השלטון הישראלי ביהודה ושומרון – הבדלי גרסאות
תוכן שנמחק תוכן שנוסף
←התנגדות לכיבוש: בשל מחיקת התיקונים שביצעתי, שחזרתי לגרסה היציבה האחרונה. נמשיך לדון בדף השיחה תגיות: שוחזרה עריכה חזותית |
(תקציר העריכה הוסתר) |
||
שורה 45:
על פי החוק הבינלאומי, כוח כובש מחויב להגן על רכוש האוכלוסייה הכבושה ואסור עליו להפקיע אותו. עם זאת, הותר לכוח הכובש לתפוס חזקה זמנית במקרקעין ובמבנים לצורך שיכון כוחות צבאיים. בהתבסס על חריג זה, ובטענה ש"הדבר דרוש לצרכים צבאיים הכרחיים ודחופים", השתלט צה"ל שוב ושוב על רכוש פלסטיני פרטי, רק כדי להעביר אותו להתנחלויות אזרחיות יהודיות, כמו [[מתתיהו (יישוב)|מתתיהו]], [[נווה צוף]], [[רימונים]], [[בית אל]], [[כוכב השחר (יישוב)|כוכב השחר]], [[אלון שבות]], [[אלעזר (יישוב)|אלעזר]], [[אפרת]], [[הר גילה]], [[מגדל עוז]], [[גיתית]], [[ייטב]] ו[[קריית ארבע]].{{הערה|יחזקאל ליין ואיל ויצמן, [https://www.btselem.org/download/200205_land_grab_heb.pdf גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית], באתר [[בצלם]], מאי 2002, עמ' 42}} דרך נוהג זה, ש[[תפיסת קרקעות ביהודה ושומרון#בג"ץ אלון מורה|הופסק]] ב-1979, הוקמו כ-44 מההתנחלויות, כשליש מכלל ההתנחלויות בגדה המערבית.{{הערה|[https://peacenow.org.il/kiryat_arba_seizure נולדו בחטא: הקמת התנחלויות על קרקע פרטית בצו תפיסה צבאי], באתר [[שלום עכשיו]], 25 ביולי 2016}}
אמצעי נוסף לתפיסת קרקעות היה שימוש בחוק הקרקעות העות'מאני משנת 1858, שדרך פרשנות ישראלית שלו סווגו מאות אלפי דונמים ברחבי יהודה ושומרון כ"[[אדמות מדינה]]". סיווג זה התאפשר בעיקר בשל העובדה שקרקעות רבות בגדה המערבית לא היו רשומות בטאבו, בין היתר בשל רצונם של בעליהם להימנע מתשלום מיסים לעות'מאנים או מלהתגייס לצבאם. רישום האדמות על שם התושבים הפלסטיניים המשיך בקצב איטי מאוד בשנים הבאות, עד שנעצר בצו צבאי של צה"ל ב-1968, שאפשר את רישום האדמות על שמה של ישראל בלבד.{{הערה|יחזקאל ליין ואיל ויצמן, [https://www.btselem.org/download/200205_land_grab_heb.pdf גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית], באתר [[בצלם]], מאי 2002, עמ' 44-47}} על פי נתוני [[המנהל האזרחי]], 99.76% (כ-674,459 דונם) מסך כל אדמות המדינה שהוקצו לשימוש, הוקצו לטובת ההתנחלויות. מנגד, לפלסטינים הוקצו, לכל היותר, 0.24% מהם (כ-1,625 דונם); כאשר 80% מההקצאות לפלסטינים (1,299 דונם) נעשו לצורך הקמת התנחלויות (669 דונם) ולצורך העברה בכפיה של בדואים (630 דונם), כך שלצורכי הפלסטינים עצמם הוקצו לכל היותר 326 דונם.<ref>{{קישור כללי|כתובת=https://peacenow.org.il/state-land-allocation|כותרת=אדמות המדינה בשטחים מוקצות ליהודים בלבד|אתר=שלום עכשיו|תאריך=2018-07-18|שפה=he-IL|תאריך_וידוא=2021-01-15}}</ref>
אמצעי שלישי לתפיסת אדמות היה "הצו בדבר נכסים נטושים" מ-1967, שקבע כי נכס שהיה ברשות פלסטיני שיצא מיהודה ושומרון, בין אם לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה או אחריה, יועבר לחזקת ממונה מטעם צה"ל, הרשאי לעשות בו כראות עיניו. עם זאת, נכס הוגדר כנטוש גם אם זהות בעליו לא הייתה ידועה; ההתנחלות [[בית חורון]], לדוגמה, הוקמה על אדמות שבעליהן חי בזמן מכירתן בגדה המערבית. ועדת העררים קבעה כי אף על פי שאין כל ספק לבעלותו על האדמות, העסקה למכירתן לא תבוטל מסיבות של "תום לב".{{הערה|יחזקאל ליין ואיל ויצמן, [https://www.btselem.org/download/200205_land_grab_heb.pdf גזל הקרקעות: מדיניות ההתנחלות בגדה המערבית], באתר [[בצלם]], מאי 2002, עמ' 51-52}}
