|
|
|
==הגיזרון והמינוח==
המילה '''גּוֹפָן''' מופיעה עוד ב[[תלמוד בבלי|תלמוד הבבלי]] ([[מסכת מגילה{{בבלי|מגילה]], |ט, |א|ללא=שם}}), אולם היא קנתה לה אחיזה בעברית החדשה ובשפה המקצועית רק בשנות השישים של המאה העשרים, בעקבות קריאתו של הלשונאי והבלשן [[יצחק אבינרי]] לאמצה, במדורו "פנת הלשון" בתמוז [[תשט"ו]]–יולי [[1955]].{{הערה|שם=:0|{{צ-ספר|מחבר = יצחק אבינרי|שם = יד הלשון|מו"ל = יזרעאל|שנת הוצאה = 1964|עמ = 95}}}} עד אז השתמשו במילים '''אות''', '''אותיות''',''' אות דפוס''' או '''שריפט''' (מגרמנית). בתחילה היו מילונאים שקבעו את המילה במלעיל (כלומר במשקל דופֶן), אולם כיום רק הצורה המלרעית שלטת. אבינרי ציין כי העדיף את הצורה המלעילית בזכות דמיונה לשם אופֶן ובזכות צורת הרבים גְּפָנות (כמו דְּפָנוֹת; בשונה מגֶּפֶן-גְּפָנִים).{{הערה|שם=:0}} משערים שהמילה התלמודית חודשה בשינוי הגייה מיוונית: grapheion כתיבה.
כיום קיימת הפרדה ברורה בין המושגים אות וגופן: אות היא המושג המופשט והכללי של התווים או סימני הדפוס המייצגים צליל אחד או יותר בלשון, ואילו גופן הוא המימוש הגרפי של כל סימן דפוס, אשר לרוב אחיד בסוגו ובגודלו.
|
