פתיחת התפריט הראשי

מחנה הריכוז באנייצה

מחנה ריכוז נאצי בסרביה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה

מחנה הריכוז בַּאניִיצָה (Banjica) היה מחנה ריכוז נאצי בסרביה הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא היה ממוקם בבאנייצה, פרבר של בלגרד, ויועד להחזקת בני ערובה. המחנה שימש מאוחר יותר להחזקת סרבים, יהודים, צוענים, פרטיזנים שבויים ומתנגדים אחרים של גרמניה הנאצית. 23,697 אנשים נעצרו בבאנייצה לאורך המלחמה, ובכלל זה 688 יהודים. 3,849 מהם נספו, כולל לפחות 382 יהודים.

מחנה הריכוז באנייצה
Banjica
Jajinci prisoner.jpg
חייל גרמני מסמן עם הרובה שלו על שבוי ביאיינצי, אשר שימש כאתר להרג אסירי באנייצה
סוג מחנה ריכוז
מדינה סרביה
מחוז באנייצה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה Banjica
תאריך סגירה 4 באוקטובר 1944
מפקדי המחנה וילי פרידריך, סווטוזר וויקוביץ'
צבא משחרר בעלות הברית
השתייכות האסירים יהודים, סרבים, צוענים, פרטיזנים שבויים ומתנגדים הכיבוש הנאצי
מספר הנספים 3,849
קואורדינטות 44°46′15″N 20°28′03″E / 44.770833333333°N 20.4675°E / 44.770833333333; 20.4675
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מפת מחנות ריכוז והשמדה בשואה

המחנה היה מבצעי מיולי 1941 עד אוקטובר 1944. הוא נוהל במשותף על ידי כוחות כיבוש גרמניים, בפיקודו של קצין הגסטפו וילי פרידריך, ומשמר המדינה הסרבית. המנהל הסרבי של המחנה היה סווטוזר וויקוביץ', ששיתף פעולה בהתלהבות עם הגרמנים. יש שראו בבאנייצה את מחנה הריכוז הידוע ביותר לשמצה בסרביה בעת מלחמת העולם השנייה[1].

היסטוריהעריכה

זמן קצר לאחר כיבוש בלגרד באפריל 1941, במהלך הפלישה ליוגוסלביה, הורו הגרמנים ל-12,000 יהודים בעיר לדווח על עצמם לרשויות הכיבוש. 9,145 מהם עשו זאת. ב-14 במאי, היהודים הוצאו מהרישום הרשמי והועברו נגדם שורה של חוקים, אשר אסרו עליהם מגוון רחב של משימות, מהליכה למסעדות ועד לנסיעה בחשמלית[2].

הגרמנים הקימו מספר מחנות ריכוז בסרביה במטרה להשתמש בהם כדי לכלוא, לענות ולהרוג יהודים, אנטי-פשיסטים ואלה שנחשבו כ"לא ראויים לחיות". אחד המחנות הללו היה מחנה ריכוז באנייצה, לאחר שרשויות הכיבוש הגרמניות נתנו הוראות להקמתו בבלגרד.

מחנה הריכוז נפתח ב-5 ביולי 1941. הוא נוהל על ידי הגסטפו הגרמני, בשיתוף פעולה עם אנשי המשטרה המיוחדת בבלגרד. חברי משמר המדינה הסרבי פעלו כצוות בית הסוהר.

המחנה עצמו היה בשימוש בעיקר לצוערים אנטי-פשיסטים שרובם היו סרבים אתניים. שוכנו בו גברים ונשים בכל הגילים, כמו גם ילדים. לפני הגיעם למחנה, האסירים שהו מספר ימים במעצר בכלא של הגסטפו והמשטרה המיוחדת, שם הוכו ועברו עינויים. בזמן שהועברו לבאנייצה, חלקם כבר היו חבולים קשה או בעלי מום רציני. המחנה היה ידוע לשמצה באכזריותו, הוצאות להורג היו תכופות ואקראיות והשומרים התעללו באופן קבוע באסירים. ביצוע הרצח ההמוני הראשון בבאנייצה התרחש ב-17 בדצמבר 1941, כאשר 170 אסירים נורו למוות.

הוראות המחנה לגבי התנהגות האסירים תאמו מחנות ריכוז נאציים אחרים. על הכלואים נאסר לשיר, לדבר בקול רם, לדבר בנושאים פוליטיים, להחזיק כלי כתיבה ונייר וכל חפץ אישי אחר. למרות זאת, הכלואים האנטי-פשיסטים הפרו את הוראות הגרמנים בשירת שירי פרטיזנים, בהכרזות על תמיכתם בטיטו ובסטלין, ובביצוע הרצאות, דיונים, מחזות במערכה אחת, רסיטלים, ואף מופעי מחול בחניוני הלילה[3][4].

