סמוראי – הבדלי גרסאות

הסמוראים היו מעמד משכיל ותרבותי, שהעריכו ידע ויופי. במהלך התקופות הרגועות עסקו הסמוראים בשירה ובאמנויות המסורתיות של יפן, כגון [[איקבנה]] ו[[טקס תה יפני|טקס התה]]. תרבות הסמוראים, המשלבת היבט של מעמד לוחם ומעמד שווה - אצולה בפועל, מהווה נדבך חשוב ב[[תרבות יפן]], ודמות הסמוראי הפכה להיות דמותלדמות ייצוגית של תרבות יפן במדינות המערב. גם ביפן המודרנית ישנם אנשים השומרים על קוד הבושידו, והסמוראים הפכו להיות גיבוריהם של סרטי [[קולנוע]], [[אנימה (הנפשה)|אנימה]] ו[[משחק מחשב|משחקי מחשב]] רבים.

בשנת [[646]], במסגרת [[רפורמת טאיקה]], אימצה יפן את דרכי הממשל ה[[סין|סיניות]]. על פי ספר החוקים של אותה תקופה, [[קוד טאיהו]], היה על כלל האוכלוסייה להתייצב במועדים קבועים ל[[מפקד אוכלוסין]], ועל בסיס המפקד נעשה גיוס של 1 מתוך 3-43–4 גברים ל[[צבא]] הלאומי. החיילים נדרשו לספק את הנשק על חשבונם, אך בתמורה קיבלו פטור ממיסים. צבא זה, כמו מרבית הגופים שנולדו כתוצאה מהרפורמות, לא האריך ימים.

בעת [[מלחמת גנפיי]] בשנים [[1180]]-–[[1185]], אשר הסתיימה בניצחון שבט מינאמוטו ובחיסול שבט טאירה, ניתן לראות את מה שיהפוך לימים לבסיס קוד ההתנהגות הנוקשה של סמוראים, [[בושידו]]: עקרונות הכבוד, האומץ והנאמנות האישית, הקפדה על כללי דו-קרב הוגן, ואף מקרים בודדים של [[ספוקו]], התאבדות טקסית. בנוסף, על דוגמאות של סמוראים בודדים נראית השאיפה של הסמוראים להשכלה ואמנות. הסמוראים ניסו לחיות את האמרה העתיקה "בוּן בוּ ריוֹ דוֹ" (文武両道, מילולית "אמנות הכתיבה, אמנות הלחימה - שתי הדרכים"), כלומר לשלוט בעט כמו שהם שולטים בנשק.

מנצח המלחמה, [[מינאמוטו יוריטומו]], החליט שלא לשלוט דרך הקיסר, אלא לקח לעצמו את תואר ה[[שוגון]] כתפקיד קבוע, והתיישב בכפר הקטן [[קמאקורה]], אשר שימש כמחנה הראשי שלו במהלך מלחמת גנפיי. בכפר זה הקים את קמאקורה בָאקוּפוּ (מילולית "ממשלת אוהלים"), ומאז הפך מקום מושבו של השוגון למוקד השלטון ביפן. בכך התחילה [[תקופת קאמקורה]], שנמשכה כ-150 שנה. לקראת סוף התקופה ניתן לומר שסמוראים הפכו למעמד שווה-אצולה בפועל. הם אימצו את מנהג האצולה לעסוק באמנויות כגון [[איקבנה]] ו[[קליגרפיה]], וגם האצילים הושפעו מהסמוראים ואימצו חלק ממנהגיהם.

העידן מתחילת תקופת קמאקורה ועד תחילת [[מלחמת אונין]] מכונה לעתים תור הזהב של הסמוראים - תקופה אשר במהלכה הסמוראים, עוד מועטים יחסית במספריהם, הצליחו לשמור על אורח חיים ברמה גבוהה. אך עם הזמן גדל הלחץ בתוך המשטר, ועם נפילת הממשל בקמאקורה ותחילת [[תקופת מורומאצ'י]] העביר השוגון החדש, [[אשיקאגה טקאוג'י]], את הבאקופו ל[[קיוטו]], דבר שהוביל לניוון הממשל ולהחלשות השלטון המרכזי. משפחות שונות בקיוטו ובמחוזות השתמשו בחולשת השלטון כדי לפתוח במלחמות אחת כנגד השנייה. המצב הידרדר בסופו של דבר למלחמת אזרחים בת יותר ממאה שנים. בתקופה זו, [[תקופת סנגוקו]], היטשטשו גבולות מעמד הסמוראים, ואדם הנולד למעמד אחר היה יכול להוכיח את עצמו בלחימה ולהפוך לסמוראי בפועל. יותר מכך, בתקופה זו כמעט כל גבר יפני, אפילו איכר פשוט, השתייך לצבאו של אחד המושלים. גם חוקי הבושידו היו רלוונטיים פחות בלחימת הסמוראים על אדמות והשפעה: כך, חוֹג'וֹ סוֹאוּן, חייל פשוט אשר הפך בכוחות עצמו ל[[דאימיו]], השתלט על אחד המחוזות לאחר שסידר את רצח מושל המחוז במהלך ציד.

