פיטר ברוק

פיטר סטיבן פול ברוק (21 במרץ 1925 – 2 ביולי 2022) היה במאי תיאטרון, במאי קולנוע, תאורטיקן של תיאטרון ומפיק יהודי-בריטי משפיע אשר חקר רבות אודות הקשר שנוצר בין השחקנים לקהל והשפעתו על השחקנים ועל ביצוע המופע, בשאיפה להגיע למה שקרא "התיאטרון האוניברסלי" שאינו תלוי תרבות או שפה.

פיטר ברוק
Peter Brook

לידה	21 במרץ 1925 צ'יזוויק, הממלכה המאוחדת
פטירה	2 ביולי 2022 (בגיל 97) הרובע החמישה-עשר של פריז, צרפת
שם לידה	Peter Stephen Paul Brook
מדינה	הממלכה המאוחדת, צרפת
תקופת הפעילות	מ-1949
מקום לימודים	בית ספר גרשם (1941) בית הספר וסטמינסטר מודלין קולג'
מספר צאצאים	6
פרסים והוקרה	honorary doctor of the Sorbonne Nouvelle University (2010) מדליית הנשיא (האקדמיה הבריטית) (2011) פרס התאטרון האירופי (1989) World Award of Humanism (2011) פרס ג'יילס (2014) עמית כבוד (1998) פאדמה שרי באמנויות (2021) פרס מעגל המבקרים להצטיינות באמנויות (2008) פרס קיוטו באמנות ופילוסופיה (1991) פרס נסיך אסטוריאס לאמנות (2019) פרס טוני לבמאי הטוב ביותר למחזה (1971) פרס דן דוד (2005) פרימיום אימפריאל (1997) פרס איבסן הבינלאומי (2008) מפקד במסדר האימפריה הבריטית (1965) פרס טוני לבמאי הטוב ביותר למחזה (1966) מפקד מסדר האמנויות והספרות קצין גבוה במסדר החרב של יעקב הקדוש מדליית זהב להצטיינות בתרבות מדליית העיר פריז מפקד בלגיון הכבוד
http://www.newspeterbrook.com/
פרופיל ב-IMDb

קורות חיים

ברוק נולד בלונדון, אנגליה, למשפחה של אקדמאים יהודים רוסים מלטביה. אביו היה כימאי. בן דוד של הבמאי הקולנוע הסובייטי והרוסי ולנטין פלוצ'יק. גדל באווירה חילונית. למד באוניברסיטת אוקספורד, ונזרק ממנה לאחר שנתפס בתוך הקמפוס עורך סרט עם אנשים שאינם סטודנטים ב-1943. את עבודת הבימוי הראשונה שלו עשה ב-1945, לאחר שהתגלה על ידי בארי ג'קסון.

במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 עבד על הפקות רבות באירופה ובארצות הברית, וב-1962 חזר וביים במסגרת הלהקה השייקספירית המלכותית את ההפקות של המלך ליר (1962), מארה סאד (1964), וחלום ליל קיץ (1970) והתמנה למנהלו האמנותי.

תיאטרון בוף דה נור, בצפון העיר פריז

בשנת 1968 הוזמן על ידי ז'אן-לואי בארו שחקן ובמאי ידוע מאוד בפריז, (שניהל את תיאטרון האומות) כדי להקים קבוצת תיאטרון בינלאומית. ברוק הגיע לפריז, והחל לעבוד במוזיאון "מוביליה נאסיונאל", בפריז. הוקמה קבוצה של שחקנים מכל העולם, אך מאורעות מאי 1968 עצרו את עבודתו הניסיונית. במקביל לעבודתו במקומות שונים בעולם, ב-1970 החל לעבוד גם בפריז. תחילה היה זה איגוד של שחקנים, רקדנים, מוזיקאים ואמנים אחרים מארצות שונות, שאיתם יצא למסע באפריקה ב-1972 ובאסיה ב-1973. ב-1974 יסד בפריז את תיאטרון בוף דה נור, יחד עם מישלין רוזאן ואת שני המרכזים הבינלאומיים ליצירה ולמחקר התיאטרון (Centre International de Recherche et Création Théâtrale). שהיה במשך השנים לתיאטרון הממומן מכספי התרבות של הממשלה הצרפתית. הלהקה מורכבת תמיד משחקנים הבאים מיבשות שונות, ההפקות מתקיימות בצרפתית, בשילוב של מבטאים מהעולם הרחב של שחקנים הבאים מרקעים שונים ושפות שונות. הצגות מוצלחות מתורגמות לאנגלית, לקראת מסען במדינות דוברות אנגלית.

