דיני חיובים – הבדלי גרסאות

הדמויות המרכזיות בדיני החיובים הן ה'''נושה''' וה'''חייב'''. הנושה (creditor) הוא מי שמגיע לו החיוב; החייב (debtor) הוא מי שמוטל עליו החיוב. לנושה יש זכות ולחייב יש חובה. השימוש במושגים אלו מתפרש על פני כל דיני החיובים, ללא תלות במקור החיוב. כך, למשל, מי שביצע עוולה בנזיקין הופך לחייב ומי שהעוולה בוצעה נגדו הוא כעת נושה. בחוזים, כאשר אדם מלווה כסף לחברו, המלווה הוא הנושה והלווה הוא החייב. בעשיית עושר ולא במשפט, המתעשר הוא החייב והמזכה הוא הנושה. ניתן גם לאמרלומר, שבכל מערכת יחסים חוזית, שני הצדדים הם נושים וחייבים כאחד: כל צד נושה בחברו את חלקו של האחר בחיוב, וחייב לו את חיובו-שלו. לדוגמה, בעסקה של מכירת חפץ, המוכר נושה את התשלום מהרוכש, והרוכש נושה את החפץ עצמו מהמוכר. חיובים יכולים להיות לא-מוניטריים (נעדרי יסוד [[כסף (אמצעי תשלום)|כספי]]); לדוגמה, מצב בו הנושה זכאי לדרוש מהחייב שיעשה דבר או שיחדל מעשייתו. כדי שיווצר חיוב בעל תוקף משפטי, צריכים להתקיים תנאים ההופכים אותו לכזה (למשל, "הסכם שבכבוד"{{הערה|[[גבריאלה שלו]] "הסכמים ג'נטלמניים – שם זמני" '''משפטים''' ל"ב 3 (תשס"ב).}} אינו חוזה ולפיכך אינו מקים חיוב). לסיכום, לכל חיוב יש ארבעה יסודות (the elements of obligation):