציאו הרבנים, קבע כי היהדות היא דת סובלנית יותר מן הנצרות, משום שאין היא מצווה על השקפות אלא רק על מצוות מעשיות; ושהיא מענישה רק על חטאים הפוגעים בקהילה, רק על מעשים ולא על דעות. ב"ירושלים" גם יצא מנדלסון במפורש כנגד ההתבוללות בנוצרים, או במונחי תקופתו "אחדות האמונות". הרעיון ליצור "דת טבעית" שתתאים לכל, דאיזם, היווה בעיניו כפיית אמונה בדרך אחרת, ועל כן נגד את הנאורות והסובלנות. השקפות אלה הביאו אותו להסתייג גם מכתב הסובלנות שהוציא ב-1782 קיסר אוסטריה יוזף השני, וזאת בניגוד לווייזל ולהרץ הומברג, שראו בו פתח למהפכה ביחס אל היהודים.

בשנות השמונים החלה להתגבש בפועל תנועת ההשכלה היהודית. חבריה הצעירים ראו עצמם כתלמידיו של מנדלסון, ואולם הוא עצמו לא השתתף בתנועה באופן מעשי. "חברת דורשי לשון עבר" – הארגון הממוסד הראשון של תנועת ההשכלה – הוקמה על ידי יצחק אייכל ואחרים בקניגסברג ולא בברלין, עיר מגוריו של מנדלסון. הוא גם לא פרסם חומר משלו ב"המאסף", כתב העת של המשכילים, ורק מסר לעורכים לפרסום את חילופי המכתבים שלו עם ר' יעקב עמדן בשאלת הלנת המתים. הוא העדיף לפרסם את מאמריו ב"ירחון הברלינאי" (Berlinische Monatsschrift), וב-1783 התקבל כחבר של כבוד ב"חברת יום רביעי", האגודה הסגורה והחשאית של האינטלקטואלים בברלין.

קברו של מנדלסון בבית הקברות היהודי בברלין

ביתו של מנדלסון ברחוב שְׁפַּנְדַאוּ (Spandau)‏ מספר 68 בברלין היה מרכז של עיון אינטלקטואלי והגות פילוסופית. בסלון של מנדלסון התארחו פילוסופים והוגי דעות יהודים ונוצרים, ועסקו בענייני העולם והשעה. בשבתות באו בעיקר אורחים יהודים, ודנו בסוגיות מן העולם היהודי. בין ידידיו ואורחיו של מנדלסון היו כאלה שכבר עשו שם לעצמם באותה עת, כגון שלמה מימון, נפתלי הרץ וייזל ומרכוס הרץ, ועוד רבים שעתידים היו להפוך לדמויות מרכזיות בתנועת ההשכלה, ובהם דוד פרידלנדר, הרץ הומברג (שלימד את בניו של מנדלסון, והמשיך לעמוד עמו בקשר מכתבים), יצחק אייכל, יצחק סטנוב, מנדל לפין ואחרים. בשנותיו האחרונות לימד בשעות הבוקר המוקדמות שיעורים למשכילים צעירים על הוכחות לקיום האלוהים, וב-1785 הוציא לאור שיעורים אלה כספר בשם Morgenstunden ("מועדי שחר").

ידידו לסינג כתב בשנותיו האחרונות את המחזה "נתן החכם", שהדמות המרכזית בו מבוססת על מנדלסון. לאחר מותו של לסינג ב-1781 יצא הפילוסוף פרידריך היינריך יעקבי בהכרזה כי לסינג היה למעשה פנתאיסט ואתאיסט והחזיק בדעותיו של שפינוזה. מנדלסון, שתכנן בתחילה לכתוב את תולדות חייו של לסינג, יצא להגנתו בחיבור בשם An die Freunde Lessings ("אל ידידיו של לסינג"), ובו פרס בהרחבה את טענותיו נגד שפינוזה והפנתאיזם, וקבע כי לסינג לא אחז בהשקפות כאלה. חיבור זה, יחד עם "מועדי שחר", פתח את "הפולמוס הפנתאיסטי" שהתנהל בשנים הבאות בין הוגי דעות בברלין סביב תורתו של שפינוזה. ואולם מנדלסון לא הספיק להשתתף בו, שכן טרדות הוצאת הספר לאור גרמו לו להצטננות קשה, והמחלה הביאה למותו בה' בשבט תקמ"ו, 4 בינואר 1786, והוא בן חמישים ושש. הוא נקבר בהלוויה מכובדת ורבת משתתפים בבית הקברות היהודי הישן בברלין.

