מבנן

בלוק עירוני

מבנן (או בלוק עירוני) הוא מושג מתחום התכנון העירוני, שמוגדר כאזור עירוני שתוחמים אותו בניינים, רחובות וכבישים. בהוראה מורחבת משמש מונח זה להגדרת כל קבוצת בניינים שיש להם מתחם משותף. הבלוק הוא קבוצת מבנים ומרחבים פתוחים הממוקמים בין ארבעה כבישים הממשיכים מעבר לבלוק ומהווים חלק מאותו פסיפס אורבני.[1] בלוק עירוני הוא יחידת חלוקה בסיסית החוזרת על עצמה ויוצרת את הרקמה העירונית הבנויה.

דוגמה של תכנון מבנן מלבני

הבלוק העירוני כבסיס לארגון המרחב, החל להופיע בראשית המחשבה על בנייתן של ערים ומאז הוכר כבעל חשיבות רבה בתכנון הסביבה האורבנית. לאורך ההיסטוריה השתנו גודלו וצורתו של הבלוק העירוני, אך הוא נשאר חשוב בעיצוב אופייה ומרחביה של העיר. בנוסף לכך, לאורך השנים הוכר תפקידו החברתי החשוב של הבלוק העירוני במרחב האורבני ובכוחו ביצירת חוסן חברתי וקשרים קהילתיים שונים. דרך ניתוח הפרמטרים הכמותניים והאיכותניים של בלוק אחד – כגון מרחבים פרטיים וציבוריים, טיפולוגיות מגורים, שפות אדריכליות, אִיזוּר, סקיילים שונים, יחס כלפי הרחובות ומרחבים ירוקים – ניתן להבין את העיר עצמה.[2]

רקע היסטוריעריכה

הבלוק העירוני כבסיס לארגון המרחב האורבני, החל להופיע כבר בראשית המחשבה על בניית ערים ועל מהי עירוניות. בעזרת סידור המרחבים בעיר ניתן היה לגבות מיסים ולגייס אנשים לצבא בצורה מסודרת, ובכך לבסס הגמוניה ושליטה כלכלית באזרחים. כבר בתחילת דרכו, הכיל הבלוק העירוני את כל אותם מאפיינים שהיו חלק מהחיים האנושיים: בית מגורים, מקום תפילה וחלקות חקלאיות בהם גידלו לעצמם האנשים פירות וירקות[3].

צמיחתם של ערכי הדמוקרטיה והשוויון ביוון הקלאסית במאה ה-6 לפנה"ס, מגולמים היטב בחלוקת המרחב העירוני בערים היווניות. בערים אלו לא היו רחובות מרכזיים או משניים, אלא מרחב ציבורי משמעותי נגיש לכולם הממוקם במרכז העיר. צורתם של הבלוקים העירוניים הייתה מלבנית וגודלם נקבע על ידי הרחובות שהתפתחו מסביב למרכז העיר. הבלוקים התאימו לאופי וגודל יחידות הדיור שהיו מקובלות באותה תקופה, והם גודרו על ידי חומות מאולתרות שהתאימו לתנאי השטח[3].

באימפריה הרומית, אשר כבשה את יוון במאה ה-2 לפנה"ס, התבססה תפיסה אורבנית חדשה: העיר נחצתה על ידי שני רחובות ראשיים, הדומוס (צפון-דרום) והדקומנוס (מזרח-מערב) שהפכו למרכזי כוח וגיוס כספים וחיילים, דבר שההעיד על שלטון חזק ומשמעותי. סביב שני הרחובות ובצומת המרכזית שנוצרה בחיבור ביניהם, התפתח המרכז האורבני של העיר הרומאית. שני רחובות אלו יצרו חלוקה עירונית ל-4 רבעים, שניים מתוכם נחשבו לאזורים טובים בסמוך למרכז העיר והשניים האחרים לאזורים פחות טובים, ולפיכך גם חלוקה של אוכלוסיות שונות. הבלוק העירוני היה בצורה מרובעת ונוצר עקב החלוקה לרבעים, כאשר בכל רובע היו דפוסי בלוקים שונים. הרומאים הביאו תפיסה כוחנית יותר לארגון וסידור העיר.