שורה 182:
===בחברה הישראלית===
התנגדות אידאולוגית לכיבוש הופיעה מיד אחרי [[מלחמת ששת הימים]], כאשר הוגים כ[[ישעיהו ליבוביץ]] ואחרים הזהירו מפני ההשלכות של שלטון ממושך על ה[[פלסטינים]], {{הערה|מיכל אהרון, [https://www.haaretz.co.il/news/50years/.premium-MAGAZINE-1.4141493 'לא ימות משיח, אלא ימי הביניים': הוגי דעות חזו ב-1967 את העתיד לבוא"], באתר [[הארץ]]}} אך רווחה בעיקר בקרב ה[[שמאל רדיקלי בישראל|שמאל הרדיקלי]]. ההתנגדות האידאולוגית לכיבוש הלכה והתקבלה בשיח הציבורי בשנות ה-70, עם הקמת מפלגת [[רצ]] ותנועת [[שלום עכשיו]], וביתר שאת בשנות ה-80, כאשר [[מפלגת העבודה הישראלית|מפלגת העבודה]] אימצה את [[האופציה הירדנית]] ומאוחר יותר את [[פתרון שתי המדינות]]. עם השנים, סיום הכיבוש הפך לאחד מהעקרונות המרכזיים של ה[[שמאל פוליטי בישראל|שמאל]] וה[[מרכז פוליטי בישראל|מרכז]] הפוליטיים בישראל.
====טענות על השחתה מוסרית====
במאמר שפורסם לראשונה בשנת 1968 טען ישעיהו ליבוביץ כי {{ציטוט|תוכן = "לא הטריטוריה היא הבעיה, אלא האוכלוסיה של כ-1.25 מיליון ערבים היושבים בה ושעליהם נצטרך לכפות את מרותנו. הכללתם של ערבים אלה...בתחום שלטוננו פירושה: חיסול מדינת ישראל כמדינת העם היהודי...והשחתת האדם - היהודי והערבי כאחד"|מקור=ישעיהו ליבוביץ, "שטחים"{{הערה|ישעיהו ליבוביץ, [http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=28 'שטחים'], פורסם לראשונה: [[ידיעות אחרונות]] 1968}}}} עם השנים הפכה הטענה כי הכיבוש גורם להשחתה מוסרית לאחד הנימוקים העיקריים נגד הכיבוש בשיח הפוליטי בישראל.{{הערה|ישעיהו ליבוביץ', [http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=67 יהודים וערבים בישראל], 1980}} לפי הטענה, שלטון צבאי של עם אחד על עם אחר יוביל בהכרח להשחתה מוסרית של שני העמים, ולכן סיום הכיבוש הוא אינטרס ישראלי קיומי.
באוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית" ([[מוסד ביאליק]], 2013) מציגים צ'ארלס גרינבאום ו[[יואל אליצור (פסיכולוג)|יואל אליצור]] מספר מחקרים המצביעים על קשר אפשרי בין הכיבוש להתגברות האלימות בחברה הישראלית בכלל ובאלימות של חיילים ומתנחלים כלפי פלסטינים בפרט.{{הערה|צ'רלס גרינבאום ויואל אליצור, "ההשלכות הפסיכולוגיות והמוסריות של כיבוש השטחים הפלסטיניים על החברה הישראלית", מתוך האוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית", עורכים דניאל בר טל ויצחק שנל, מוסד ביאליק 2013, עמ' 310{{ש}}וראו בעיקר: השפעת הכיבוש על חיילים עמ' 316{{ש}}וכן: התפתחות תוקפנות של חיילים נגד אזרחים, עמ' 322-323}}
[[אדי קאופמן]] טען כי השפעת הכיבוש היא אחד הגורמים להתגברות ה[[אתנוצנטריות]] בחברה הישראלית ולשחיקת התמיכה ב[[דמוקרטיה]] וב[[זכויות האדם]]. על פי קאופמן, {{ציטוטון|השוואה של דאגות החיילים בדבר התנהגות הומאנית כלפי האויב הערבי החמוש לאחר מלחמת 1967... עם דאגות החיילים בדבר התמודדות עם אזרחים לא–חמושים לאחר המלחמה בעזה ב–2009, מעידה על שחיקת
הערכים הבסיסיים מן היסוד}}.{{הערה|אדי קאופמן, "השפעת הכיבוש על זכויות האדם בתוך ישראל", מתוך האוסף "השפעת הכיבוש על החברה הישראלית", עורכים דניאל בר טל ויצחק שנל, מוסד ביאליק 2013, עמ' 373{{ש}}וראו בפרט עמ' 382-382, 385}}
====סרבנות====
{{ערך מורחב|סרבנות בישראל}}
| |||