השקפת עולמו

השקפת עולמו של מנדלסון מצויה גם במרחב הפילוסופי הכללי וגם בתוך עולם האמונות והדעות היהודי.

במרחב הפילוסופי הכללי החזיק מנדלסון בשיטה הפילוסופית האופטימית מבית מדרשם של לייבניץ ושל כריסטיאן וולף, שלפיה עולמנו הוא "הטוב שבכל העולמות". במחלוקת שבין הנאורות בנוסחה הצרפתי, שגרסה יציאה אקטיבית מול המסורת והעולם הישן, ובין הנאורות בנוסח הגרמני, שהייתה סובלנית יותר, וקראה לפעולה הדרגתית ומתונה, היה מנדלסון מן המנסחים הברורים ביותר של מחנה הנאורות הגרמנית. הוא קרא להנחלת ערכי הסובלנות הדתית והרחבת ההשכלה בדרך של שכנוע והסברה לאורך זמן.

בניגוד לכמה מהמושפעים מהגותו, כגון דוד פרידלנדר, לא היה מנדלסון דאיסט במובן המלא של המילה. לשיטתו, הדת – ובפרט היהדות – מחויבת להחזיק גם במצוות מעשיות. הוא ראה בניסיון לאחד את המאמינים הנוצרים והיהודים תחת כנפי האמונה הדאיסטית ב"דת הטבעית" דרך סמויה של כפייה דתית. הוא התנגד בחריפות גם לתפיסה הפנתאיסטית מבית מדרשו של שפינוזה. לשיטתו, האמונה באל ניתנת להוכחות רציונליות, והיא מחויבת מן השכל האנושי; וכמסקנה מכך יכולים להיות עקרונות תאולוגיים משותפים לדתות השונות. הנצרות כופה על מאמיניה השקפות המנוגדות לשכל, וגם פועלת במיסיונריות להפיץ את השקפתה גם למי שאינם נוצרים, ומשום כך היא פחות נאורה וסובלנית מן היהדות.

בניגוד לעיקרי האמונה, המצוות המעשיות אינן מסורות לכל יחיד להחליט עליהן לפי שיקול דעתו העצמאי, אלא חיובן נובע מן הסמכות הדתית; כלומר, אין "דת נגלית" אלא רק "הלכה נגלית". משום כך רשאים המוסדות הדתיים לכפות על היחיד את קיום המצוות המעשיות – בעיקר את אלה הנחוצות לצורך שמירה על קיום הקהילה הדתית ואורח חייה – אולם אין הם רשאים לכפות על היחיד עניינים שבתחום האמונות והדעות. התגלות האל אין מטרתה להציג לאדם משנה תאולוגית, שכן אליה הוא יכול להגיע בעצמו בכוח העיון הרציונלי; אלא לפרוס בפניו את המצוות המעשיות שאינן מוסקות בכוח השכל. משום כך גם אין זהות בין המצוות המעשיות של היהדות לאלה של הנצרות, וזאת בניגוד לטענתם של הדאיסטים. היהדות גם מעולם לא קבעה מצווה או חובה להאמין בעקרונות מסוימים, אלא חייבה רק לקיים את ההלכה, שעוסקת במעשים בלבד – מעשים שמטרתם היא ליישם את העקרונות הדתיים המופשטים, בחיי הקהילה והפרט. מבחינת השקפתו הדתית, מנדלסון האמין בכך שהתורה נצחית, קבועה ובלתי-משתנה, ואינה נתונה לשום תמורה היסטורית. מבחינה זו, כתב עליו מיכאל מאיר, "כיהודי שומר מצוות שהיה גם מעורה בחברה, מנדלסון עתיד היה לשמש דוגמא ליהדות האורתודוקסית המודרנית... הוא אפילו לא היה מבשר של תנועת הרפורמה."

