פנחס רוטנברג – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
מאין תקציר עריכה תגיות: עריכה ממכשיר נייד עריכה דרך האתר הנייד עריכה מתקדמת מהנייד |
Liadmalone (שיחה | תרומות) ←פעילות ציבורית: יוזמת החמישה: הצעה להסכם |
||
שורה 173:
לאחר [[רצח חיים ארלוזורוב]] ב-1933, חלה הרעה משמעותית ביחסים בין חלקים ביישוב, שבאה לידי ביטוי באופן בולט ביריבויות בתחום ארגון העבודה בין "[[הסתדרות העובדים הכללית]]" של מפלגות הפועלים ו"[[הסתדרות העובדים הלאומית]]" של [[התנועה הרוויזיוניסטית|הרוויזיוניסטים]]. רוטנברג ניסה לפשר בין עמדותיהן המנוגדות של שתי ההסתדרויות. מלבד המניע הלאומי, היה לו אינטרס עסקי ברור למציאת פתרון, משום שבהיותו אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל, נפגע באופן ישיר ממחלוקת זו. בערב יום הכיפורים תרצ"ה (1934), כינס בביתו בחיפה את נציגי שתי ההסתדרויות, אולם הדיון הסתיים ללא תוצאות. בעקבות כישלון הפגישה וההתנצחות שהתנהלה לאחר מכן בעיתונות, החליט רוטנברג להפגיש בסודיות בין המנהיגים עצמם. מיד לאחר יום הכיפורים הגיע ללונדון וב-10 באוקטובר 1934 ארגן בחדר מלונו פגישה בין [[דוד בן-גוריון]] ו[[זאב ז'בוטינסקי]]. פגישה זו היתה הראשונה בסדרת פגישות בהן שימש כמתווך ובמהלכן נחתמו [[הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי (הסכמי לונדון)|הסכמי בן-גוריון - ז'בוטינסקי]], שלא אושרו בסופו של דבר על ידי ההסתדרות הכללית.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 432–438.}}
באפריל 1936 פרץ [[המרד הערבי הגדול]] בארץ ישראל. על רקע המאורעות, החל רוטנברג באותו חודש בפעילות מאומצת לגיבוש הסכם יהודי-ערבי. במאי אותה שנה היה שותף ליוזמת "החמישה" למשא ומתן עם נציגי האוכלוסיה הערבית (יחד עם [[יהודה לייב מאגנס]], [[משה נובומייסקי]], [[גד פרומקין]] ו[[משה סמילנסקי]]). אחד ממניעיו העיקריים בהצטרפותו ליוזמה, היה החשש שבעיית ארץ ישראל תופקד בידי גורמים חיצוניים, כגון ועדה בריטית שתכפה על הצדדים פתרון כראות עיניה. הוא הציג את היוזמה בפני הנציב העליון ווקופ וחזר בשיחתם על דרישותיו הישנות: מדיניות קשוחה נגד הפורעים, הענקת סמכויות חירום לבתי המשפט וצנזורה קשה על כל העיתונים הפועלים בארץ ישראל, גם העבריים. אולם על אלו הוסיף את הצעתו העיקרית: הוא טען כי רק משא ומתן ישיר בין היהודים והערבים יוכל להביא ליציאה מן המשבר, וביקש ממנו להפעיל לחץ על נציגי היישוב היהודי לפתוח בהידברות עם נציגי הערבים. החמישה נפגשו עם נציגי הערבים, ובהם [[מוסא אל-עלמי]], וסברו כי בכוחם להשלים את המשא ומתן ולגבש הסכם שיובא לדיון בהנהלת הסוכנות. תכניתם התבססה על ההכרה כי הסכם בין שני העמים אפשרי רק אם היהודים יסכימו להגביל את ממדי העלייה לארץ ישראל. הדיונים שניהלו עם נציגי הערבים הולידו מסמכים מסכמים שדנו בסוגיות הבסיסיות של העימות, והחמישה הגישו להנהלת הסוכנות היהודית הצעה להסכם. מסמך ההצעה הדגיש כי לבה של בעיית ארץ ישראל הוא שאלת העלייה היהודית וכי השלמת בניין הבית הלאומי היהודי יתאפשר רק בהסכמת הערבים. רוטנברג ניהל בשם "החמישה" את המשא ומתן עם [[משה שרת|שרתוק]], [[אליעזר קפלן|קפלן]], [[מנחם אוסישקין|אוסישקין]] ו[[ברל כצנלסון]], אולם השיחות הסתיימו כעבור חודש בלא כלום והיוזמה העצמאית נכשלה. החמישה לא הצליחו להביא להסכם, והנהלת הסוכנות היהודית התנגדה לעקרון הגבלת העלייה או התניית ממדיה בהסכמה פוליטית מצד הערבים, וכן לעצם הניסיון לכפות עליה מדיניות באמצעות גורם חיצוני. "החמישה" האשימו את הנהלת הסוכנות בהכשלת היוזמה באמצעות השהיה ובחבלה בהזדמנות יוצאת דופן לחולל תפנית ביחסים בין שני העמים. לאחר כישלון היוזמה, החל רוטנברג למקד את פעולתו בסוגיה היהודית–ערבית מחוץ לארץ ישראל. הוא חתר לגיבוש הסכם מקומי, ללא התערבות חיצונית, באמצעות פעילות חשאית. הוא הקדיש לנושא זה את מרב זמנו ועסק בו עד יום מותו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 447–458.}}
ב-17 בספטמבר 1939 נבחר לכהן כנשיא [[הוועד הלאומי]], ויושב ראש הוועד, [[יצחק בן-צבי]], הוכפף למרותו.{{הערה|שאלתיאל, ב, עמ' 533.}} ב-1941 פרש רוטנברג מהתפקיד עקב מחלתו.{{הערה|שם=אתר תנועת העבודה|{{תנועת העבודה|פנחס רוטנברג|people/1179997764}}}} בתקופה זו שימש [[חי יששכר]] כעוזר אישי.
| |||