כתב מרובע

כתב מרובע, המכונה גם הכתב המרובע היהודי, הכתב היהודי או כתב אשורי, הוא כתב של אלפבית עברי המשמש עד ימינו בכתיבת טקסטים בעברית ובשפות יהודיות כמו יידיש וערבית יהודית.

היסטוריה

בקרב החוקרים מקובל שהכתב המרובע התפתח מהכתב הארמי, שהיה בשימוש נרחב במזרח התיכון מהמאה השמינית לפני הספירה עד המאה השלישית לפני הספירה בגלל היותה של השפה ארמית לינגואה פרנקה באזור. לטענת פרנק מור קרוס, הכתב המרובע התפתח מהכתב הארמי הרשמי של המאה הרביעית לפני הספירה. במהלך המאה השלישית לפני הספירה, החל שימוש בכתב הארמי לכתיבת טקסטים עבריים. הטקסטים העבריים הקדומים ביותר המשתמשים בכתב המרובע הם כתובת מהר גריזים ומגילות מקומראן המתוארכות למחצית השנייה של המאה בשלישית לפני הספירה. החוקרים חלוקים על המשמעות של כתבים אלו. בעוד קרוס וחוקרים אחרים טוענים שכתבים אלו מצביעים על המעבר לשימוש בכתב המרובע, שהתבצע במאה השלישית לפני הספירה, לנגלואה טוען שכתבים אלו הם ניצנים קדומים של שימוש בכתב ארמי לטקסטים עבריים, ואימוץ הכתב המרובע אירע רק במאה השנייה לפני הספירה. במאות השנייה והראשונה לפנה"ס פסק השימוש בקרב היהודים בכתב העברי העתיק למעט לצרכים סמליים או מקודשים והכתיבה העברית נכתבה כמעט אך ורק בכתב המרובע.

פרנק מור קרוס מאבחן ארבעה שלבים בהתפתחות הכתב המרובע:

1. כתב פרוטו-יהודי (נקרא גם יהודי ארכאי) ששימש בערך בשנים 275–150 לפני הספירה. בכתב זה יש מאפיינים של הצללה והבדלי גודל בין אותיות שמופיעים בכתב הארמי אך נעלמו בשלבים מאוחרים יותר של התפתחות הכתב המרובע. כתבים מייצגים של כתב זה הם מגילות מדבר יהודה 4QSamb ו-4QJera.
2. כתב חשמונאי ששימש בערך בשנים 150–30 לפני הספירה. בכתב זה יש פחות הבדלים בין גודלי האותיות, אם כי ל וע עדיין קטנות יחסית לאותיות אחרות ואותיות מנצפ"ך יורדות מתחת לשורת הבסיס של הכתיבה. בכתב החשמונאי ההצללה היא חד גונית ואין הבדל בין קווי אורך לקווי רוחב. מגילת ישעיהו נחשבת למייצגת מובהקת של כתב זה, אם כי רוב מגילות מדבר יהודה נכתבו בו.
3. כתב הרודיאני שמתוארך לתקופה ממלכות הורדוס עד חורבן בית המקדש, אך המשיך לשמש ככתב סופרים רשמי בתקופות מאוחרות יותר. בכתב ההרודיאני יש הבדלה עקבית באותיות מנצפ"ך בין אמצעיות לאותיות סופיות, קוי האורך של האותיות, שבכתבים קדומים יותר היו נטויות, הן אנכיות ויש בכתב הרודיאני הרבה יותר עיטורים בראשי האותיות. כמו כן, באות ק הזנב קצר יותר מבכתבים קדומים ובאות ט הבסיס רחב יותר. בתוך כתב זה מבדילים בין כתב הרודיאני מוקדם, שמייצגיו הם מגילת התהילים הגדולה ומגילת מלחמת בני אור בבני חושך המאופיינת על ידי מגילת ההודיות.
4. כתב בתר-הרודיאני המתוארך לשנים 70–135 לספירה. בכתב זה, למעט באותיות בעלות רגליים ארוכות, כמעט ואין הבדלים בגובהי האותיות. גגות האותיות משופעים ואינם מקבילים לשורת הבסיס כבכתבים קדומים יותר והעיטורים בראשי האותיות רבים יותר מאשר בכתב ההרודיאני. מייצגי כתב זה הן שרידי כתבים שנמצאו בוואדי מרבעאת ובנחל חבר.

במסורת

התלמוד הבבלי מייחס את המעבר לכתב המרובע לעזרא הסופר:

בתחילה נתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורי ולשון ארמי, ביררו להן ישראל כתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות כתב עברי ולשון ארמי. מאן הדיוטות אמר רב חסדא - כותאי. מאי כתב עברי אמר רב חסדא - כתב ליבונאה

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א, עמוד ב'

הרמב"ם

הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת ידיים כותב שבכתב האשורי נתנה תורה בהר סיני :

"והכתב הזה אשר נכתב בו אנחנו התורה הוא "כתב אשורי", והוא הכתב אשר כתב יתברך התורה".

והוא מסביר את פשר השם אשורי וזה לשונו:

" ונקרא אשורי מן הגדולה והתפארת, כמו "באשרי כי אשרוני בנות"(בראשית לג, יג). והוא אמרם "אשורי, שהוא מאושר שבכתב", לפי שאינו משתנה, ולא יפול בו דמיון לעולם

לפי שאותיותיו בלתי מתדמות, ולפי שאינו נדבק אות באות בשיטת כתיבתו, ואין כזה בשאר הכתיבות".

פירוש המשנה ידיים פרק ד משנה ה

צורת האותיות

באופן מסורתי מזהים שני סגנונות של הכתב המרובע. בסגנון האשכנזי הקווים האופקיים של האותיות עבים במיוחד, ואילו הקווים האנכיים דקים. דוגמאות מובהקות של סגנון זה הן גופנים "דרוגולין", "וילנא" ו"ליבורנה". לעומתו הסגנון הספרדי מתאפיין על ידי הבדל קטן בלבד בין עובי הקווים האנכיים והאופקיים. דוגמאות לסגנון זה הן הגופנים "שוקן" ו"טולדו".