את ההשקפות האלה יישם מנדלסון בתוך המרחב היהודי. לפי השקפתו, שלקהילה אין זכות לכפות דעות על היחידים בתוכה, הוא התנגד לשימוש של רבנים בכלי החרם והנידוי כלפי הוגי דעות שהציגו אלטרנטיבות לאליטה הרבנית בתחום ההגות וההנהגה. בצעירותו הוציא לאור את כתב העת "קהלת מוסר", שבו ניסה להציג ליהודים בעברית רעיונות של אסתטיקה, של אופטימיות ושל עבודת האל מתוך הכרת הטבע והבריאה, וזאת בניגוד לקו הקפדני והקודר שהטילה ספרות המוסר בסגנון "קב הישר" שהייתה נפוצה באותה תקופה ביהדות אשכנז. הוא פעל לעידוד השימוש בשפות תרבות גבוהות – עברית לצרכים תוך-יהודיים וגרמנית לצורכי תרבות כללית – על חשבון השימוש ביידיש, שהייתה בעיניו ובעיני רוב המשכילים אחריו שפת כלאיים נחותה ומשובשת. עם כל השקפותיו אלה, לא תמך בגישות שקראו להתנגשות חזיתית עם העולם הרבני, והעדיף לפעול בדרך של שכנוע והפצת רעיונות. כשפתחו בשנותיו האחרונות המשכילים הצעירים שורה של חזיתות כנגד האליטה הרבנית, בין אם על רקע פולמוס "דברי שלום ואמת" של וייזל, בין אם על דפי "המאסף", ובין אם באירועים אחרים, לא השתתף מנדלסון בפרובוקציות, והעדיף לפעול מאחורי הקלעים ובדרכים שקטות.

רעיונות לאומיים במשמעותם המודרנית לא היו מוכרים למנדלסון, כפי שלא היו מוכרים לשאר בני תקופתו. הוא אמנם התנגד להתבוללות דתית או דמוגרפית של היהודים בנוצרים, והאמין שהיהודים צריכים להמשיך לקיים את כל המצוות המעשיות ולהישאר קהילה עצמאית, אבל סבר שלא יכול להתקיים שלטון ריבוני של היהודים על עצמם במדינה משלהם. כשהעלו בפניו רעיון מעשי ברוח זו, השיב כי העם היהודי אינו מוכן עדיין למפעל כזה ושאין לו כוח הרצון הדרוש למשימה. דווקא הקיום היהודי בגלות היה עדיף בעיניו על המדינה התאוקרטית היהודית מימי המקרא, שכן בו יכול היהודי לבחור בעצמו, ולא על ידי כפיית השלטון, לקיים את מצוות הדת. לשיטתו, היהודי צריך להיות אזרח שווה זכויות ושווה חובות במדינה האזרחית האירופית, והוא התאכזב בכל פעם שנתקל ביחס שונה אליו בשל יהדותו מצד הנוצרים, ובכל פעם שפגש בהתבדלות אזרחית מצד אחיו היהודים. נקודה זו של חסרון הלאומיות בשיטתו של מנדלסון עתידה להיות מקור עיקרי לביקורת כלפיו בדור האחרון של תנועת ההשכלה, כמאה שנים לאחר מותו, כשפתח פרץ סמולנסקין, על ידי פרסום מסה ביקורתית חריפה על מנדלסון עת לטעת", את תקופת הלאומיות העברית שהובילה אל הציונות.