ב-23 במאי 2005 הוענק לו פרס דן דוד. מקובל לתרום 10% מהפרס לארגון אשר יבחר הזוכה, וברוק בחר להעניק אותו לתיאטרון הישראלי-פלסטיני.

ברוק נפטר ב-2 ביולי 2022 בפריז, צרפת

הבלתי נראה בתיאטרונו של ברוק, הופך לנראה הבימתי

בשנת 1979, עם צאת סרטו של פיטר ברוק, המבוסס על ספרו של גורדייף פגישות עם אנשים מיוחדים, ובעיקר בראיונות שהוא נותן בעיתונות, ברדיו ובטלוויזיה, מתברר כי יש קשר הדוק למדי בין ברוק ובין התנועה הרוחנית של גורדייף. ברוק נהג לבקר ביודפת והנחה את חברי התנועה בתרגילים, בריקודים הקדושים ובפילוסופיה שלו ושל המורה שלו. כמו כן, השחקנים שמשתתפים בסרטו זה הם חברי התנועה בפריז, שהרי כדי לבצע את התרגילים, התנועות, והריקודים בסוף הסרט, יש צורך בידע עצום ובתרגול יומיומי. ברוק הוא מנהיג התנועה של גורדייף בפריז. ברוק מתבסס על משפט שכתב הנריק איבסן: "הבלתי נראה על הבמה נראה בראשי הצופים, ואילו הבלתי נראה בראשי הצופים נמצא על הבמה". בעבודת הדוקטורט של מיכל גוברין אשר זכתה לחזות בחזרותיו הסגורות, בתקופת לימודיה באוניברסיטת פריז VIII, נאמר:

מהות התיאטרון של ברוק הוא החיפוש אחר הבלתי-נראה כדי להופכו לנראה. ברוק בעצם הפך את תיאטרונו למתווך בין שמים וארץ

— "תיאטרון קדוש בן-זמננו, תאוריה ומעשה"

לפי גוברין, מבחינת התיאטרון, אין הבדל בין פיטר ברוק, גרוטובסקי ונחמן מברסלב, למרות הפירוט הרב, הדיון האינסופי, שהיא מביאה, והדגש על ההבדלים הרבים שקימים ביניהם... שהרי שלושתם בנויים כמבנה של בית ספר, ובתוכו מורה, או רב, המנהל, מלמד או מביים את תלמידיו, מחנכם, ומראה להם את הדרך והאמונה ממנה הוא יונק השראתו. היא מוכיחה שבאותה מידה שבית הכנסת הוא סוג של תיאטרון, כן התיאטרון הוא בית כנסת למימוש העולם הבלתי נראה, כדי שיהיה מוחשי, נגיש וניתן לתפיסה חושית.

פרופ' אוריאל זוהר מעניק לבמאי פיטר ברוק את ספרו פגישות עם פיטר ברוק בתיאטרונו של ברוק בפריז 1991

במשך השנים ברוק מנסה להפוך את תיאטרונו למוקד משיכה לקהל הרחב, שבו תהיה האפשרות לחבר בין הידע הנרכש אצל המורה הרוחני שלו, ובין השחקנים שלא תמיד היו שייכים לתנועה רוחנית זו. הוא נתקל בקשיים. אך לבסוף מנחיל בתיאטרונו את ערכי התנועה עצמה.

בספרו פגישות עם פיטר ברוק, ובעבודת הדוקטור, אוריאל זוהר מראה כיצד ברוק מדגיש את נושא המימוש הבלתי נראה בכל עבודותיו. בפרק הריאיון עם ברוק בביצוע ז'ק שאנסל, ברדיו הצרפתי, ברוק נשאל האם הוא שייך לתנועת גורדייף, והוא מאשר זאת באומרו שיש בתנועה כמיליון מאמינים... בראיון אחר, זוהר מראיין את ברוק, וברוק "מראיין" את זוהר ושואל:

האם הקיבוץ בנוי על סמך אותם נתונים שבהם בנויה תנועה רוחנית? מורה דרך? א.ד. גורדון, ותלמידים שמקיימים את תורתו? וכו'...