סקירה היסטורית של הבלוק העירוני מעלה מספר תובנות עיקריות:

  1. בחירת גודל וצורת הבלוק בתקופות היסטוריות חשובות נקבעה בעיקר עקב דרישות פיתוח ראשוניות של חלוקת הקרקעות.
  2. כל תקופה שיקפה מידה מסוימת של עקביות בגודל ובצורת הבלוק העירוני, ובכל תקופה כזו ניתן לזהות את גודל הבלוק הדומיננטי בהתאם לאזור גאוגרפי ולתקופה ההיסטורית.
  3. ניתן לזהות צורות וממדים של בלוקים בעלי יעילות אופטימלית של היבטים מסוימים, וכן לזהות השלכות על התפתחות תהליכים של צורות וממדי הבלוק.

תיאוריות עירוניותעריכה

עם התפתחות הרעיון האורבני וצמיחתו של תחום התכנון העירוני החלה התייחסות ספציפית לאלמנטים אורבניים שונים וביניהם הבלוק העירוני. תיאוריות רבות ומגוונות התהוו סביב רעיון הבלוק העירוני כאשר כל גישה מתייחסת לסוגיה אחרת הנוגעת לבלוק.

העיר הרכהעריכה

אחת הסוגיות הבולטות בחקר הבלוק העירוני היא הדרך שבה האדם ההולך במרחב חווה אותו. לכן, בתכנון עירוני נכון יש לקחת בחשבון את הארגון והפריסה של הסביבה הבנויה ליצירת תנועה נוחה, כמו סוגי הבניינים וארגונם במרחב. דייוויד סים[4] תבע את המונח העיר הרכה (soft city) ככזו שיוצרת מרחבים נעימים ובטוחים עבור תושביה בניגוד לתפיסה הרווחת על חיים בעיר. בין היתר מדגים סים כיצד תצורות שונות של פיזור הבניינים בבלוקים בעלי שטח זהה, יוצרות חוויה מרחבית ועירונית שונה לחלוטין.

כאשר לוקחים ארבעה בלוקים בעלי אותו השטח ומספר זהה של יחידות דיור, בכל אחד מהם תיווצר חוויה עירונית ומרחבית שונה והזדמנויות שונות במרחב העירוני. התצורות השונות גורמות למרחב להיראות אחרת: בנייה גבוהה אל מול בנייה נמוכה, שטחים ציבוריים רחבים אל מול שטחים ציבוריים קטנים וכדומה. כשבפועל האדם במרחב יקבל תחושה שונה לחלוטין בכל אחד מהמקרים. למשל, במקרה בו בלוק מוקף על ידי בניינים, קירות הבניינים עוזרים להרחיק את הרעש מהרחובות והמרחבים הציבוריים, במיוחד מהתנועה. כך נוצר חלל במרכז שמאפשר מרחב בטוח למשחק עבור ילדים וכן הזדמנויות רבות לאינטראקציה אנושית.

היבט חשוב בהקשר הזה הוא היכולת של פיזור המבנים בבלוק ביצירת תחושת קהילתיות וביטחון מעצם קיומו של בלוק במבנה מסוים. למשל בבנייה אחידה וגבוהה אדם עלול לחוש בדידות רבה יותר לעומת לבנייה נמוכה יותר עם עירוב שימושים וקרבה בין הבניינים כך שבאופן אוטומטי נוצרים מפגשים אנושיים ותחושת הניכור שמאפיינת לעיתים את החיים בעיר מצטמצמת.[4]