מנדלסון לאחר מותו; הערכת דמותו

"תולדות הרמבמ"ן" – הביוגרפיה של מנדלסון שחיבר יצחק אייכל, ברלין תקמ"ט-1788

אף כי מנדלסון עצמו קיים בחייו אורח חיים יהודי-דתי, ארבעה מבין ששת ילדיו המירו את דתם לנצרות, ומבין תשעת נכדיו (ובהם המלחין פליקס מנדלסון-ברתולדי) רק אחד נותר יהודי. נכדו הד"ר ארנולד מנדלסון שהמיר את דתו מיהודי לפרוטסטנטי ומאוחר יותר לקתולי עבד בירושלים כרופא, בבית החולים הצרפתי "סט. לואי" בשנים 1852 - 1850. התופעה של המרת דת לנצרות הייתה נפוצה מאוד בברלין בדור שאחרי מנדלסון, בעיקר בקרב הדור הצעיר שההשכלה הייתה אמורה להציע לו חלופה לטמיעה גמורה בתרבות הגרמנית: המרת דת פורמלית מצד צעירים נאורים כמו רחל ורנהגן, שנעדרו כל אמונה דתית שהיא אך ביקשו להתקבל בחברה הפרוסית וחשו רק דחייה כלפי מורשתם היהודית, התרחשה בעשרות מדי שנה. תלמידו של מנדלסון, דוד פרידלנדר, שהיה דאיסט, אף ניסה לשמור על השקפתו תוך קבלת זכויות של נוצרי. הוא הציע לכומר אברהם טלר, שהיה בעצמו רציונליסט והואשם בכפירה על ידי שמרנים, להיטבל עם משפחתו וחבריו בלי שיוכרחו להצהיר על אמונה בעיקרי הנצרות, הצעה שטלר דחה.

עוד בחייו הפך מנדלסון דמות מפורסמת הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים. תמונתו נדפסה בפרסומים רבים והייתה מוכרת לכל; הוא ייצג את רוחה של הנאורות ואת יכולתו של האדם, גם אם הוא יהודי עני מעיר שדה, להפוך בכוח עצמו לדמות מרכזית בעולם האינטלקטואלי והתרבותי. קשריו עם ידידיו הנוצרים ומעמדו בחברה הברלינאית נתפסו כראשיתו של תהליך האמנציפציה ליהודים. המשך התהליך של הפיכת דמותו למיתוס היה בביוגרפיה שפרסם יצחק אייכל בכמה המשכים בכתב העת "המאסף" מיד לאחר מותו, ואחר כך הוציא לאור כספר בפני עצמו (ברלין, תקמ"ט-1788). מנדלסון תואר על ידי אייכל ושאר המשכילים כאב המייסד של תנועת ההשכלה. נקשרו בו תיאורי גבורה (למשל, כאילו הלך ברגל את הדרך מעיירת הולדתו דסאו לברלין - כ-120 ק"מ) ותיאורים בעלי אופי מיתולוגי (למשל כמנהיג המוביל אחריו עדת תלמידים; היום מחזיקים ההיסטוריונים בדעה, שקשה להצביע על חוג תלמידים של מנדלסון, במובן הרגיל של המילה). הוא תואר כ"משה השלישי" (אחרי משה רבנו והרמב"ם), ונכתבו עליו שירי הלל, כגון השיר הקצר הבא שפורסם ב"המאסף" לאחר מותו, ומחקה את אמרתו של אלכסנדר פופ על אייזק ניוטון:

קושט ודת צרורה באופל מני דור דור,
עדי אמר אלוהים: יהי משה! ויהי אור.

עם זאת, באופן מעשי לא היו כתביו והשקפותיו של מנדלסון במוקד הפעילות של תנועת ההשכלה. רוב כתביו, למעט הביאור, נכתבו בגרמנית ובוודאי שלא היו מוכרים למשכילים במזרח אירופה. "ירושלים" תורגם לעברית במלואו רק כשמונים שנה אחרי מותו של מנדלסון. כאמור לעיל, מנדלסון גם לא השתתף בפעולות הממוסדות של תנועת ההשכלה הפרוסית, ולמעשה הביאור היה המפעל העיקרי שלו שהשפיע על המשכילים. חלק מההיסטוריונים משייכים את מנדלסון אל תופעת המשכילים המוקדמים שפעלו לאורך המאה ה-18, עדיין לא במסגרות ממוּסדות.

