מייקל מקדונל – הבדלי גרסאות

סטבסקי הגיש ערעור על פסק-הדין לבית המשפט העליון המנדטורי. בדין ישבו השופטים [[פרנסיס בייקר]] ו[[ג'וליאן דה-פרייטס]] ואב בית הדין היה זקן השופטים מייקל מקדונל. ביום [[20 ביולי]] 1934 פסק בית המשפט העליון כי הוא מקבל את הערעור ומזכה את סטבסקי. בפסק-הדין פירט השופט מקדונל את הטענות שהועלו נגד ההסתמכות על עדותה של גב' [[סימה ארלוזורוב]], שזיהתה את סטבסקי כאחד משני המשתתפים ברצח, ודחה טענות אלה, ומסקנתו הייתה שאין יסוד להתערב בהכרעתו של בית המשפט בערכאה הראשונה שסמך על עדות גב' ארלוזורוב. יחד עם זאת, עוד אמר זקן השופטים בפסק-דינו, שלו המשפט היה מתנהל באנגליה או במרבית השטחים שבשלטון [[בריטניה|הבריטי]] מן הראוי היה לדחות את הערעור ולאשר את הרשעתו של סטבסקי ברצח ארלוזורוב, אולם מכיוון שהמחוקק בארץ ישראל קבע בסעיף 5 של פקודת הראיות שאין לתת פסק-דין במשפט פלילי על פי עדות עד אחד, אלא אם לעדות זו יש סיוע שלדעת בית המשפט מספיק לאישור אמיתות העדות היחידה, הרי, לדברי מקדונל, יש לבחון אם סיוע כזה הובא באותו מקרה. אחרי ניתוח הראיות הנוספות הגיע מקדונל למסקנה, שלא נמצא סיוע ממשי לעדות היחידה של סימה ארלוזורוב, ולפיכך החליט לבטל את ההרשעה ולשחרר את סטבסקי. למסקנה זו הצטרפו שני השופטים האחרים. לדבריהם הם לא מצאו דופי בעדותה של סימה ארלוזורוב, ולו היה נוהג בארץ ישראל החוק האנגלי, היו דוחים את הערעור. פסיקה זו של השופטים הייתה על פי הקודקס הפלילי ה[[עות'מאנים|עות'מאני]] שנהג אז בארץ ישראל. בשנת [[1936]] ביטלו הבריטים את הקודקס הפלילי העות'מאני, והכניסו לתוקף את [[פקודת החוק הפלילי-]], 1936, שהייתה מבוססת על המשפט הפלילי האנגלי. הסופר [[שבתי טבת]] בספרו "רצח ארלוזורוב" העלה את ההיפותזה כי "לו היה המשפט נערך באנגליה, או החל מינואר [[1937]] בארץ ישראל - או ב[[מדינת ישראל]] היה סטבסקי נשאר בהרשעתו וחייב בתליה".{{הערה|שבתי טבת, '''רצח ארלוזורוב.''', [[הוצאת שוקן]], 1982, עמ' 262.}}