גודל הבלוקעריכה

בספרה של ג'יין ג'ייקובס, עיתונאית וסופרת שעסקה רבות בתחום התכנון העירוני היא מתייחסת לגודל הבלוק האידיאלי ומציגה את גודל הבלוק כהיבט חשוב ביותר בהוויתו וכאחד התנאים להיווצרותה של עירוניות טובה. עירוניות טובה היא כזו המבוססת על גיוון במרחב שמביא לנוכחותם של הולכי רגל רבים ברחוב לאורך רוב שעות היממה. על מנת ליצור את הגיוון נדרשת יש לאפשר נגישות של המרחב עבור הולכי הרגל המיועדים לכיוון מסוים והולכי רגל "מזדמנים-אקראיים". אלה ואלה ככל שיקרו למקום מסוים באופן מזדמן יוסיפו לחיות הרחוב, ימקסמו את המפגשים האנושיים ואף יחשפו לבתי עסק הנמצאים ברחוב כלקוחות פוטנציאליים.

לגודל הבלוק חשיבות גדולה בעיקר בתחום ההליכתיות בעיר. כלומר, ככל שהבלוק גדול יותר, כך חווית ההליכה תהיה קשה יותר ופחות אטרקטיבית. לעומת זאת, בלוקים קטנים יוצרים יותר אפשרויות הליכה בעיר ומגדילים את המגוון ההליכתי ואת האפשרויות למפגשים אנושיים שונים.[5]

סופר-בלוקעריכה

הסופר-בלוק (super-block) היא התפתחות של העשורים האחרונים בתפיסת הבלוק העירוני. מדובר על איחוד מספר בלוקים על ידי הגבלת התנועה בכבישים ביניהם ויצירת מרחב ציבורי אטרקטיבי בחלל המשותף: "סופר-בלוק הוא שטח המכיל מבנים למגורים, חנויות, בתי ספר, משרדים וכו', עם שטח פתוח ציבורי (למשל ירוק), מוקף בכבישים ודרכים ללא מוצא. הוא מקושר לסופר-בלוק אחרים ולמרכז העיר באמצעות שבילים מעל או מתחת לכבישים".[6]

הבלוק העירוני המסורתי פיזר את תנועת הרכב לדרכים צרות יותר במהירות איטית יותר בעזרת פיזור צמתים בתדירות גבוהה יחסית המאטים את תנועת המכוניות. רשת המחוברת זו של כבישים צרים אפשרה פריחה של מספר תחומים הנוגעים להולכי הרגל ורוכבי האופניים בשכונות המורכבות מבלוקים סמוכים. אך צמתים כה רבים עלולים גם להאט את תנועת הולכי הרגל וגם לסכן אותם. יתרה מכך, פיזור כבישים צרים ורבים בין הבלוקים לרוב בא על חשבון צמצום השטחים הציבוריים הפתוחים במרחב השכונה.

בעקבות זיהוי חסרונות אלה ומתוך ההבנה כי חיבור של בלוקים בקנה מידה המתאים רק לרכב, ולא להולכי רגל, שימש כאמצעי לדומיננטיות המכונית באמצע המאה העשרים[7] ולא תואם את התפיסה ששמה את הולך הרגל בראש סדרי העדיפויות. רעיון ה"סופר-בלוק" נותן לכך מענה באמצעות איחוד מספר בלוקים והגבלת הכבישים ביניהם כך שנוצר שטח ציבורי ללא תנועת מכוניות. הסגירה הזו מאפשרת לפתח במרחב שבילי אופניים, שטחי ציבור, גנים ופארקים ויוצרת סביבה עירונית בטוחה ונעימה יותר תוך ניתוב הכבישים לדרכים אחרות, על חשבון העירוניות המתקבלת ברחובות ליניאריים: "העיר הטובה מאפשרת חופש במגוון דרכים וצורות. חופש תנועתי במגוון אמצעים למגוון אנשים, ללא תלות בגילם. הבסיס לחופש זה הוא האפשרות של בני האדם לנוע בצורה הטבעית להם – ברגל. בעיר הטובה החופש לנוע באופן עצמאי במרחב מוענק גם לקשישים, לילדים ולבעלי מוגבלויות." (תנועה מקיימת במרחב העירוני)[8]

