יוסף אלגזי – הבדלי גרסאות

אלגזי נולד בעיר [[אלכסנדריה]] שב[[מצרים]] להורים [[יהודים]]: שרינה, ילידת [[איזמיר]] ([[טורקיה]]), וז'אק, יליד [[לרנקה]] ([[קפריסין]]). בקיץ 1953, לאחר שסיים את לימודיו בכתה י' בבית הספר התיכון ע"ש [[פליקס דה מנשה|הברון מנשה]], עלה עם הוריו ממצרים לישראל דרך קפריסין.

בשנים 1954 ו-1955 חי במסגרת [[עליית הנוער]] בקיבוציםב[[קיבוץ|קיבוצים]] [[גן שמואל]] ו[[שמרת]]. בסתיו 1955, לאחר שגורש מקיבוץ שמרת בעוון קומוניזם, עבר לקיבוץ [[יד חנה]] שרוב חבריו היו חברי [[המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מפלגה היסטורית)|המפלגה הקומוניסטית הישראלית]] (מק"י). בסוף אותה השנה הצטרף לשורות מק"י.

בקיץ 1956 גויס ל[[צה"ל]] ושירת כחובשכ[[חובש]] עד תחילת 1959. בתום שירותו הצבאי חזר לקיבוץ [[יד חנה]], אותו עזב במהלך שנת 1960. מאחר שעזב את הקיבוץ ללא אישור המפלגה, הוא סולק משורותיה, אך המשיך להיות פעיל בה, בגלילב{{ה|גליל העליון}} ובעיר מגוריו, [[חולון ]]. באותה שנה נשא את מרים. לבני הזוג נולדו שני ילדים, יסמין ו[[פרופסור]] [[גדי אלגזי]].

זמן מה עבד בבית חרושת למסמרים ב[[תל אביב]] ולאחר מכן בחנותב[[מכירת ספרים|חנות ספרים]]. באוקטובר 1961 הוחזר לשורות מק"י. בשנת 1963 הצטרף למערכת היומון של מק"י, "[[קול העם]]". כעיתונאי, חתם בשם '''יוסף גלילי''', והיה כתב לענייני פועלים, שכונות תל אביב והאוכלוסייהו[[ערביי ישראל|האוכלוסייה הערבית בארץבישראל]].

ב[[מלחמת ששת הימים]] נקרא ל[[שירות מילואים]]. עם כניסתם ללחימה בעיר [[אל עריש]], ירה לעצמו ביד, על מנת להימנע מלחימה.{{הערה|1={{הארץ|יוסף אלגזי|ואז יריתי|719786|26.5.2006}}}}

בשנים 1970-19681968–1970 שימש כמזכיר סיעת רק"ח ב[[הכנסת{{ה|כנסת]]}}. מפברואר 1970 עד פברואר 1971 למד במכון למדעי החברה במוסקבהב[[מוסקבה]] שליד הוועד המרכזי של [[המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות]].

עם שובו לישראל המשיך לעבוד במפלגה ומילא תפקידים שונים, בין השאר, במחלקה להסברה ולפרסום. הוא נמנה עם מחדשי פעילותה של תנועת הידידות ישראל-בריתישראל–ברית המועצות. בשנים 1990-19751975–1990 שימש מזכיר הליגה לזכויות האדם והאזרח וייצג אותה בכנסים בינלאומיים. בכל התקופה הזו, המשיך לכתוב ב"זו הדרך" בנושאים חברתיים וזכויותובנושאי זכויות אדם. חלק ניכר מכתיבתו העיתונאית הקדיש להפרה של [[זכויות האדם]] ב[[יהודה, שומרון ועזה]]. ב-1974 הוציא לאור, בהוצאה עצמית, את ספרו הראשון בעברית, לקט רפורטז'ות על הנעשה בשטחים.

מיד עם שובו ממוסקבה, ואחרי הפסקה של 17 שנים, החליט לשוב לספסל הלימודים. בסתיו-חורף 1973, בגיל 35, לאחר שעבר את [[בחינות הבגרות]], החל ללמוד בחוג להיסטוריה כללית ב[[אוניברסיטת תל אביב]]. עבודת הגמר לתואר ראשון ערכה השוואה בין מערכות השלטון ב[[צרפת]] תחת המלך [[לואי האחד עשר, מלך צרפת|לואי האחד עשר]] ובלבין מערכות השלטון ב[[מצרים]] תחת הסולטאן ה[[ממלוכים|ממלוכי]] [[קאנסוה אל-ע'ורי]] כפי שהשתקפו בכרוניקות של הצרפתי ז'אן דה רואה ושל המצרי מחמדמוחמד בן אחמד בן איאס אלחנפיאל-חנפי אלמצריאל-מצרי. עבודת הגמר לתואר שני עסקה ב"מאזן '[[הפתרון הסופי]]' והספרות [[הכחשת שואה|המכחישה את השואה]]".

בקיץ 1983, אושרה עבודת הדוקטורט שלו, שנושאה "הניסיונות הנאוה[[נאו-פשיזם|נאו-פאשיסטיים]] בצרפת בשנים 1965-1944", אותה ערך בהנחייתם של הפרופסורים [[זאב וולטר לאקוויר]] (תל אביב) ורנה רמון (פריז). בשנת הלימודים 1987-19861986–1987 שימש כעמית-מחקר ב"תוכנית למחקר משווה של אירופה המודרנית" שנוהלה על ידי [[ספרית וינר]] והמכון להיסטוריה גרמנית באוניברסיטת תל אביב בראשותה של פרופ' [[שולמית וולקוב]].

החל משנת 1989 החל לכתוב ב"[[הארץ]]", תחילה כ[[פרילנסר]]. גם כאן התמקד בנושאים חברתיים ובזכויות אדם, בישראל וב[[יהודה, שומרון ועזה]]. חלק ניכר מכתיבתו הקדיש לבעיות [[פלסטינים|האוכלוסייה הפלסטינית]] במדינת ישראל.

במהלך השנים פרסם אלגזי ספרים שונים בצרפתית, חלקם תורגמו לשפות נוספות. בין השאר פרסם ספר שיחות עם פרופ' [[ישעיהו ליבוביץ]]; ספר דיאלוגים ("מבעד לחומות") עם הסופר הפלסטיני הגולה בכוויתב[[כווית]], מחמד אלאסעדאל-אסעד {{ער|محمد الأسعد}}; קורות [[התאבדות]]ו של החייל הפציפיסט [[רותם שפירא]].