תיאטרון האכזריות

"תיאטרון האכזריות" הוא סוג התיאטרון שניסה לעשות אנטונן ארטו ואליו הטיף. בספרו "התיאטרון וכפילו", שיצא בעברית רק בשנת 1995, הוא פורס את תורתו, אם כי צריך לומר, גם לגבי הספר וגם לגבי המאמר הזה כאן: אי-אפשר לתאר במילים תיאטרון, שבז למלים ומתנגד לשימוש הרגיל בהן.

תיאטרון האכזריות מנסה לחזור למקור הפולחני של התיאטרון, שבו הטקס, המחוות, השירה, ולא הספרות הם העיקר. התיאטרון צריך להכות בצופה כמו מגיפת הדבר, הוא צריך להיות מטורף ומידבק. רעיונותיו של ארטו לגבי שינוי וחידוש אומנות התיאטרון נוגעים בכל מרכיבי ההצגה, כולל חלל ההצגה, התאורה, והיחסים בין שחקנים לצופים. הדגש על היצרים והרגשות עומד בניגוד מוחלט לניסיון של ברטולד ברכט לחדש את התיאטרון, באותה תקופה, בסגנון התיאטרון האפי.

אז'ן יונסקו הושפע מארטו, אם כי משייכים את תיאטרונו בדרך כלל לתיאטרון האבסורד. כמו כן אפשר למצוא אלמנטים של תיאטרון האכזריות אצל מחזאים אחרים מהזרם הזה, כמו פרננדו ארבאל והרולד פינטר. במחזותיהם האלימות לא מובנת ולא הגיונית, מה שהופך אותה לאכזרית עוד יותר. אבל בעיקר ניתן למצוא ניסיונות להגשים את רעיונותיו של ארטו אצל במאים במחצית השניה של המאה העשרים: פיטר ברוק ניסה לעשות תיאטרון האכזריות במשך כמה שנים, ההפקה המפורסמת ביותר מהתקופה הזאת היתה "רדיפתו והירצחו של ז'אן-פול מרה, מוצגים על-ידי קבוצת התיאטרון של ההוספיץ בשרנטון תחת בימוי של המרקי דה-סאד", או בקיצור "מרה-סאד", מאת פטר וייס, בשנת 1964. נציג בולט אחר שעשה ניסויים בכיוון של תיאטרון האכזריות, הוא יז'י גרוטובסקי. לתפיסתו, על השחקן לעבור באש בשביל הקהל שלו. כמו כן יש לציין את המחזאית הבריטית שרה קיין.

בישראל ניתן לכנות את יצירתו של דודי מעיין, בייחוד את "ארבייט מאכט פריי פון ארץ טויטלנד אירופה", ואת זו של חוני המעגל כשייכות לזרם זה.

קישורים באינטרנט

• מתוך "התיאטרון הכפילו"