בלוק עירוני בישראלעריכה

את הבלוק העירוני בישראל ניתן למצוא לדוגמה בתל אביב. תוכנית "גדס" הייתה תוכנית המתאר הראשונה של תל אביב, אשר תוכננה על ידי פטריק גדס, מתכנן ערים סקוטי. התוכנית התמקדה בתכנון רחובות ושדרות הניצבים לים בכדי לאפשר כניסת רוח לעיר, ורחובות אורכיים שיעודדו התפתחות מסחרית, בשילוב של תכנון כולל של גנים ציבוריים קטנים השזורים במרקם העיר. ה"בלוק העירוני של גדס" התבסס על בלוקי מגורים בעלי מאפיינים זהים, אשר יצרו קהילות-משנה בתוך המרקם העירוני ויתפקדו כיחידות עירוניות קטננות. הבלוקים תוכננו בין ארבעה רחובות ראשיים הממשיכים מעבר לבלוק, בכדי ליצור אחידות ברצף האורבני.[9]

הבלוק האידיאלי היה מרובע ובעל צלעות באורך של כ-200 מטרים, כאשר הרחובות הפנימיים הם צרים וחד-סטריים למכוניות, ומתקיימת אווירה שכונתית ושקטה יותר. בתוך הבלוק לרוב הוקמה גינה ציבורית או מבנה ציבור שכונתי כמו גן ילדים, בית ספר או קופת חולים. במשך השנים ברבים מבלוקים אלו נבנו במרכז הבלוק בנייני מגורים נוספים.

מחקר מעניין אודות הבלוק העירוני בישראל נעשה על ידי יעל אלוויל, חוקרת ומתכננת ערים ישראלית, המתעסקת רבות במחקריה במגדר ובקשרי הגומלין היום-יומיים בין נשים במרחב העירוני. היא טוענת כי גדס תכנן את תל אביב מתוך מחשבה על נשים ממעמד הפועלים. מחקרה ההיסטורי חשף כי "הבלוקים של גדס", תוכננו כמרחבי מחיה ביתיים עצמאיים של משפחות פועלים ואפשרו מפגשים אקראיים בין נשים, אשר יצרו מעוז כוח חברתי ופוליטי של פועלים מקשת רחבה של ארגוני פועלים ציוניים בעיר בשנות ה-30. לטענת אלוויל, ישנם בלוקים עירוניים בעיר שאיפשרו ואף מאפשרים גם כיום, מפגשים משמעותיים בין נשים. מפגשים הכוללים היבטים של זהות נשית סביב יצירת קשרים מקצועיים, הופעה בלבוש אופנתי, התארגנות אקטיביסטית ואפילו התארגנות פוליטית.[10]

קורונה והבלוק העירוניעריכה

המציאות החדשה הבליטה את רלוונטיות החיים בסביבה עירונית, קומפקטית, מגוונת ואינטנסיבית וחידדה את חשיבותם של מגוון הזדמנויות במרחב הביתי; מסחר, מקומות עבודה, שירותים שונים, מקומות ישיבה מוצלים, גינה שכונתית ועוד. בעקבות המציאות המשתנה הוציא מינהל התכנון דוח הערכת מצב שמטרתו לזהות איומים והזדמנויות שבמשבר הקורונה על עולם התכנון, אשר מתמקד בין היתר בצורך לחזק את העירוניות הקרובה לבית[11] מסמך נוסף שפרסם מינהל התכנון בהקשר זה מתמקד בתכנון עדכני ואיכותי של חללים עירוניים ובאתגר להשיגם במרחב מחיה מצומצם. הגבלת התנועה לטווח 100 מטר הציפה את חשיבות מרחבי הבניינים בבעלות משותפת, ששימשו את הדיירים כמקומות מפגש ומקום מפלט לשאיפת אוויר צח. הסגר בתקופת הקורונה הדגיש את הערך בשטחי חוץ, בצמחייה ובשטחי טבע בקרבת הבית, בייחוד עבור המפגש החברתי שנוצר בקרב משפחות עם ילדים, אוכלוסייה מבוגרת ועוד.[12]

