תקופת הגיבוש האתיופית – הבדלי גרסאות

בנובמבר [[1935]] אלפי חיילים איטלקיים מלווים יחד עם חיילי אסקארי{{הערה|1=אסקארי היה כינוי לבן המקום שנלחם יחד עם האימפרילסטים.}} החלו לצעוד לתוך צפון [[תיגראי]] מ[[אריתריאה]] תחת פיקודו של [[אמיליו דה בונו]]. ובאופן דומה חצו האיטלקים את הגבול בדרום ובמזרח מ[[סומלילנד האיטלקית]] תחת פיקודו של [[רודולפו גראזיני]] לאזור [[אוגדן]]. הקיסר שהיה בעל אמונה עמוקה ב[[חבר הלאומים]] שיעצור את הפלישה והתנגד לקריאות המלחמה מהאצילים. הקיסר הסתמך על ההצהרה שקמה עליה חבר הלאומים ה"ביטחון הקיבוצי" בכך שאם מדינה שחברה בארגון מותקפת זה היה נראה כאילו כולם הותקפו ולכן הקיסר חיכה לעזרתם של חברי הארגון. [[בריטניה]] ו[[צרפת]] קיוווקיוו להשתמש במסוליני כמעוז נגד המאחזים הגרמניים ב[[אוסטריה]], ולכן לא רצו להכעיס את מסוליני במה שהם ראו מדינה אפריקאית לא חשובה. לא רק שהם לא עזרו לאתיופיה צרפת גם הטילה [[אמברגו]] נשק ומנעה למעשה ייבוא מ[[ג'יבוטי]] לאתיופיה דרך קו הרכבת. צרפת ובריטניה עודדו סנקציות עדינות על איטליה שלא כללו איסור [[דלק]] ו[[נפט]] לשימוש צבאי, הסנקציות היו חסרי תועלת. על מנת לפתור את הבעיה שרי החוץ של צרפת ובריטניה נפגשו וניהלו מסר ומתן חשאי שנקרא [[הסכם לאואל-הור]] שהיה לפי דעתם פתרון לבעיה האתיופית והיא שאתיופיה תעביר את השליטה ברוב תיגראי ובאוגדן ל[[איטלקים]], תסכים לחסות בריטית באגן [[הנילוס הכחול]] ו[[אגם טאנה]], ותיתן לצרפת את השליטה בכל אזור [[קו הרכבת ג'יבוטי-אדיס אבבה]]. ותחת שליטתו הישירה של הקיסר יהיו [[שאווה]], [[וואלו]], חלק מתיגראי ושטחים מ[[ארץ גאלה]], מדינה זו של הקיסר תהיה תחת הגמוניה איטלקית. כאשר ההסכם דלף האתיופים כעסו על כך שמכרו אותם לאיטלקים.