תקופת מורומאצ'י הגיע לסופה כאשר [[אודה נובונאגה]], סמוראי למופת ו[[אסטרטגיה צבאית|אסטרטג]] מבריק, התחיל לאחד מחדש את המדינה היפנית, כאשר הוא מחליש את כוחם של ה[[מנזר]]ים הבודהיסטים, אשר לא פחות מהמושלים המקומיים השתתפו במריבות וסכסוכים בתקופת המדינות הלוחמות. בנוסף לחידושים הרבים שלו בתחום הלחימה, הוא תרם לפיתוח התעשייה והמסחר ביפן, והעריך מאוד חידוש וקדמה. הוא נהרג בשנת [[1582]], כאשר אחד מהגנרלים שלו, אָקָצִ'י מִיצוּהִידֶה, בגד בו ותקף אותו עם חייליו. אחד מהגנרלים של נובונגה, [[טויוטומי הידיושי]], הביס את מיצוהידה ונהיה ליורשו של נובונאגה. למרותאף על פי שהידיושי בעצמו היה בן למשפחת איכרים, אשר התקדם לתפקיד המצביא בזכות כישוריו, בתקופת שלטונו הוא הוציא חוק אשר הפך את תואר הסמוראי לתורשתי ועצר את הניידות בין המעמדות. בנוסף, על כלל האוכלוסייה מלבד הסמוראים נאסר לשאת נשק. למרות ההגבלה הזאת, מספר הסמוראים היה רב מאוד, היות שרבים מהאשיגרו הועלו לדרגת הסמוראי - לפי מקורות מסוימים, ב[[תקופת אדו]] כל גבר חמישי באוכלוסיית יפן היה סמוראי. משפחות סמוראיות רבות נהרסו בעת המלחמות בין טויוטומי הידיושי ל[[טוקוגאווה איאיאסו]], אשר היה גם הוא בין החברים הקרובים של אודה נובונגה.

ב[[תקופת אדו|תקופת טוקוגאווה]], החוקים חילקו את החברה לארבעה מעמדות: הסמוראים, האיכרים, בעלי המלאכה והסוחרים. גם הניידות בתוך מעמד הסמוראים עצמו הייתה מוגבלת יחסית. זו הייתה תקופה של בידוד כמעט מוחלט של יפן ושל יציבות פנימית יחסית, והסמוראים מהשכבות העליונות של המעמד הפכו לחצרנים ופקידי שלטון. הסמוראים הפשוטים יותר, אשר שימשו בעיקר לדיכוי המרידות של האיכרים, נאלצו לעתים קרובות לעזוב את בעליהם במקרה של קיצוצי צבאות, והפכו ל[[רונין]].

רבים רואים בתקופה זו תקופת ניוון של הסמוראים: בהיעדר הצורך בלוחמים, הסמוראים פנו לעיסוקים אחרים. כאשר זוג החרבות האיקוני של הסמוראי, דאישו, הופך לסמל סטאטוס בלבד, ביחד עם הזכות הסמלית להרוג כל איכר שלא הראה כבוד מתאים לסמוראי. מעמד הסוחרים, למרותאף על פי שהוגדר כמעמד הנמוך ביותר של החברה, צבר משקל וכוח כיוון שסמוראים רבים נכנסו לחובות והיו חייבים סכומי עתק לסוחרים עשירים. מצד שני, עודף הזמן הפנוי איפשר לסמוראים להתעסק בצד הרוחני של לחימה: נפתחו [[דוג'ו]]ים רבים ל[[אמנות לחימה|אמנויות לחימה]], והתחדש עיסוק הסמוראים באמנויות השונות, כגון [[טקס תה יפני|טקס תה]], [[ציור]] ו[[שירה]]. הסמוראים גם הקדישו צורך בלהצדיק את נחיצות מעמדם, ונכתבו ספרים רבים על בושידו ומהות הסמוראי. בתקופה זו החלה [[רומנטיקה|רומנטיזציה]] של אורח חייו של הסמוראי והבושידו: דוגמה טובה לכך היא כתביו של [[ימאמוטו צונטומו]], אשר כתב כי "דרך הסמוראי היא דרך המוות... אם תצטרך לבחור בין החיים והמוות, בחר במוות."{{הערה|1=ציטוטים נבחרים מתוך ספרו של צונטומו "חאגאקורה {{אנגלית}}:[http://www.hyoho.com/Hagakure2.html]}}

הסמוראים היו מעמד משכיל, עם הערכה גדולה לידע, ולכן אחוז יודעי קרוא וכתוב בין הסמוראים היה גבוה מאוד. עם זאת, גם בשכבות האחרות של האוכלוסייה היו אחוזי אוריינות גבוהים יחסית. הנזיר [[פרנסיסקו חאווייר]], אשר הגיע ליפן באמצע [[המאה ה-16]], מציין את הנאורות של האוכלוסייה היפנית ומתאר את מערכת החינוך המקומית: לפי כתביו, הסמוראים שלחו את ילדיהם למנזרים בודהיסטים בגיל 8, ושם הם התלמדו עד גיל 19-2019–20. יותר מאוחר, בתקופת אדו, הממשל פעל אקטיבית להחדרת השכלה בכל שכבות האוכלוסייה, ולקראת סוף התקופה עמד שיעור האוריינות ביפן על 40%, מספר שהשתווה לזה של מדינות מערביות רבות.

הסמוראי גםהיה יכליכול גם להחזיק [[פילגש]], אך הרקע שלה נבדק בקפידה על ידי סמוראי בדרגה גבוהה יותר. אם לפילגש היה נולד בן, הוא היה יכול להיות סמוראי.

ביכולת הסמוראי יכלהיה להתגרש מאשתו מסיבות שונות, אך גירושים היו אירוע נדיר. הסמוראים נמנעו מגירושים כדי לשמור על כבודם, אבן הפינה של בושידו. בנוסף, בעת הגירושים היה הסמוראי חייב להחזיר את הנדוניה. אשת סמוראי שבעלה התגרש ממנה יכלה לבצע גִ'יגָאי, [[ספוקו]] של נשים, כדי לשמור על כבודה.