— הספר "פגישות עם פיטר ברוק"

הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים" גם הוא עוסק באותן שאלות. הנער גורדייף שואל את אביו שאלות על העולם הבלתי נראה. מה קורה לאחר המוות? האם יש קיום לנשמה? וכל מהותו של הסרט והספר, היא שאלת השאלות של גורדייף:

מהי סיבת הקיום שלי כאדם? לשם מה אני חי?

— הסרט "פגישות עם אנשים מיוחדים"

שאלות אלו דוחפות אותו למחקר עיקש אחר תשובות המובילות אותו בסופו של דבר למנזר סודי באסיה הרחוקה... לאורך הדרך הוא פוגש מורים ומדריכים רוחניים מסוגים שונים, ומקבל את הדרכתם, בתקווה להגיע לתשובה.

שפה אוניברסלית

מרגע שבו החליט ברוק לעבור לפריז בשנת 1968 ולעבוד בתיאטרון האומות, אצל מזמינו ז'אן לואי בארו, הוא מגיע מתוך החלטה להקים מקדש משלו בפריז. עוברות 4 שנים עד שהוא מוצא תקציב לשני מסעותיו, לאפריקה ולאיראן 1972-73. ברוק מתמודד עם שאלת השפה הבינלאומית, בעזרת המשורר טד יוז, שתאפשר לו ליצור קשר עם כל קהל בעולם. הדבר מעורר גיחוך אצל כמה, על כוונתו למצוא שפה חדשה ואוניברסלית. לדברי פיטר הול:

ברוק היה תמים מאוד במחשבה שהדבר ניתן לביצוע. מהי שפה אוניברסלית?

— סרט על ברוק בטלוויזיה הבריטית

לעומת פיטר הול, יש אחרים שממשיכים להעריץ את ברוק.

בשנת 1970 מעלה ברוק את ההצגה "חלום ליל קיץ" שעוררה הדי התפעמות בעולם. עוד רמזים למחקר הבלתי נראה צצים בתפאורה, בשילוב הצבעים, בשימושי הצלחות והמקלות, ויצירת מוזיקה אחרת, בתחום המשחק והקול.

שחקנים בינלאומיים

העבודה בפריז מאופיינת בהקמת קבוצה בינלאומית, ערבוב של אנשים מעולמות שונים, עמים שונים, שפות שונות... בשנת 1968 ברוק מנהל סדנת תיאטרון בפריז. פתיחת שערי התיאטרון בוף דה-נורד רק כעבור שש שנים ב-1974. לפני כן, ברוק בוחר את שחקניו לקראת מסעות המחקר, והחיפוש אחר האמת המסתתרת מאחורי היכולת לתקשר עם קהלים שאינם דוברים את שפת השחקנים. מסע הדומה מאוד למסעותיו של גורדייף, כפי שראינו בסרט עליו. המסע לאפריקה מתועד בסרט עוסק בניסיון לבנות שפה בלתי מילולית. אך גם בתרגול היכולת של השחקנים לחדור למחשבות ולרגשות של הפרטנר. שיטה המתועדת היטב בספרו של אוספנסקי ולאחר מכן הנסיעה לאיראן והניסיון לממש שפה, שאינך מבין את המילים שלה, אך אתה עשוי להבין את המשמעויות המסתתרות מאחורי ההברות שלה...

