לעבור את הקיר

לעבור את הקיר
	כרזת הסרט
בימוי	רמה בורשטין
הופק בידי	אסף אמיר
תסריט	רמה בורשטין
עריכה	יעל חרסונסקי
שחקנים ראשיים	נועה קולר ; עמוס תמם ; עוז זהבי ; דפי שושנה אלפרן ; רוני מרחבי ; עירית שלג ; עודד לאופולד
מוזיקה	רועי אדרי
צילום	עמית יסעור
מדינה	ישראל
חברת הפקה	נורמה הפקות
חברה מפיצה	נורמה הפקות
הקרנת בכורה	31 באוגוסט 2016 (ונציה); 27 באוקטובר 2016 (ישראל)
משך הקרנה	110 דקות
שפת הסרט	עברית
סוגה	דרמה, ישראלי
	דף הסרט ב-IMDb

לעבור את הקיר הוא סרט קולנוע ישראלי בבימויה של הבמאית החרדית רמה בורשטין העוסק בסיפורה של חוזרת בתשובה בשנות השלושים לחייה, המחפשת שידוך לעצמה. כמו סרטה הקודם של בורשטין, "למלא את החלל", גם סרט זה הוצג לראשונה בפסטיבל ונציה.

הסרט זכה בשלושה פרסי אופיר בשנת 2016: בפרס עיצוב התלבושות (חוה לוי רוזלסקי), השחקנית הטובה ביותר (נועה קולר), ופרס התסריט לרמה בורשטין.^[1]

עלילת הסרטעריכה

מיכל (נועה קולר) היא בת למשפחה חילונית שחזרה בתשובה והתקרבה לחסידות ברסלב. היא מתפרנסת מהפעלה של פינת ליטוף ניידת, שבה יש לילדים הזדמנות ללטף גם זעמן שחור. בגיל 32 היא עומדת להתחתן סוף סוף עם גידי, אך חודש לפני המועד, בעודם בוחנים את המנות באולם השמחות, גידי חוזר בו ומבטל את החתונה, בנימוק שאינו אוהב את מיכל.

מיכל מסתייעת בסגולות ובשדכנים, וחוזרת למסלול של פגישות מייאשות עם שלל חתנים פוטנציאליים, אך ללא תוצאות - האחד מסרב להביט בה משיקולי צניעות, האחר הוא חירש המדבר אתה באמצעות מתרגם לשפת הסימנים וכך הלאה. ברגע של ייאוש ואמונה גם יחד היא מחליטה שתתחתן בנר שמיני של חנוכה, ואף מזמינה אולם שמחות למטרה זו, אף שאין לה חתן. "יש אולם, יש לי שמלה, קטן על אלוקים להמציא לי חתן", מכריזה מיכל וממשיכה בהכנות לחתונה בתאריך המיועד. בני משפחה, מכרים ואף רב מנסים להניא אותה מהמהלך, אך בליווי חברות קרובות היא ממשיכה בו. בין השאר היא עולה לקברו של רבי נחמן מברסלב באומן, ושם פוגשת זמר חילוני (עוז זהבי) המגלה בה עניין, אך היא דוחה אותו. בהגיע המועד שנקבע לחתונה מיכל לובשת שמלת כלולות ואחיותיה מסיעות אותה לאולם השמחות. שם הכל ממתינים להתפוצצות הבועה, אך בפתרון של "האל מתוך המכונה" (דאוס-אקס-מכינה)^[2] שימי (עמוס תמם), בעליו של אולם השמחות, שאותו הכירה מיכל כנשוי, מודיע לה שהתגרש שבוע קודם לכן, ומבקש ממיכל שתינשא לו.

דבר המבקריםעריכה

המבקר צביקה אנגל–ינובר רואה את הסרט כעוסק בחוויה הדתית:

על אף שהסרט יכול היה להיתפס כקומדיה קלילה וקיטשית משהו, הוא נוגע בשאלות עמוקות וקיומיות של המעשה הדתי, של החוויה הדתית, ואולי אף של החוויה האנושית הכללית. מיכל מחפשת כנות, רוצה קרבה ואהבה, עובדת בעבודה לא שגרתית כמעבירה סדנאות בליטוף חיות ויש לה הסתכלות מעניינת על העולם. היא מסוגלת לסחוף אותנו לעולמה ולחשוב שמעשיה הם מעשים נורמטיביים ונורמליים.^[3]

גם המבקר תומר קמרלינג סבור שהסרט עוסק בחוויה הדתית, ובפרט במשבר אמונה:

זה סרט על משבר אמונה, וכשקוראים אותו ככה הוא ההפך ממקומם. הוא מקסים. שלושה מפתחות גלויים למדי משכנעים אותי שזה הסיפור פה. הראשון הוא הפיתוי, שמיוצג כאן פעמיים – הן על ידי נחש (מיכל מתפרנסת מתפעול של פינת ליטוף ניידת) והן על ידי ברנש. את האחרון מגלם עוז זהבי, ואני לא חושב שזה מקרי שדמותו – מוזיקאי חילוני-מתחזק - עושה את הכניסה שלה בדיוק ברגע המפתח השני: סצנה אדירה, פשוט אדירה, שבה מיכל מתייפחת על קברו של רבי נחמן מברסלב ומאשימה את עצמה בשקר. "אני לא מרגישה אותך", היא אומרת ומשאירה לנו להחליט את מי היא לא מרגישה – הרב או הערכאה הדתית הגבוהה יותר. המפתח השלישי הוא הרגע שבו הרבי המאוד חי של מיכל עושה לה נו-נו-נו לאמור, "מה שאת עושה נקרא 'לסמוך על הנס'".^[4]

המבקר אורי קליין כתב: "הסרט מתיימר לגעת באובססיה הישראלית לנישואים בכל מחיר, אך במקום לעסוק בנושא זה לעומק, הוא מתאר כיצד בכוחה של אמונה לממש אובססיה זו, והוא אף בוגד בגיבורה שלו בתארו אותה כאשה דתייה שרוצה להתחתן מאהבה, אך לבסוף מוכנה להתחתן עם מי שרק יתייצב לצדה מתחת לחופה במועד שנקבע", והוסיף "זהו סרט שכולו מניפולציה, כשם שערמומיות ותעמולה הן שם המשחק בסרטיה של בורשטיין"^[5].