פרופ' אלס ורבקל, ראש המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, מביטה על השינויים העמוקים שהביא עמו משבר הקורונה, וטוענת כי תקופה זו מצריכה מחשבה מחודשת על הקשר בין האדם והטבע, ועל האופן בו אנו מתכננים ערים. הקורונה שינתה את היומיום העירוני, והעלתה את חשיבות הקשר בין הבית לסביבה המיידית שבחוץ: אור שמש, אוויר, צמחייה וטבע, ובין המתגוררים בו לבין הקהילה – בהתאם לאלמנטים המרכזיים בתכנון הבלוק העירוני. לדבריה, הסגר חשף את האמת: "האנשים גילו שבטווח ה-100 מטרים אין לעיר שלהם מה להציע". ורבקל מסתכלת על ההקצאה התכנונית של שטחים פתוחים בעיר וטוענת כי האתגר המרכזי כעת יהיה להפוך את אותם מרחבים פתוחים לכאלה שהמשתמש העיקרי בהם הוא לא האדם: "אנחנו צריכים להיות רק מבקרים".[15]

[13]

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא מבנן בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Boffet Annabelle and Rocca Serra s., Boffet Annabelle and Rocca Serra s., (2001). Identification of Spatial Structures Within Urban Blocks for Town Characterisation. France: Cogit Laboratory.
  2. ^ אזרד דניאל, לגלות מחדש את הבלוק של סרדה, ארכיטקסט גליון 7, 2019
  3. ^ 1 2 Siksna A., A comparative study of block size and form : (in selected new towns in the history of western civilization and in selected North American and Australian city centres)., Thesis submitted for the Degree of Doctor of Philosophy, Department of Geographical Sciences (Geography, Planning, Surveying), ., The University of Queensland, 1990
  4. ^ 1 2 Sim, D (2019), . Soft City: Building Density for Everyday Life., U.S.A Washington: Island Press.
  5. ^ ג'ייקובס, ג' (1961)., מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות., הוצאה עברית בתרגום מרים טליתמן, תל אביב: הוצאת בבל.
  6. ^ James Stevens (2006)., A Dictionary of Architecture and Landscape Architecture, 2ed., Oxford: Oxford University Press. super-block.
  7. ^ Keating, W. Dennis, Norman Krumholz (2000)., Education and Research. 20 (1): 111–114, "Neighborhood Planning". Journal of Planning.
  8. ^ מנהל התכנון, תכנית אסטרטגית לאומית לתנועה מקיימת במרחב העירוני (יולי 2019). מינהל התיכנון
  9. ^ פרופ' פטריק גדס, [תרגום והקדמה מאת אליעזר פרנקל], דו"ח תכנון העיר יפו תל אביב (1925)
  10. ^ Allweil Y. 2016., Homeland: Zionism as housing regime, 1860-2011,, London: Routledge.
  11. ^ מנהל התכנון, הערכת מצב - משבר הקורונה ועולם התכנון (אפריל 2020). מינהל התיכנון.
  12. ^ מנהל התכנון, יחידה המגורים בשגרה ובחירום בעקבות משבר נגיף הקורונה 2020 (אוקטובר 2020). מינהל התכנון.
  13. ^ מלינצקי, ג' (2020 3 באפריל)., הסגר חשף את האמת: "אנשים גילו שבטווח ה-100 מטרים אין לעיר שלהם מה להציע". TheMarker