הצגות מייצגות

מחקרו זה של ברוק, החיפוש אחר הבלתי נראה, והדרכים להמחישו בנראה לעין, מתקיים לאורך השנים בכל הצגותיו. אך ניתן לציין בעיקר את הצגתו מ-1995 בצרפתית: ?"Qui est la" המבוססת על המחזה "המלט" של שקספיר. בהצגה זו עורך ברוק מספר שינויים בטקסט, כדי ליצור מערך חשיבה אחר מאשר במחזה. הוא גורם לקהל לחוש את נוכחותה של רוחו של אביו המת, של המלט, לאורך כל המחזה. במופע זה כמו במחזה "הסערה", וב"מהבהארטה" שיתף פעולה עם אמנים כמו המוזיקאי האיראני מחמוד תבריזי-זאדה ואחרים. בהצגה "החליפה", משחקת החליפה דמות אדם שנעלם ואיננו. הקהל מדמיין שהוא שם, הולך, קם, אוכל, אך הוא לא שם, יש רק חליפה והדמות הנשית מאכילה ורוקדת עימה. כמו כן, בהצגה "העצם של מור לאם (מת נפש)" 1979, מאת בירגו דיופ, המשלבת את המגמה של השפה הבלתי מילולית עם החיפוש אחר הבלתי נראה. שבו הדמויות מעבירות מסר אחת לשנייה, ללא מילים ברורות לקהל, מעין ג'יבריש. וכן בהצגה הרצאת הציפורים, מאת פאריד אל-דין אטאר, האיראני, שמבוססת כולה על תנועה, מוזיקה, קשר אמנותי חלומי קסום, ומסע חניכותי אל מסר אנושי-אלוהי, מעבר למודע של האדם. אך מעל לכל אלה, מהאבהארטה, הצגה בת תשע שעות שהייתה לסרט וכולה חזיונות ואירועים על-חושיים. היכולת של אנשים לראות אירועים במקומות אחרים, ללא כל טכנולוגיה מפותחת. הקללות והנבואות המתגשמות. האלים מתממשים דרך בני האדם וכו'.

סרטים בבימויו

• מסע סנטימנטלי, 1944.
• אופרת הקבצנים, 1953.
• מודרטו קנטבילה, מאת מרגריט דיראס, 1960.
• בעל זבוב, 1963.
• מארה סאד, מאת פטר וייס, על-פי הבימוי של ברוק בתיאטרון, 1966.
• אמור לי שקרים, 1967.
• המלך ליר, 1971.
• פגישות עם אנשים מיוחדים, 1979. מבוסס על הספר פגישות עם אנשים מיוחדים Meetings with Remarkable Men מאת גורדייף, המורה הרוחני של פיטר ברוק, אותו פגש כנראה בפריז בסוף שנות ה-40 וחבר לתנועתו. כיום נחשב ברוק לאחד המנהיגים המובילים בתנועה זו ובמרכזה בפריז.
• הטרגדיה של כרמן, 4 ורסיות שונות, עם שחקנים ראשיים שונים בכל ורסיה. על פי הבימוי בתיאטרון, 1982.
• אהבת סוואן, מאת וולקר שלונדורף, 1983.
• מהאבהארטה (סרט 1989), טקסט לקוח מן המיתולוגיה ההודית, על פי הצגתו בת 9 שעות בתיאטרונו בפריז. הסרט קיים בוורסיות של 6 שעות, ארבע וחצי שעות ושעתיים.
• הטרגדיה של המלט, על פי הבימוי בתיאטרון, 2002.