מפקד משטרת בלגרד, סווטוזר וויקוביץ', היה מפקד המשטרה המיוחדת של המחנה ושיתף פעולה בהתלהבות עם הגסטפו. התפקיד שלו כלל הזמנת מעשי רצח והמצאת טכניקות עינויים. רשימות הוצאה להורג הוכנו על ידו החל משנת 1942. וויקוביץ' בחר לעיתים קרובות קורבנות באופן אקראי, כולל ילדים, והוציאם להורג באמצעות חברי המשטרה המיוחדת בבלגרד ובאמצעות הגסטפו, ששיחק את התפקיד הראשי של התליין. לפני המלחמה הוא היה שוטר בכיר במשטרת בלגרד, היה מעורב ברדיפת קומוניסטים ביוגוסלביה ואף המציא שיטות עינויים משפילות רבות. הוצאות להורג התרחשו לעיתים קרובות בגחמה אישית שלו, ורק לעיתים נדירות הוא ביקש אישור מהשלטונות הגרמנים או הסרבים לבצע את מעשי הרצח. הוא הורה להוציא להורג גם במקרים בו משרד הפנים החליט אחרת. הוא דווח למשל, כי התחנן לירות באופן אישי על עשרים נערות צעירות שהיו צריכות לצאת להורג באותו יום[5].

טשטוש ראיות ופינוי המחנהעריכה

בסוף 1944, הגרמנים אילצו אסירים יוגוסלביים לשרוף את גופותיהם של הרוגי המחנה. שריפת הגופות אורגנה על ידי יחידת הקומנדו הגרמנית של מבצע 1005, בפיקודו של שטנדרטנפיהרר פאול בלובל, האיש שהיה אחראי למחיקת עקבות מעשי הזוועה של הגרמנים לאורך אירופה הכבושה.

המחנה נסגר באופן רשמי ב-3 או 4 באוקטובר 1944[6].

אומדן הקורבנותעריכה

23,697 אנשים נעצרו בבאנייצה לאורך כל המלחמה, מתוכם 688 יהודים. 3,849 נספו (3420 גברים ו-429 נשים) ובהם לפחות 382 יהודים. ההרוגים נרצחו בעיקר על ידי הגרמנים, וכן על ידי חברי משמר המדינה הסרבי. כמה אלפי אסירים מבאנייצה נשלחו למחנות ריכוז ועבודה בגרמניה ובפולין, כגון מאוטהאוזן ואושוויץ[7][8].

לאחר המלחמהעריכה

לאחר המלחמה, נשפט המפקד הגרמני של המחנה, וילי פרידריך, על ידי בית משפט צבאי יוגוסלבי בבלגרד וב-27 במרץ 1947, נידון למוות.

לקריאה נוספתעריכה

  • Antić, Ana (2012). Police Force Under Occupation: Serbian State Guard and Volunteers' Corps in the Holocaust. In Horowitz, Sara R. Back to the Sources: Re-examining Perpetrators, Victims and Bystanders. Evanston: Northwestern University Press. pp. 13–36.ISBN 978-0-8101-2862-0.
  • Cohen, Philip J. (1996). Serbia's Secret War: Propaganda and the Deceit of History. College Station: Texas A&M University Press. ISBN 978-0-89096-760-7.
  • Israeli, Raphael (2013). The Death Camps of Croatia: Visions and Revisions, 1941–1945. New Brunswick, New Jersey: Transaction Publishers. ISBN 978-1-4128-4975-3.
  • Ramet, Sabrina P. (2006). The Three Yugoslavias: State-Building and Legitimation, 1918–2005. Bloomington: Indiana University Press. ISBN 978-0-253-34656-8.
  • Tomasevich, Jozo (1975).War and Revolution in Yugoslavia, 1941–1945: The Chetniks Stanford: Stanford University Press. ISBN 978-0-8047-0857-9.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Tomasevich 1975, p. 748.
  2. ^ Ramet 2006, pp. 130–131.
  3. ^ Ramet 2006, p. 131.
  4. ^ Antić 2012, pp. 31−32
  5. ^ Antić 2012, pp. 31−32.
  6. ^ Cohen 1996, p. 48.
  7. ^ Israeli 2013, pp. 32−33.
  8. ^ Cohen 1996, p. 49