פתיחת התפריט הראשי

שינויים

אין תקציר עריכה
היהודים עסקו בעיקר במסחר ובתעשייה זעירה (ייצור חוטי כותנה, [[צביעת בדים]], ייצור יין, טחינת [[קמח]], תעשיית עץ וכדומה). כמו כן התפרנסו יהודים כמורי דרך, הן לעולי רגל יהודים והן לנוצרים.
 
השליטים הגנו בדרך כלל על שלום היהודים, עד כי ר' [[עובדיה מברטנורא]] כתב ב-1488: "מן הישמעאלים אין גלות [=התעמרות על בסיס דתי] ליהודים כלל... ואין פוצה פה ומצפצף... וכי יראו הרבה יהודים יחד לא יקנאו כלל"‏‏{{הערה|1=‏[[אברהם יערי]], '''[[אגרות ארץ ישראל]]''', ירושלים תש"י, עמוד 103‏}}. דוגמה לכך מביא ר' עובדיה מברטנורא בהמשך אגרתו, ב-[[1474]] נהרס בית הכנסת ברובע היהודי בירושלים בידי אספסוף, אך שוקם עד מהרה בהוראת הסולטאן קאיתבאי "נגד [דעתם של] כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו" (דברי ר' עובדיה מברטנורא). הסולטאן אף הורה להעניש את המתפרעים. אולם, כמתחייב מתנאי עומר, בתמורה להגנה זו הוטלו על היהודים מגבלות לבוש, איסור לבנות בתי כנסת חדשים (אלא רק לשפץ מבנים קיימים). כמו כן הפעילו הסולטאני הממלוכים את הכלל שרכושו של יהודי שמת ללא קרובים הוחרם לטובת המלכות ובמיוחד הקפידו על תשלום מס גולגולת שהגיע לסכומים עצומים והיה שרירותי לחלוטין. כיוון שהעונש על אי תשלום מס היה מאסר, נחשב תשלום המס ל[[פדיון שבויים]] וסכומים נאספו מקהילות ישראל בכל הפזורה, לעזרת עניי ישראל.
 
{{ציטוט|תוכן=ופדיון שבויים קרו ליה [קראו לו (חכמים)] מצוה רבה והיא מוטלת על כל ישראל... כגון מי שנתחייב ממון לגויים אם מחמת הלוואה אם מחמת מס, כגון כסף גולגולתא שפורעין בארץ ישמעאל מדי שנה בשנה וכיוצא בהם, והעני ההוא אין עמו כלום, ואם לא יפרע יאסרוהו ויתנוהו בשבי או יכוהו עד שתצא נפשו וימות תחת השבט, אין לך פדיון שבויים גדול מזה, וכל ישראל מצווין לפדותו.|מרכאות=כן|מקור=‏‏[[אשתורי הפרחי]], ([[1322]]){{הערה|1=[[אברהם יערי]], '''[[מסעות ארץ ישראל]]''', תל אביב, תש"ו, עמוד 105}}}}