ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם

ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם (באנגלית: The Universal Declaration of Human Rights) היא מסמך היסוד של הקהילה הבין-לאומית על זכויות האדם והאזרח. ההכרזה אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948, ומתארת את זכויות האדם היסודיות שצריכות לחול בכל העולם. זו ההגדרה הבין-לאומית הראשונה של זכויות האדם, ומאז מצוין ה-10 בדצמבר כיום זכויות האדם ברחבי העולם. עקרונות ההכרזה הם בסיס חשוב במשפט הבין-לאומי, ותשתית לחוקות של מדינות רבות. סעיפי ההכרזה אומצו על ידי ארגונים רבים לזכויות האדם ברחבי העולם, כבסיס לפעילותם, כמו אמנסטי אינטרנשיונל והאגודה לזכויות האזרח בישראל.

הטיוטה הראשונה של ההכרזה נכתבה על ידי ג'ון המפרי, משפטן קנדי שהיה מרצה באוניברסיטת מקגיל במונטריאול, ושימש בתפקיד מנהל המחלקה לזכויות אדם במזכירות האומות המאוחדות. בעיצוב הנוסח הסופי השתתפו בין השאר גם אלינור רוזוולט ורנה קאסן.

ההכרזה עצמה, בהיותה החלטה של העצרת הכללית של האו"ם, היא בגדר המלצה בלבד, ואין לה תוקף משפטי. אולם למרות זאת, תוכן ההכרזה משמש בסיס לעקרונות משפטיים מחייבים במישור הבין-לאומי.

בישיבת העצרת הכללית של האו"ם ב-10 בדצמבר 1948 אושרה ההכרזה בהצבעת 48 מדינות בעד ו-8 מדינות נמנעות.^[1] אף מדינה לא הצביעה נגד. נציג ברית המועצות, שנמנעה בהצבעה, אמר כי למגילה יש "ערך מוסרי בלבד", והוא אינו יכול להצביע בעדה מכיוון שהיא לא מחייבת את כל המדינות להתאים את מערכות החוקים שלהן למגילת זכויות האדם, כפי שהוא הציע.^[2]

מדינת ישראל, שלא הייתה חברה באו"ם בזמן ההכרזה (היא התקבלה לאו"ם בהחלטה 273 ב-11 במאי 1949), איננה חתומה על ההכרזה ולא אישרה אותה. עם זאת, בית המשפט הגבוה לצדק הזכיר את המגילה ואימץ את עקרונותיה בחלק מפסקי הדין שלו.

הרקע להכרזה בדבר זכויות האדם

הוועדה לזכויות האדם הוקמה בשנת 1947 במטרה לנסח הכרזה אוניברסלית בדבר זכויות האדם, שנתקבלה בעצרת האו"ם שנה לאחר מכן. שורשיה הרעיוניים של ההכרזה נובעים מאחת מתקופות השפל החמורות ביותר בהיסטוריה האנושית – מלחמת העולם השנייה והשואה. ההפרות הקיצוניות של זכויות האדם הבסיסיות בתקופה זו הכשירו את דעת הקהל בעולם לרעיון, כי שיתוף פעולה בין-לאומי להגנת זכויות האדם וחירויותיו הבסיסיות הוא צורך חיוני לבניית חברה בין-לאומית חדשה ובריאה.

מבנה ההכרזה

ההכרזה כוללת את עקרונות היסוד הכלולים במגנה כרטה האנגלית, בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ובהצהרת זכויות האדם והאזרח הצרפתית.

בהכרזה שני חלקים עיקריים:

מבוא: הרקע ההיסטורי והרעיוני להכרזה.
גוף ההכרזה: הכולל שלושים סעיפים, שמפרטים מגוון רחב של זכויות וחירויות יסודיות של הפרט.

בסעיף הראשון יש התייחסות לשני עקרונות חשובים: חירות ושוויון, כזכויות הטבעיות של כל אדם: "כל בני האדם נולדו בני חורין ושווים בערכם ובזכויותיהם. כולם חוננו בתבונה ובמצפון, לפיכך חובה עליהם לנהוג איש ברעהו ברוח של אחווה".

הסעיף השני מצהיר על הזכאות לזכויות שוות ללא הפליה: "כל אדם זכאי לזכויות ולחירויות שנקבעו בהכרזה זו ללא אפליה כלשהי מטעמי גזע, צבע, לשון, דת, דעה פוליטית או דעה בסוגיות אחרות, בגלל מוצא לאומי או חברתי, קניין, לידה או מעמד אחר".

כמו כן, מפרטת ההכרזה זכויות וחירויות נוספות, ביניהן:

זכויות אישיות (הזכות לחיים ולביטחון, חופש התנועה והזכות לפרטיות).
זכות להליכים הוגנים בפני המשפט (זכות להגנה משפטית יעילה, הכרה אישית בפני הדין, זכות להליכים שיפוטיים הוגנים, זכות הפרט להיחשב זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו כחוק).
זכויות הקשורות לחיים החברתיים, הפוליטיים והתרבותיים של הפרט (חירות המחשבה והמצפון, חופש הדת, חופש הביטוי, חופש ההתקהלות וההתאגדות, הזכות ליטול חלק בשלטון, הזכות לעבוד בשירות הציבורי והזכות לאזרחות).
זכויות כלכליות וחברתיות (הזכות לקניין פרטי, הזכות לרמת חיים הוגנת, הזכות לעבודה וכו').

מעמדה המשפטי של ההכרזה

האמנה נמנעת משימוש במינוח משפטי ולא מגדירה דרך אכיפה או גוף ביצועי. כאשר התקבלה ההכרזה, ראשי המדינות לא הכירו בהיותה מחייבת. עם זאת מקובל להניח שההכרזה שימשה כבסיס לאמנה הבין-לאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות ולאמנה הבין לאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות; לעקרונותיה של ההצהרה יש ביטוי באמנות בן-נלאומיות נוספות כמו (א) האמנה הבין-לאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית; (ב) האמנה הבין-לאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה נגד נשים; (ג) אמנת האומות המאוחדות לזכויות הילד; ואמנות נוספות. רבים מעקרונותיה קיבלו מעמד מוכר של כללי המשפט הבינ"ל המנהגי. בנוסף לכך, ההצהרה מצאה מקום בעקרונות המשפט הפנימי של מדינות רבות, לרבות מדינת ישראל.

ביקורת

אף על פי שההכרזה קיבלה שבחים מאישים רבים, קיימות גם מספר ביקורות על ההכרזה לכל באי עולם. נטען כי^[^{דרוש מקור]} ההכרזה סובלת מהטיה תרבותית מערבית וכן שלא ניתן בה ביטוי מספק לכל הזכויות הרצויות.