עד שלהי המאה ה-19 היה מנדלסון דמות נערצת בכל החוגים ביהדות גרמניה. רש"ר הירש ופעילי הנאו-אורתודוקסיה ראו בו את הראשון שהגשים את חזונם על 'תורה עם דרך ארץ'. יצחק מרדכי יוסט, בכתיבת ההיסטוריה המודרנית הראשונה על תולדות עם ישראל, כינה אותו "משה השלישי" (לאחר משה רבנו והרמב"ם), והיינריך גרץ הציב את פעילותו כתחילת הפרק המודרני בספרו דברי ימי ישראל, פרק שאותו כינה "תקופת התחייה", וציין כי הוא נטל את המושג 'יהודי' והפכו מ"מילה של ביזוי לכינוי של כבוד." חגיגות המוניות, באופן בו כובדו תאריכי לידתם של גיבורי תרבות גרמניים דוגמת שילר וגתה, נערכו ביום השנה המאה להולדתו ב-1829, בציון המאה וחמישים ב-1879, ובציון המאתיים ב-1929. אף כי הן הובלו על ידי הציבור היהודי, היה להן גם הד גדול בחברה הנוצרית. נימה ביקורתית יותר השתלטה בתחילת המאה ה-20: בין 1879 ל-1929 כמעט ולא יצאו ביוגרפיות או חיבורים אודותיו, והוא היה מושא למתקפות על רקע ההערכה-מחדש של מצב היהודים בחברה והשפעותיה ארוכות-הטווח של הטמיעה בתרבות הגרמנית. בתקופה בה התנערו רבים מהאמונה ברציונליזם מופשט ובקדמה, נחשפה התפישה הקודמת של מורשתו לרוויזיה מקיפה; מה שנחשב קודם להתחדשות ולשגשוג, היה בעיני כל הספקטרום של יהדות גרמניה לראשיתה של התדרדרות והתבוללות. חגיגות המאתיים משכו תשומת לב רבה, אך התאפיינו בטון פושר: הבטאון האורתודוקסי "ישורון" (בו נכתב לרגל יום המאה-וחמישים כי יחסו של מנדלסון לנצרות ולנסיבות העידן היה בבחינת "קידוש השם, המשפיע עלינו ברכתו עד היום") ציין עתה כי הידע ההלכתי שלו היה מועט. נימות ביקורתיות דומות נשזרו בפרסומים רפורמיים: בין היתר, הרב הליברלי מקס דינמן פרסם טור בו נאמר: "מהי עמדתנו הנוכחית כלפי דעותיו של מנדלסון? עלינו להודות, היא ביקורתית." גם היידישה רונדשאו הציוני הגן עליו, אך מיעט לפארו.