מחזות בבימויו

• דוקטור פאוסטוס, מאת כריסטופר מארלו, תיאטרון טורש Torch, לונדון.
• אדם ואדם עליון, מאת ג'ורג' ברנרד שאו, אנגליה.
• המלך ג'ון, מאת שקספיר. אנגליה.
• האישה מן הים, מאת הנריק איבסן, תיאטרון רפרטוארי בירמינגהם, אנגליה.
• מכונת השאול, מאת ז'אן קוקטו, מועדון התיאטרון, לונדון. 1945.
• עמל אהבה לשווא, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון אנגליה 1946.
• Vicious circle, מאת ז'אן-פול סארטר מועדון התיאטרון, לונדון 1946.
• האחים קרמזוב, על פי אלק גינס, מאת דוסטויבסקי, בתיאטרון הלירי הממרסמיט, לונדון, 1946.
• רומיאו ויוליה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, 1947.
• אדם ללא צל והיצאנית המכובדת, מאת סארטר, התיאטרון הלירי, לונדון 1947.
• חושך מהירח, מאת האוארד ריצ'דסון את ויליאם ברני, תיאטרון אמבסדור, לונדון 1949.
• האולימפיים, מאת ארתור בליס, קובנט גארדן, לונדון, 1949.
• סלומה, מאת ריכרד שטראוס, קובנט גארדן, 1949.
• נישואי פיגרו, מאת מוצרט, קובנט גארדן, 1949.
• טבעת סביב הירח, מאת ז'אן אנוי, תיאטרון הגלוב, לונדון 1950.
• מידה כנגד מידה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, 1950.
• הבקתה הקטנה, מאת אנדרה רוסין, התיאטרון הלירי, לונדון 1950.
• מותו של סוכן, מאת ארתור מילר, התיאטרון הלאומי בריסל 1951.
• אופרה בגרוש, מאת ג'ון וויטינג, תיאטרון הימרקט, לונדון 1951.
• אגדת חורף, מאת שקספיר, תיאטרון פניקס, לונדון 1951.
• יונה, מאת ז'אן אנוי, התיאטרון החדש, לונדון 1952.
• ונציה, מאת תומאס אוטאיי, התיאטרון הלירי, לונדון 1953.
• פאוסט, מאת שארל גונו, מטרופוליטן אופרה, ניו יורק 1953.
• The dark is light enough, מאת כריסטופר פריי, תיאטרון אולדוויש, לונדון 1954.
• בית הפרחים, מאת טרומן קפוטה, musique Harold Arlen, ניו יורק 1954.
• העפרוני, מאת ז'אן אנוי, לונדון 1955.
• טיטוס אנדרוניקוס, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון 1955.
• המלט, מאת שקספיר, תיאטרון פניקס, לונדון, ותיאטרון האמנויות, מוסקבה, 1955.
• מראה מעל הגשר, מאת ארתור מילר, תיאטרון הקומדי, לונדון 1956.
• חתולה על גג פח לוהט, מאת טנסי ויליאמס (בימוי ראשון בצרפת) עם השחקנית ז'אן מורו, תיאטרון אנטואן, פריז 1956.
• הכוח והתהילה, על פי גרהם גרין, תיאטרון פניקס, לונדון, 1956.
• איחוד משפחתי, מאת ת"ס אליוט, תיאטרון פניקס, לונדון 1956.
• הסערה, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון 1957.
• מפגש קצוות, תיאטרון אפולו, לונדון 1957.
• יבגני אונייגין, מאת פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, מטרופוליטן אופרה, ניו יורק 1957.
• מראה מעל הגשר, עיבוד מאת מרסל איימה, תיאטרון אנטואן פריז 1958.
• ביקור הגברת הזקנה, פרידריך דירנמאט, ניו יורק, לונדון 1958.
• אירמה לה דוס, קומדיה מוזיקלית מאת אלכסנדר ברפורט, תיאטרון לירי, לונדון 1959.
• תרגול לחימה, מאת ז'אן אנוי, ניו יורק 1959.
• המרפסת, מאת ז'אן ז'נה, תיאטרון ג'ימנס, 1960.
• המלך ליר, מאת שקספיר, סטרטפורד אפון אייבון, לונדון, ניו יורק 1962.
• הריקוד של סמל מוסגרב, מאת ג'ון ארדן, תיאטרון אתנה 1963.
• הפיזיקאים, מאת פרידריך דירנמאט, תיאטרון אולדוויץ', לונדון 1963.
• הכומר, מאת רולף הוששוט, תיאטרון אתנה 1963.
• מארה סאד, הפקת המחזה מאת פטר וייס, מארה-סאד, המבוסס על סיפורים אמיתיים מתקופת הימצאותו של דה סאד בבית חולים לחולי נפש, שם הוא הציג מחזות לחולים האחרים. תיאטרון אולדוויץ' לונדון וניו יורק 1964.
• החקירה, מאת פטר וייס, תיאטרון אולדוויץ', לונדון וניו יורק 1965.
