לפת
לפת (שם מדעי: Brassica rapa) היא ירק ממשפחת המצליבים, המשמש למאכל וכמספוא. זהו צמח תרבותי, שהיה ידוע ביוון וברומא העתיקה, בסין ובמצרים העתיקה וגם בישראל ועל כך מעידים המקורות שבמשנה.
 לפת
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צמחים |
| מערכה: | בעלי פרחים |
| מחלקה: | דו-פסיגיים |
| סדרה: | צלפאים |
| משפחה: | מצליבים |
| סוג: | כרוב |
| מין: | לפת |
| שם מדעי | |
 Brassica rapa
| |
מאפייניםעריכה
הלפת גדלה בייחוד בארצות של אקלים נח וממוזג. נזכרה במשנה "הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם היו מקצת עליו מגלין, אינו חושש לא משום כלאים, ולא משום שביעית, ולא משום מעשרות, ונטלים בשבת" (משנה כלאים א ט), בין ירקות הגינה.
בתקופת המשנה נחשב הלפת למאכל עניים ושימש גם כמספוא, ובמסכת ברכות מד ב' נאמר: "אוי לבית שהלפת עוברת בתוכו".[1]
לפת טרייה מכילה 30 קלוריות ל-100 גרם ולפת מבושלת 28 קלוריות ל-100 גרם. הלפת היא אשרוש עם שושנת עלים בראשו והוא דומה לצנון בחיצוניותו ובאופן גידולו. גם הלפת היא גידול חד-שנתי חורפי. ידועים זנים כדוריים, עגולים-פחוסים ושיפודיים. הוא גידול רב-שימושי הנאכל טרי או כבוש והעלים הירוקים מבושלים כתרד.
זרעי אחד מזני הלפת משמשים להכנת שמן קולזה – שמן בעל טעם חזק, המקובל לתיבול, במדינות כמו שווייץ.
במזרח אסיה קיימים שני זנים של לפת שנהוג להשתמש בעליהם, ולא בשורשיהם, למטרות קולינריות. לזנים אלו מספר שמות בשפות שונות. בארץ התקבעו השמות פאק צ'וי וכרוב נאפה לתיאור שני הזנים.
אשרושי לפת
דוכן לפת בשוק
קישורים חיצונייםעריכה
- לפת, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שולייםעריכה
- ^ אברהם אופיר שמש, צמחים, מאכלים ודפוסי אכילה בספרות הברכות 1492–2000, הוצאת אוניברסיטת אריאל בשומרון, אריאל, 2014 – באתר כותר
