|
'''תומאס ברנהרד''', ([[גרמנית]]: '''Thomas Bernhard'''{{כ}}; [[9 בפברואר]] [[1931]] הרלן, [[הולנד]] - [[12 בפברואר]] [[1989]] [[גמונדן]], [[אוסטריה]]) היה [[מחזאי]] ו[[סופר]] [[אוסטרי]], מחשובי הסופרים והמחזאים בשפה ה[[גרמנית]] במחצית השנייה של [[המאה העשרים]].
נולד בשנת 1931 בעיר הרלן שבמחוז [[לימבורג]] ב[[הולנד]] ל[[אם חד-הורית]] אוסטרית, אשר עבדה שם כעוזרת-בית. כשהיה בן שנה אמו שבה איתו ל[[וינה|ווינה]] ושם בילה את ימי ילדותו אצל סבו וסבתו מצד אמו. אמו נישאה ב- [[1936 ]] ועברה להתגורר בעיירה [[טראונשטיין (עיר)|טראונשטיין]] שב[[בוואריה]]. הוא נשאר עם סבתו ועם סבו שהיה הסופר יוהנס פרמביכלר שב- [[1937 ]] קיבל פרס מן המדינה בעבור הרומן "פילומנה אלנהוב". תומאס ברנהרד זכר לטובה כל ימיו תקופה זו של ילדותו בחברת סבו.
החל ב- [[1939 ]] היה חבר ב[[הנוער ההיטלראי|נוער ההיטלראי]], וב-[[ 1941 ]] נשלח למרכז חינוך של [[המפלגה הנאצית]] במדינת [[תורינגיה]] שב[[גרמניה]]. הוא למד בבית ספר יסודי ב[[זלצבורג]] וב- [[1943 ]] נכנס לפנימייה הנאצית שבעיר. ב- [[1947 ]] הפסיק את לימודיו והפך לשוליה בחנות מכולת. ב-[[ 1949 ]] חלה ב[[שחפת]] ונכנס לבית מרפא לחולי ריאה, שם פגש בהדוויג סטאביאניצ'ק שהפכה לידידתו. סבו מת באותה שנה, ואמו - בשנה שלאחריה. ב- [[1951 ]] השתחרר מבית המרפא, אך סבל כל ימיו מקוצר נשימה - מצב שהוא מתאר בכתביו.
ב-[[ 1952]], בהמלצת ידיד של סבו, החל לכתוב מאמרים בעיתון בזלצבורג. אך מאמרים אלו גרמו לשערורייה, כי בהם תקף את הצביעות שבחיי העיר המבוססים על הדת ואת תושביה המסרבים להתנתק מן הערכים הנאציים. הוא למד באקדמיה למוזיקה ולאמנויות הדרמה בווינה וב[[אוניברסיטת מוצרטיאום]] בזלצבורג.
ב- 1962 כתב את הרומן הראשון "קיפאון" שזיכה אותו בפרסים רבים. אך ב-[[ 1968 ]] פרצה שוב שערורייה בטקס קבלת פרס לספרות. אחרי שאמר "הכול מגוחך כשאנו חושבים על המוות" החל לתקוף את מוסדות המדינה, את התרבות האוסטרית ואת האוסטרים כ"אדישים לחיים". שר החינוך ואלה שארגנו את המאורע עזבו את האולם.
ב-[[ 1970 ]] מחזהו "בוריס" זכה בהצלחה רבה כאשר הוצג בתיאטרון הגרמני ב[[המבורג]]. באותה שנה קיבל את [[פרס ביכנר]] - הפרס לספרות החשוב ביותר ב[[גרמניה המערבית]]. בשנה זו החל לכתוב את ה[[אוטוביוגרפיה]] שלו שיצאה לאור בחמישה כרכים בין [[1975 ]] ו- [[1982]] ("המקור", "המרתף", "הקור", "הילד" ו- "הנשימה").
ב-[[ 1988 ]] הוצגו שני מחזותיו "הלדנפלאץ" (שמה של כיכר הגיבורים במרכז וינה שבה נאם [[היטלר]] לקול תשואות ההמון עם סיפוחה של אוסטריה לרייך השלישי חמישים שנה לפני כן) ו"ארוחת הצהרים הגרמנית". במחזות אלה הצביע על העובדה שהאוסטרים לא השתנו, תיאר את סבלם של היהודים הזוכרים את זוועות הנאציזם וכתב: "כיום יש בווינה יותר נאצים מאשר ב- [[1938]]".
תומאס ברנהרד כתב 23 ספרים, 18 מחזות, 5 קובצי שירה וכ- 250 מאמרים. יצירותיו מושפעות מזיכרונות ימי ילדותו ונעוריו וממחלתו שממנה סבל כל ימיו. יש בהן מונולוגים המסבירים לקורא את השקפותיו, לעתים קרובות באמצעות הצגת מקרים קונקרטיים. הוא מטיל ספק בערכם של מוסדות אוסטריים מכובדים כמו ה[[בורגתיאטר]] (התיאטרון האוסטרי הלאומי בווינה).
ברנהרד נחשב למחזאי ולסופר פרובוקטיבי, אשר לא בחל בעיסוק בעברה של ארצו בתקופת [[הרייך השלישי]]. בשל כך עורר עליו את זעמו של הימין השמרני האוסטרי, וזכה באוסטריה לכינוי "Nestbeschmutzer", מילולית מי שמלכלך את קינו שלו, דהיינו מי שיורק לבאר ממנה הוא שותה.
ב- 1989 תומאס ברנהרד מת בביתו באולסדורף שב[[אוסטריה עילית]] שכיום משמש כמוזיאון. בצוואתו אסר על הצגת מחזותיו באוסטריה ועל פרסום ספריו (שעדיין לא יצאו לאור) במדינה זו במשך חמישים השנים הבאות, אך יורשיו לא קיימו את החלק הזה של הצוואה.
ברנהרד התגורר שנים ארוכות בווינה, שם נהג לפקוד כמעט מדי יום את בית הקפה בראונרהוף. בבית הקפה תלוי כיום פורטרט של ברנהרד, המצביע על מקומו הקבוע של הסופר.
| 