עם השנים התחדדה גם גישתם של החרדים למנדלסון. בחייו התייחסו בדרך כלל הרבנים והיהודים שומרי המסורת בכבוד רב למנדלסון, ורק הביעו הסתייגות מסוימת מכתביו ומהשקפותיו. לאחר מותו, ובפרט ככל שהלכו והקצינו המשכילים המאוחרים בעמדתם השלילית כלפי המסורת ואף נעשו דאיסטים או פנתאיסטים (לעיתים אף פרוטו-רפורמים), התעצמה ההתנגדות למנדלסון. דמותו הפכה סמל האפיקורסות והמרידה בדת והגורם להתמוטטותה של היהדות המסורתית. הרבנים הזהירו מפני עיסוק בכתביו ובמשנתו של מנדלסון; לפי חלק מהגרסאות, החת"ם סופר הזהיר בצוואתו: "בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד", ואחר כך הוסיפו לפרש כי ראשי התיבות רמ"ד פירושם: "הרשע משה דסאו". כמה מן האדמו"רים החסידיים היו מראשי הדוברים נגד מנדלסון, על רקע ההתקפות ההדדיות החריפות שבין החסידים לבין המשכילים. בחוגים הנאורים ותומכי האמנציפציה, נותר בגדר קדוש פטרון והיה ניסיון לנכס את מורשתו באופן גורף. במשך רוב תולדותיה ראתה בו היהדות הרפורמית את מייסדה או לפחות אחד מחלוציה, קביעה שהוזכרה בחיבורים רבים מכל צידי המתרס הדתי. רק ב-1986 פרסם מיכאל מאיר מאמר מכונן בו הגדיר את מנדלסון כרחוק מהרפורמיות וכמבשר, אם כבר, את הפיצול הפנימי בין שמירת מצוות להתערות והניסיון לחיות בשני עולמות האופייני לאורתודוקסיה המודרנית.

ביקורת של ממש נגד מנדלסון בתוך תנועת ההשכלה עלתה רק בדור האחרון שלה, והמנסח העיקרי שלה היה המשכיל המאוכזב פרץ סמולנסקין, שנטש את השקפת התנועה והפך לחלוץ הלאומיות היהודית. בסדרת מאמרים בשם "עת לטעת", שפרסם בשנות השבעים של המאה ה-19 בעיתונו "השחר", והוציא לאור אחר כך כספר, תקף סמולנסקין בחריפות את השקפתו של מנדלסון. עיקר ביקורתו הייתה שלמנדלסון לא הייתה רוח לאומית, כפי שקידם סמולנסקין, ושהוא לא פעל להכרה בעם ישראל כבאומה בפני עצמה. לשיטתו, מנדלסון לא השכיל לצפות מראש את תוצאותיה של משנתו הנאורה-האזרחית, ובסופו של דבר יצאו רבים מאנשי השכלת ברלין, תלמידי מנדלסון, לשמד. לביקורת זו צירף סמולנסקין את עניין תרגום התורה מן העברית אל הגרמנית:

"למען להפוך לעמו שפה ברורה תרגם את כתבי הקדש לשפת אשכנז, נשמיע זאת לאזננו ונביא חשבון מעשיו מה עשה: הוא לקח את כתבי הקדש, אשר היו משוש רוח כל בית ישראל וכבודו, כתבי הקדש, אשר המה אוצר אמונתו ודברי ימיו ותפארתו זה אלפי שנים ויעשם לרקחות ולטבחות לשפת אשכנז! [...] ובפועל כפיו נוקש בן-מנחם (=מנדלסון), כי כל בניו ורעיו המירו דתם, ופעולתו הייתה זאת, כי הדרך אשר סלל להם הביאם לכך, המה ראו כי הוא הגה אך בחכמות זרות, וגם את כתבי הקדש השבית מטהרם, ומה היה להם לעשות עוד? אחרי כי בית ישראל נשאר קרח מכאן וקרח מכאן. [...] זאת הייתה פעולתו למען עמו, כי מבלעדי העתקת התורה לא עשה מאומה, ואם נוסיף עוד להתבונן, כי ממנו יצאה הדעה כי ישראל לא עם הוא כי אם רק בני דת אחת, היינו כי רק החקים יאחדום, ובהביאנו חשבון, כי כבוד התורה ירד על ידו, ואם כן גם מוסדות הדת כלה והחקים אשר מהתורה יצאו, אז נדע משפט ברור את אשר עשה, או אשר נעשה על ידו, לבית ישראל, ואז אם לא נחפוץ לעשות שקר בנפשנו נֵאלץ להוציא משפט, כי לא טוב עשה לעמו ולא עלינו לשימו עד היום הזה לאות ומופת ומנהל לעמו, אשר בדרכיו ילכו ובתורתו ישמעו."