• US, בתיאטרון הלהקה השייקספירית המלכותית, ותיאטרון אולדוויץ', לונדון 1966.
• אדיפוס, מאת סנקה, התיאטרון הלאומי, לונדון 1968.
• תרגול שחקנים, תיאטרון האומות. פריז 1968.
• הסערה, מאת שקספיר, הלהקה השייקספירית המלכותית,, לונדון 1968.
• חלום ליל קיץ, מאת שקספיר. ללא תפאורה המזכירה את אתונה, אלא דמויות על נדנדות מסובבות צלחות על מקלות. במה לבנה עליה מיטה אדומה (במקום סוכת האהבהבים של טיטניה). השחקנים, לבושי כותנות לילה פשוטות, החזיקו תיילי מתכת אשר הקהל אמור היה לקשר לעצי היער. תיאטרון סטרטפורד אפון אייבון, 1970, ומסע לניו יורק 1972.
• Orghast at Persepolis, הופק במטרה לבחון קשר בלתי-מילולי עם הקהל. שימוש בשפה חדשה שהמציא המשורר טד יוז, פסטיבל פרספוליס, איראן 1971.
• טימון מאתונה, מאת שקספיר, עיבוד ז'אן-קלוד קרייר מחזאי הבית של ברוק. תיאטרון בוף דה נורד, פריז 1974.
• The Ik. בעיבוד קרייר. מחזה עם תפאורה מינימליסטית, המתאר גוויעתו ברעב של שבט אפריקאי תיאטרון בוף דה נורד, 1975. (הוסרט ב-1979)
• המלך אובו, מאת אלפרד ז'ארי, תיאטרון בוף דה נורד (1977).
• מידה כנגד מידה, שקספיר, פריז 1978.
• הרצאת הציפורים, בעיבוד קרייר, על פי פאריד אל-דין אטאר, פסטיבל אביניון, תיאטרון בוף דה נורד, פריז 1979.
• העצם של מור לאם (מת נפש), בעיבוד קרייר, על פי בירגו דיופ, תיאטרון בוף דה נורד, 1979.
• הטרגדיה של כרמן, על פי פרוספר מרימה, הנרי מליאק, לודביק הלווי, תיאטרון בוף דה נורד, פריז, ניו יורק 1981.
• גן הדובדבנים, מאת צ'כוב, תיאטרון בוף דה נורד, פריז, 1982. ניו יורק 1988.
• צ'ין צ'ין, מאת פרנסואה בייהדוס, בימוי עם מוריס בנישו בהשתתפות מרצ'לו מסטרויאני, תיאטרון מונפרנאס, פריז 1984.
• המהאבאראטה, על פי טקסט הודי מיתולוגי, עיבוד קרייר, פריז 1985. (ובפסטיבל אביניון)
• ווז'ה אלברט, מאת פרסי מאטבה, מבוגני מאגמה וברני סימון, פריז 1989.
• הסערה, שקספיר, עיבוד קרייר. פריז 1990. ובפסטיבל ישראל.
• הופעת פליאס, על פי קלוד דבוסי פריז 1992.
• האיש שחשב שאשתו היא כובע, מאת אוליבר סאקס, פריז 1993 ובפסטיבל ישראל ירושלים 1995.
• מי כאן? (צרפתית: ? Qui est là) מבוסס על "המלט" מאת שקספיר. ההצגה לא זכתה להצלחה. 1995.
• הו הימים הטובים, מאת סמואל בקט, 1995.
• אני תופעה, על פי "הזיכרון הפנומנלי" מאת אלכסנדר לוריה. 1998.
• דון ג'ובאני, עבור פסטיבל אקס-אן-פרובאנס, צרפת 1998.
• החליפה, מאת קאן טמבה, פריז, 1999.
• המלט, שקספיר, פריז 2000.
• הרחק מכאן, מאת קריל צ'רצ'יל, פריז 2002.
• מותו של קרישנה, מתוך המהאבאראטה, 2002.
• ידך בידי, מאת קרול רוקאמורה, 2003.
• טירנו בוקאר, על פי חייו ותורתו של החכם מאת בנדיגרה דה אמאדו קויאטה. פריז 2004.
• האינקויזיטור הגדול, על פי האחים קרמזוב מאת דוסטויבסקי, 2004.
• בנזי מת, מאת את'ול פיוגארד, ג'ון קאני וינסטו נטשהונה, פסטיבל אביניון 2006 (הוצג גם בפסטיבל ישראל).
• שברים, על פי סמואל בקט, 2008.
• Love is my sin sonnets, מאת שקספיר, 2009.
• "11 ו-12, חייו ומשנתו של טירנו בוקאר Tierno Bokar", החכם הסופי, מחזה מאת Amadou Hampâté Bâ אמאדו המפאטה בא, 2009. בהצגה זו, בשפה האנגלית, משתתף השחקן החיפאי, מכרם ח'ורי בתפקיד הראשי.
• ואראם וארם, מאת פיטר ברוק ומארי הלן אשטיין, על פי אנטונן ארטו, אדוארד גורדון קרייג, שארל דולן, וסבולוד מיירהולד, זאמי מוטוקיו, ויליאם שייקספיר, 2010. המחזה עוסק בחשיבה על תיאטרון, מנקודת מבט של מי שמאמין שהבלתי נראה חייב למצוא מקומו על הבמה. ומשוחק על ידי מרים גולדשמיט שחקנית ותיקה בתיאטרונו של ברוק, דמות שאיננה מאמינה באפשרות זו. רוב הזמן בשפה הגרמנית עם כתוביות בצרפתית, אנגלית.

