האספה הלאומית בעת המהפכה הצרפתית – הבדלי גרסאות

בהתחלה האספהתחילה הכריזה האספה, וככל הנראה רבים מחבריה האמינו להכרזה זו, שהיא תומכת גם באינטרסים של [[לואי השישה עשר]] וגם באינטרסים של פשוטי העם. בתאוריה, האוטוריטה המלכותית עדיין גברה על סמכותה של האספה בענייני החקיקה, והאספה נדרשה לקבל את הסכמתו של המלך לגבי כל חוק וחוק.

אם לואי היה נותן הוראה לצבאו לכבוש את את אולם הדיונים, אולי תוכניתו הייתה מצליחה. במקום זאת הוא רק הורה לסגור את שערי האולם, על מנת למנוע מהצירים להמשיך בדיוניהם. הצירים פשוט העתיקו את מושבם אל מגרש הטניס המלכותי ונשבעו את [[שבועת מגרש הטניס]] ב-[[20 ביוני]], תוך כדי שהם מבטיחים לא להתפזר עד אשר הם יחוקקו [[חוקה]] חדשה לצרפת.

נקר, שנחשד על ידי המלך כתומך בדרישות הצירים עקב היעדרותו ממסיבה מלכותית באותו יום, מצא שסר חינו בעיני המלך, אך יחד עם זאת חזר למעמדו הישן באספה הלאומית. נציגי הכמורה, שהצטרפו אל המעמד השלישי בכנסיית לואי הקדוש, נשארו במליאה. 47 נציגי המעמד השני, כולל, בן משפחת המלוכה, [[לואי פיליפ גז'וזף, דוכס ד'אורלאן|לואי פיליפ גז'וזף]]. ב-[[27 ביוני]] ויתרה המפלגה הרויליסטית, ויתרההרויאליסטית על חלק נכבד מדרישותיה, אך רוח המהפכה עדיין נשבה באוויר. הצבא הכולהחל לרכז כוחות רבים סביב [[פריז]] ו[[ורסאי]].

הודעות תמיכה זרמו מכל רחבי צרפת. ב-[[9 ביולי]] 1789 האספה פיזרה האספה את עצמה וכוננה את [[האספה המכוננת הלאומית]]. הנציגים פנו בנימוס אל המלך, אך עם תנאים נוקשים. הם דרשו את הוצאת הכוחות, שכללו גדודי שכירי חרב זרים, אך לואי סירב. הוא טען שהוא לבדו יכול לשפוט את נחיצות הכוחות, והבטיח, שהכוחות נמצאים בתור אמצעי זהירות בלבד. המלך הציע להעביר את האספה הרחק מפריס לאחת מעיירות השדה, על מנת למנוע מהם את תמיכת תושבי פריז. האספה סירבה והמצב הגיע לכדי פיצוץ. לא עבר זמן רב ורגשות הזעם ברחובות פריז הציתו את המהפכה.