כמה משכילים, ובהם אברהם בר גוטלובר ורש"י פין, יצאו להגנתו של מנדלסון והשיבו על טענותיו של סמולנסקין. ואולם, עם שקיעת תנועת ההשכלה בסוף המאה ה-19, ירדה קרנו של מנדלסון והעיסוק בדמותו ובמשנתו הפך מדיון אידאולוגי למחקר היסטורי.

הביוגרפיה הראשונה של מנדלסון יצאה לאור, כאמור, מיד אחרי מותו על ידי יצחק אייכל; הביוגרפיה העברית הבאה יצאה לאור רק ב-2005. בתווך יצאו לאור כמה ספרים שעסקו בתנועת ההשכלה ובהשכלת ברלין בפרט, וייחדו פרקים נבחרים לדמותו של מנדלסון, בהם בין השאר "פני תבל" של משה מנדלסון-פרנקפורט (תרל"ב-1872) ו"דור תהפוכות" של שמעון ברנפלד (תרנ"ז-1897). באמצע המאה העשרים הודפסה מהדורה של כל כתבי מנדלסון בגרמנית (שלושה עשר כרכים) ובעברית (שלושה כרכים), אך היא לא הושלמה בשל מלחמת העולם השנייה והשואה. ביוגרפיות ומחקרים על מנדלסון נכתבו בשפות רבות לאורך השנים, בעיקר לקראת ציוני יובל להולדתו או לפטירתו. המחקר הביוגרפי המקיף והמעודכן ביותר יצא לאור באנגלית על ידי אלכסנדר אלטמן ב-1973; ב-2005 יצאה לאור בפורמט פופולרי (לא מדעי) בעברית ביוגרפיה שכתב שמואל פיינר.

על שמו יש רחובות בתל אביב, פתח תקווה ובעוד ערים.

מכּתביו

משקפיו של משה מנדלסון, במוזיאון היהודי בברלין

• כתבים קטנים בענייני יהודים ויהדות, רמת גן: ה'תש"ז
• מכתבים אודות התחושות, תל אביב: 1999
• "על השאלה: הארה מהי?", בתוך: הנאורות – פרויקט שלא נשלם? שש מסות על נאורות ומודרניזם (עורך: עזמי בשארה), תל אביב: 1997
• על השירה הלירית (מגרמנית: ידי אורן), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ח', 2017.

לקריאה נוספת

• יצחק אייכל, תולדות רבנו החכם משה בן מנחם, ברלין, תקמ"ט 1788 (עותק סרוק, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית)
• עמוס אילון, רקוויאם גרמני, יהודים בגרמניה לפני היטלר, 1743–1933, תרגם דני אורבך, הוצאת דביר, 2004
• מאיר גילון, קהלת מוסר למנדלסון על רקע תקופתו, ירושלים: תשל"ט
• יעקב כץ, מסורת ומשבר, מוסד ביאליק, 1958
• פרץ סנדלר, הביאור לתורה של משה מנדלסון וסיעתו, התהוותו והשפעתו, הוצאת ראובן מס, ירושלים, תש"א 1940
• שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ב
• שמואל פיינר, משה מנדלסון, מרכז זלמן שזר, 2005
• שמואל פיינר, קריאה ב'קהלת מוסר' של משה מנדלסון, דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ג', 2013.
• יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א', ירושלים, תשי"ב, עמודים 42–102
• אליעזר שביד, תולדות ההגות היהודית בעת החדשה, הוצאת כתר והוצאת הקיבוץ המאוחד, תשל"ח 1977, עמודים 122–151
• אלי שיינפלד, ״שכחת הקול: עיון בתיאולוגיה הפוליטית של ברוך שפינוזה ושל משה מנדלסון״, האלוהים לא ייאלם דום : המודרנה היהודית והתיאולוגיה הפוליטית (עורכים כריסטוף שמידט ואלי שיינפלד), הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר, ירושלים תשס״ט, עמודים 38-69
• אלי שיינפלד, ״שכחי אלוהים: משה מנדלסון ור׳ יעקב עמדין על נבחרות ואוניברסליזם״, דעת 82 (2016), עמודים 351-368
• דב שוורץ, ההתפתחות של המין האנושי במשנתו של מנדלסון - פרק בתולדותיו של הרעיון המשיחי, דעת 22 (תשמ"ט), עמודים 109–121 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
• עזריאל שוחט, עם חילופי תקופות; ראשית ההשכלה ביהדות גרמניה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1960