ספריו

• החלל הריק, הוצאת אור עם, 1991
• The Shifting Point, 1987, ISBN|1-55936-081-X - נקודת השינוי
• 1991 ,Le Diable c'est l'ennui", Actes Sud-Papiers" - השיעמום מהשטן
• The Open Door 1995 - "מחשבות על משחק ותיאטרון"
• Threads of Time: Recollections 1998 - ספר זכרונות
• Evoking (and Forgetting) Shakespeare, New York, 1998, ISBN|1-55936-221-9 - לעורר (ולשכוח) את שקספיר
• The Quality of Mercy: Reflections on Shakespeare. Nick Hern Books 2013, ISBN 978-1848422612 - איכות החמלה: מחשבות על שייקספיר

ראו גם

• ז'אן-קלוד קרייר תסריטאי צרפתי פורה ביותר, שכתב למעלה מ-100 תסריטים, והיה גם מחזאי הבית בתיאטרון "בוף-דה-נורד" בניהולו של פיטר ברוק, פריז.
• פיטר הול
• הלהקה השייקספירית המלכותית

לקריאה נוספת

• אוריאל זוהר, פגישות עם פיטר ברוק, 176 עמ', הוצאת זוהר, 1990.
• Margaret Croyden, Conversations with Peter Brook: 1970-2000, 2003, ISBN 0-571-21137-2
• יז'י גרוטובסקי, לקראת תיאטרון עני, 1969.
• אוריאל זוהר, הטראגדיה של כרמן לפי פיטר ברוק, במה (כתב עת) רבעון לדרמה, מס. 105-106, עמ' 124–129, 1986.
• אוריאל זוהר, דרכו של פיטר ברוק מ"הרצאת הציפורים" אל עצמו, כתב העת בארי, פרקים במדעי הרוח, החברה והחינוך, גיליון מס. 1, עמ' 115–123, 1988.
• אוריאל זוהר, האלתור אצל פיטר ברוק, במה: רבעון לדרמה, מס. 112, עמ' 65–69, 1988.
• אוריאל זוהר, הטראגדיה של כרמן: גוף, תנועה, משחק והדרך מן האהבה אל המוות, כתב העת אפיריון, גיליון 31, עמ' 3–9, 1994.
• אוריאל זוהר, דיוקן האמן כאנתרופולוג: מסעו החניכותי של פיטר ברוק לאפריקה, מאזנים: ירחון לספרות, גיליון ע' (3), עמ' 46–50, 1995.
• ננו שבתאי, מותו של פיטר ברוק אינו נתפש. כאילו היו מכריזים בכל העולם "התיאטרון מת", באתר הארץ, 4 ביולי 2022

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פיטר ברוק בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של פיטר ברוק
• פיטר ברוק, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
• פיטר ברוק, באתר AllMovie (באנגלית)
• פיטר ברוק, במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)
• פיטר ברוק, באתר MusicBrainz (באנגלית)
• ההרצאה המוקלטת של פיטר ברוק באוני' ת"א בהענקת פרס דן דוד
• ראיון בNational Theatre
• מרב יודילוביץ', הרצליה החדשה, באתר ynet, 13 באפריל 2008
• מרב יודילוביץ', פיטר ברוק מסרב לקריאה להחרים פסטיבל ישראלי, באתר ynet, 3 באוגוסט 2012
• מרב יודילוביץ', פיטר ברוק ביטל הגעתו לארץ: 'נגד הקולוניאליזם', באתר ynet, 4 בספטמבר 2012
• אילה בלופולסקי, עכבר העיר אונליין, מוחה נגד הכיבוש: במאי התיאטרון פיטר ברוק ביטל הגעתו לישראל, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2012
• פיטר ברוק, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ננו שבתאי, פיטר ברוק חקר את התיאטרון כאדם שחיפש משמעות לקיום האנושי, באתר הארץ, 4 ביולי 2022
• פיטר ברוק, דף שער בספרייה הלאומית