ערבית יהודית

קבוצת ניבים בשפה הערבית

ערבית יהודית היא קבוצת אתנולקטים, אשר דוברו בפי יהודים שחיו בספרד ובארצות ערב. מונח זה מתייחס גם לשפות שנכתבו באותיות עבריות בידי יהודים החל בימי הביניים וגם לשפת היום-יום המדוברת. כמו הלאדינו והיידיש, גם קבוצה זו היא מן השפות היהודיות שהתפתחו בקרב יהודי התפוצות.

דף מגניזת קהיר, חלקו כתוב בערבית-יהודית
אלחוררייא, עיתון מודרני בערבית יהודית שיצא לאור בטנג'יר (בתמונה גיליון מ-4 באוגוסט 1922)

עם התפשטות האסלאם והתהליך ההדרגתי של התאסלמות העמים במזרח התיכון, במרכז אסיה ובצפון אפריקה, תפסה הערבית היהודית את מקומה של הארמית, ומראשית המאה התשיעית הייתה גם לשפת היום-יום בארצות האסלאם דוברות הערבית. כמו אצל שאר דוברי הערבית, גם בקרב היהודים דוברו אתנולקטים שונים במקומות שונים. השפה נכתבה - לעיתים לפי הניב המקומי ולעיתים בשפה הקלאסית האחידה - באותיות עבריות (ולרוב לא באלפבית הערבי), עם תוספת של נקודות דיאקריטיות לאותיות ערביות שאין להן מקבילה בעברית. במאה העשירית קבע ר' סעדיה גאון תעתיק קבוע ועקבי.[1]

רוב הניבים המדוברים של הערבית היהודית החלו להיעלם במאה העשרים. תהליך נטישת השפה החל עוד בארצות המוצא, עם המעבר ההדרגתי של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לשימוש בצרפתית כשפה עיקרית והמעבר ההדרגתי בארצות כגון עיראק וסוריה לשימוש בערבית סטנדרטית. תהליך ההיעלמות של ערבית יהודית המשיך ביתר שאת כשרוב יהודי ארצות ערב היגרו לצרפת, לישראל ולארצות אחרות והתחילו לדבר בשפה המקומית (צרפתית או עברית ישראלית). משום כך נחשבת היום השפה הערבית היהודית, כמו שאר השפות היהודיות, שפה בסכנת הכחדה.

רוב ספרות ההגות היהודית של חכמי יהדות ספרד בימי הביניים נכתבה בערבית יהודית וכך גם חלק מספרי פרשנות המקרא וההלכה. זאת לעומת שירת ימי הביניים של יהדות ספרד, שנכתבה בעיקר בעברית. החיבורים שנכתבו בערבית היהודית תורגמו לעברית למען יהודי אשכנז וצרפת; בין המתרגמים מפורסמת משפחת אבן תיבון.

בערבית יהודית נכתבו כתביו של הרב סעדיה גאון ובהם התרגום הערבי למקרא המשמש את עדת תימן, וחיבוריו בתחומים המגוונים של ההגות היהודית, הבלשנות העברית וההלכה; כתבי הרמב"ם ובהם מורה נבוכים, פירוש המשניות וספר המצוות (אך לא משנה תורה שנכתב בעברית); ספר הכוזרי של רבי יהודה הלוי, חובות הלבבות של רבינו בחיי אבן פקודה ועוד חיבורים רבים בהלכה, בפרשנות, בפילוסופיה, בדקדוק ובתחומים נוספים. חלק גדול של הקורפוס העצום של גניזת קהיר כתובים גם הם בערבית יהודית.

בעת המודרנית חל גיוון בשימושים בערבית יהודית. לצד ספרי הגות וכתבים רבניים, יצאו לאור גם עשרות כתבי עת ועיתונים בערבית יהודית בקהילות השונות של יהדות ארצות ערב ואף בקהילת הבגדאדית בהודו. ספרות חילונית בערבית-יהודית גם היא חוברה ופורסמה, ויצירות קלאסיות רבות של ספרות העולם תורגמו לדיאלקטים המקומיים השונים של השפה.

טקסטים שנכתבו בערבית יהודית מכילים בדרך כלל מאפיינים של הערבית המדוברת. בעוד שהערבים המוסלמים השתדלו מאז ראשית האסלאם לכתוב בערבית הקלאסית, היהודים לא היו מחויבים לאידיאל של השפה הערבית ולכן שכיחות בכתיבתם תופעות מן הערבית המדוברת. לפיכך, חקר הערבית היהודית יש בו כדי לתרום לחקר הערבית המדוברת של ימי הביניים, ובכלל זה הערבית שדוברה בפי המוסלמים. מצד שני, חוקרי הערבית היהודית מסתייעים פעמים רבות בהשוואות עם הניבים המודרניים של הערבית המדוברת.

תעתיק עריכה

כתב ערבי כתב עברי כתב ערבי כתב עברי כתב ערבי כתב עברי כתב ערבי כתב עברי
ا / ء א و ו خ כׄ, ךׄ ص צ, ץ
ب ב ز ז ل ל ض צׄ, ץׄ
ج גׄ ح ח م מ, ם ق ק
غ ג ط ט ن נ, ן ر ר
د ד ظ טׄ س ס ش ש
ذ דׄ ي י ع ע ت ת
ه ה ك כ, ך ف פ, ף ث תׄ או ת֒

את האות תא מרבוטה ة מקובל לתעתק הׄׄ / ה࣫ (ה' עם שתי נקודות למעלה). במבנה של סמיכות, לעיתים קרובות מאוד צוינה האות תא מרבוטה בסוף הנסמך בתעתיק לאות ת.[2]

לקריאה נוספת עריכה

מונוגרפיות עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ערבית יהודית בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ חגי בן שמאי, רקמת הלשון בכבל ערב, עת־מול 240, מאי 2015 עמ' 6
  2. ^ יהושע בלאו, דקדוק הערבית־היהודית של ימי־הביניים, שנייה, ירושלים: י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תשנ"ה, עמ' 40