קישורים חיצוניים

אודותיו

• "מֶנְדֶלְסוֹן, משה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמודים 235–237, באתר HebrewBooks
• מתיה קם, משה מנדלסון, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• משה מנדלסון, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• יחיאל צבי מושקוביץ, ר' משה מנדלסזון - "הביאור"
• משה מנדלסון, במהדורת 1901–1906 של ה-Jewish Encyclopedia (באנגלית)
• דיון על יחסם של רבני התקופה למנדלסון - רפאל בנימין פוזן, על היחס למנדלסון מצד רבני גרמניה, המעין תשרי תשס"ט; תגובת יהודה הערשקאוויטש, טבת תשס"ט, ותגובת ר' יו"ט פורגס, ניסן תשס"ט; מאמר תשובה של הרב פוזן, ניסן תשס"ט
• שלושה פרקים מהביוגרפיה של שמואל פיינר, באתר מט"ח
• אריה קיזל, מנדלסון: הטיול המשפיל באונטר דן לינדן(הקישור אינו פעיל, 25.2.2019)
• אמיר משיח, אנטי-דוגמה במשנתו של משה מנדלסון: סובלנות, דת ותבונה, אורשת א (תש"ע), עמ' 239–251
• יחיאל צבי מושקוביץ, ר' משה מנדלסזון - "הביאור", מתוך: "פרשנות המקרא לדורותיה", משרד החינוך התרבות והספורט - האגף לתרבות תורנית, התשנ"ח-1998, עמ' 135–138
• מיכאל מאיר, על ספרו של שמואל פיינר 'מנדלסון', בסדרת גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי, זמנים 100 (סתיו 2007)
• שלמה זלמן אריאל (עורך), אנציקלופדיה "מַעְיָן" - גדולים בישראל, הוצאת יוסך שרברק, תל אביב 1960, עמ' 330–339
• ראיון עם פרופ' משה צימרמן ובו סקירה של חלקו של משה מנדלסון בהגדרת הגרמניוּת, באתר יד ושם

כתביו

• הספרים של משה מנדלסון, באתר "סימניה"
• ספרים של מנדלסון ברשת
  • ספריו במאגר הספרים הסרוקים של בית הספרים הלאומי:
    • באור מלות ההגיון להרמב"ם, עם הפירוש של מנדלסון שנדפס על שם שמשון הקלירי, פרנקפורט דאודר תקכ"ב, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
    • מגילת קהלת עם הביאור של מנדלסון, ברלין תק"ל, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית[1]
    • פעדאן (פיידון), בתרגום לעברית של ר' ישי בר ממץ, ברלין תקמ"ז, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
    • Jerusalem, oder über religiöse Macht und Judentum, Berlin 1783, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
    • אור לנתיבה - המבוא לביאור, ברלין, תקמ"ג, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
    • ספר נתיבות השלום - חמישה חומשי תורה עם הביאור והתרגום, ברלין, תקמ"ג, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
    • מועדי שחר, קניגסברג תר"ה, במאגר הספרים הסרוקים של הספרייה הלאומית
  • קהלת מוסר באתר HebrewBooks
  • תקציר של האיגרת ללאוואטר, באתר "דעת"
  • "פיידון", בפרויקט גוטנברג הגרמני (בגרמנית)
  • מאמר על ההשגחה, תרגום שמואל יוסף פין (טקסט פילוסופי)
  • ירושלים, זיטומיר תרכ"ז, באתר google books

הערות שוליים

ערך מומלץ